אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מ ס"ק א

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מ ס"ק א

אות לט

מתני' [לב, ב] בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפילו גוי ע"כ:

גרסינן בגמרא מ"ט דב"ש דכתיב ובשרם יהיה לך מה התם כהנים אין ישראל לא אף הכא כהנים אין ישראל לא, וב"ה ה"מ תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור יחדו יאכלנו, ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור, איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור, וב"ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף ע"כ:

ויש לדקדק דאכתי איכא למיפרך דאף דלענין אכילת קדשים קלים עדיף זר מטמא כהן, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בדבר שאינו מסוג מתנות כהונה כאכילת קרבן פסח ושלמים ומעשר, אבל במתנות כהונה כדין בכור דהבכור זיכה רחמנא לכהן בין תם ובין בעל מום, שייך לומר דעדיף כהן טמא מזר, דכיון דהבכור הוא נכסי כהן ולו דוקא זיכהו רחמנא וכהן טהור אוכל ממנו אפי' תם, שייך לומר דגם בעודו טמא התיר לו רחמנא לאכול בעל מום דכיון דממונו הוא ושלו הוא, מה שאין כן זר דאין לו שום זכות בגוייה ותם אסור לאכול, וא"כ אפשר דאפילו בע"מ לא התיר לו הכתוב לאכול ממנו: ומצינו כיוצא לזה דיש חילוק בין כהן טמא לזר בענין אכילת תרומה דממתנות כהונה הוא, דכהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים, ואם אכל תרומה טמאה אף שהוא בלאו מ"מ אינו חייב מיתה בידי שמים ולא מלקות, כמ"ש הר"מ ברפ"ז דהל' תרומות [ה"א] יעו"ש, ואילו זר שאכל תרומה בין שאכל תרומה טהורה ובין שאכל תרומה טמאה, בין שהיה טמא ובין שהיה טהור חייב מיתה בידי שמים, כמ"ש הר"ם בפ"ו מהלכות תרומות דין ו' יעו"ש, וכתב הרדב"ז שם בביאורו וז"ל, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו וכו', וא"ת בשלמא תרומה טהורה ניחא אבל טמאה הרי היא מחוללת ועומדת כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין פג, ב], ויש לומר דלגבי כהן שהטהורה מותרת לו הטמאה מחוללת ועומדת ולא מחייב עליה מיתה, אבל לגבי ישראל אין הטמאה מחוללת שהרי הטהורה והטמאה שוין אצלו עכ"ל, וא"כ ה"ה י"ל גבי בכור, דכיון דעיקר הבכור ממון כהן הוא ובהיותו טהור אוכל בין תם ובין בע"מ, בדין הוא לומר דאפילו טמא מותר לאכול בע"מ, דאע"ג דכהן טמא אסור לאכול בכור תם מ"מ בבעל מום שכבר נתחלל קדושתו מותר, דומיא דתרומה טמאה דאינו חייב עליה מיתה, אבל זר דלאו ממונו הוא, ובכור תם אסור לאכול ממנו, יש לומר דהוא הדין בעל מום דאסור לאכול ממנו, דמה שנתחלל קדושתו על ידי מום אינו מעלה ומוריד להתיר לזר, דומיא דתרומה טמאה דאף דנתחללה קדושתה חייב מיתה עליה, שהרי הטהורה והטמאה שוין אצלו, וה"ה בבכור די"ל דתם ובע"מ שוין אצלו לאיסור:

עוד יש לדקדק דהא ק"ו דעבדי ב"ה מטמא, איכא למיפרך דאונן כהן וזר באכילת תרומה יוכיח, דאונן כהן מותר לאכול בתרומה אף דאינו אוכל בקדשים קלים, וזר האוכל קדשים קלים אסור לאכול בתרומה כדמתבאר בר"פ הערל (דף ע' ע"ב) יעו"ש, ולא עבדינן ק"ו כי האי לומר ומה אונן דאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בתרומה, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בתרומה, אלמא דלא ניתן לידרש ק"ו כזה בתרומה דהויא מתנות כהונה, דכיון דתרומה מתנה לכהן היא דזכי ליה רחמנא אין כ"כ תמיה אם הכהן שהוא אונן אוכל בתרומה והזר אינו אוכל, וזה הוא יוכיח לבכור בעל מום דהוי נמי מתנה לכהן, דאף דטמא אוכל י"ל דהזר אינו אוכל: ואפשר לומר דיש לדחות דמה לתרומה שכן חמירא קדושתה שהרי החמירה תורה לחייב לזר האוכל תרומה מיתה וחומש משא"כ בבכור, דאף לב"ש דס"ל דאסור לזרים ליכא חיוב מיתה, דאף דלב"ש נפקא להו מהיקשא דחזה ושוק, אפשר דמעיקרו אפילו בחזה ושוק זר האוכל מהם אינו חייב מיתה וה"ה בכור. ואע"ג דקי"ל דכהנת הנשאת לישראל ומת בעלה או גרשה בלא זרע חוזרת לבית אביה ואוכלת תרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כמ"ש הר"מ בפ"ו מהלכות תרומות דין ז' יעו"ש, דמשמע דאדרבה חזה ושוק חמירי מתרומה, דתרומה אוכלת וחזה ושוק אינה אוכלת, ואם איתא אם אוכלת בתרומה דזר חייב עליה מיתה אינו דין שתאכל בחזה ושוק דאין הזר חייב עליהם מיתה. מ"מ י"ל דע"כ צ"ל דגזרת הכתוב הוא אף דחזה ושוק קיל מתרומה, דהא ע"כ אפילו אם נאמר דזר האוכל חזה ושוק חייב מיתה, מ"מ כהנת החוזרת לבית אביה דאינה זרה גמורה איסור אכילת חזה ושוק אינו אלא לאו וליכא אלא מלקות, כמו שנראה מדברי הר"מ בפי"ט מהלכות סנהדרין דין ד', דבכלל מה שמנה שם מנין הלוקין בלא תעשה שבתורה שאין בהם כרת ולא מיתה, מנה נמי באות נ"ח כהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה יעו"ש, הרי מפורש כהנת שנשאת לזר דאסורה לאכול בחזה ושוק ליכא אלא מלקות ולא מיתה:

אלא דזה יש לדחות ולומר דדוקא נקט הר"ם כהנת שנשאת לזר שאוכלת וכו' אפילו לאחר מיתת בעלה, דדוקא אחר מיתת בעלה שכבר יצאת מכלל זרות שכבר חוזרת לבית אביה לתרומה הוא דליכא מיתה, אבל לעולם דבעודה תחת בעלה דזרה גמורה היא מפני בעלה איכא חיוב מיתה דומיא דתרומה, דאם אכלה תרומה בחיי בעלה חייבת מיתה כדין זר האוכל בתרומה וכדמוכח מדברי הר"מ בפ"ו מהלכות תרומות [ה"ה], שכתב בפירוש דכהנת אשת הזר הרי היא כזר, וכן העלה מהר"י רוזאניס ז"ל בדרך מצותיך [חלק שלישי] דף ס"ט ע"ב ד"ה ודין וכו' יעו"ש. ומ"ש הר"מ אפי' לאחר מיתת בעלה דמשמע דכ"ש בחיי בעלה, אין הכוונה לומר דלא מבעיא דבחיי בעלה נמי אינה חייבת מיתה, אלא אדרבה הכוונה לומר דלא מבעיא בחיי בעלה דחמיר טפי וחייבת מיתה ופשיטא דלוקה כדין הזר האוכל תרומה, אלא אפי' אחר מיתת הבעל:

אבל נראה דאין האמת כן דאפילו זר גמור אינו חייב מיתה באכילת חזה ושוק, וכ"ש כהנת אשת ישראל, דאם איתא אמאי לא הביא הר"מ במנין הלוקין בחייבי מיתה לאו זה דזר שאכל חזה ושוק, כמו שהביא זר שאכל תרומה וזר שאכל בכורים, ומדלא הביא זה ש"מ דאינו חייב מיתה. ומה שלא מנה במנין הלוקין שאינם חייבים מיתה זר שאכל חזה ושוק, הוא מפני שסמך על מ"ש דאפילו כהנת שנשאת לישראל אפילו אחר מיתת בעלה לוקה אם אכלה חזה ושוק וכ"ש זר גמור. וכן מוכח בהדיא ממ"ש הר"מ בכלל הלוקין שאינם מחוייבי מיתה באות נ"ז זר שאכל בכור, דאלמא זר שאכל בשר בכור תם אינו חייב מיתה, ואם איתא דזר שאכל חזה ושוק במיתה, הא אמרינן בשמעתין דאפי' לב"ה הוקש בכור תם לחזה ושוק מדכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכו', ומהיקשא יש ללמוד דגם זר האוכל בכור חייב מיתה, אלא עכצ"ל דאפילו בחזה ושוק אינו חייב מיתה, וא"כ אפילו לב"ש דהוקש אפילו בכור בעל מום לחזה ושוק אינו אלא למלקות ולא למיתה, וא"כ שפיר יש לנו לומר דאכילת תרומה דאונן וזר לא הוי יוכיח לבכור בע"מ דשאני תרומה דחמירא קדושתה כאמור:

ודע דמ"ש משם מהר"י רוזאניס ז"ל דכתב בפשיטות דכהנת אשת הזר לכ"ע חייבת מיתה, שוב ראיתי להרב עצמו שם בסוף הענין דף ע' ע"ג ד"ה ודע וכו', דצדד לומר דאין האמת כן דכיון דלכ"ע חומש אינה חייבת ה"ה מיתה אינה חייבת יעו"ש: ולע"ד אם האמת כן דאשת הזר אינה חייבת מיתה, אף דכתב הר"מ דאשת הזר הרי היא כזר כיון דילפינן לה מקרא יתירה דכל זר לא יאכל קדש, וכן לפי מה שמתבאר מדברי הר"מ במנין הלוקין שאינן במיתה שמנה נמי באות נ"ט חללה שאכלה תרומה, דמתבאר דס"ל דלוקה ואינה חייבת מיתה אף דחלל הרי הוא כזר לכל דבר, וכמו שהאריך מהר"י רוזאניס שם בסברת הרמב"ם הלז בדף ס"ט ע"ד יעו"ש. דעפי"ז דמשכחת להו בדין אכילת תרומה דאיכא זרים דנקראים זרים ואינם חייבים מיתה כי אם מוזהרים שלא לאכול תרומה אבל מיתה ליכא, יש ליישב מתני' דפ"ק דחלה משנה ט' דקתני, החלה והתרומה חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים, וכל הראשונים לא מצאו לפרש מתני' במאי דקתני מתני' ואסורים לזרים, כי אם במה שאמרו בירושלמי בפ"ב דבכורים [ה"א] דאסורים לזרים קאי לאוכל פחות מכזית, כמו שהארכתי לעיל בהלכות חלה [אות ז' או"ק א'] גבי מתני' הנזכר יעו"ש, ואם איתא לסברת הר"ם הנזכר שפיר אפשר לפרש מתני' בפירוש יותר מרווח לע"ד, דכיון דיש ב' מיני זרים האחד זר גמור שחייב מיתה וחומש, והאחד שמוזהר שלא לאכול אבל אינו חייב מיתה וחומש, ע"ז קתני מתני' דהחלה והתרומה בחיוב אכילת הזרים איכא תרי גווני, האחד דחייבים עליה מיתה והאחד דאינו אלא איסור בלבד דמוזהר שלא לאכול אבל חיוב מיתה ליכא, ואע"ג דמ"מ חיוב מלקות איכא נקט מתני' לשון איסור בלבד, דאי הוה קתני ולוקין הזרים הוה משתמע דכל הזרים חייבים מיתה וחומש, ואשמועינן מתני' דכיון דמיתה בידי שמים היא לוקה כמ"ש הר"מ, ולהורות לנו חידוש כזה דאיכא זרים דליכא אלא אזהרה ולא מיתה נקט ותנא לשון איסור:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה