אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות ל ס"ק ג

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ל ס"ק ג

אות ל ס"ק ב

הן אמת דיש לחקור בזה דהא אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ז' ע"ב), תנן התם בכור מוכרים אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכיה בגוויה, אבל בזמן שבהמ"ק קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו חי ותם ע"כ, וא"כ הכא דמשלם מחצה מטעם ספק, התינח בזמן שבית המקדש קיים דאם הוא תם לאו ממונא הוא כלל, דהא אין מוכרין אותו ואין מקדשין בו את האשה ולאו מידי אפסדיה במה שנשחט על פיו אם לא היה מום קבוע, אבל בזמן הזה דממונא הוא ויכול למוכרו ומקדשין בו את האשה אפי' בהיותו תם, אמאי לא יהיה חייב לשלם אפילו במונח שלא היה לו מום כיון דהא אפסדיה ממונא, דאם לא היה נשחט על פיו היה מוכרו לכהן אחר או לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום, וכל כי הא מזיק ממון גמור מקרי כיון דבשעה שהזיקו אית ליה זכותא בגוויה ודררא דממונא וכשאר מזיק ממון חבירו חשיב. ואף דעכ"פ אין לחייבו בדמי הבכור משלם כיון דעכ"פ אין בידו למוכרו בשיוויו לגמרי דלא ימצא קונים, כיון דהוי ספק אם יפול בו מום דשמא לא יפול בו מום עד שימות, ואם יש מציאות שימצא קונה הוא בפחות משיוויו, מ"מ הא איכא זכות ממון בגוויה יהיה מה שיהיה, וא"כ ישלם באומד הדעת לפי מה שיהיה אפשר למוכרו ואותו שיעור שהפסידו ישלם. וצריך לומר דדין זה מיירי בזמן שבהמ"ק קיים דווקא, דכיון דאין מוכרין אותו תם לית ליה זכותא בגוויה ולא חשיב ממונו לחייבו לשלם כמזיק: וכן נראה דהרי אמרו דה"ט דרביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, ולכל הפירושים ע"כ היינו משום גזירה שגזרו חכמים שאין מגדלין בהמה דקה בא"י, וגזירה זאת אינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהיו ישראל שרוים על אדמתם והיה להם שדות, אבל בזמן הזה דאין לישראל שדות בא"י אפילו בא"י מותר, וכמו שמתבאר מדברי הטור ח"מ סימן ת"ט ומדברי מרן בש"ע שם יעו"ש. אלא דאין זה כ"כ הכרח לומר דמיירי בזמן שביהמ"ק קיים, דהא מתבאר מדברי הטור והש"ע בסי' הנזכר [סע' א'], דגם בבבל היו אוסרין כשהיו שכיחי רוב ישראל והיה להם שדות וכרמים וה"ה לשאר ארצות אם היו בהם כן יעו"ש, וא"כ אין הדבר תלוי אלא כשהיו שם ישראל שיש להם שדות, ומשכח לה דאחר החורבן בזמן התנאים היו בארץ ישראל רבים מישראל שהיה להם שדות וכרמים והיה אסור לגדל בהמה דקה, ויכול להיות דדין זה דמי שאינו מומחה ונשחט על פיו מיירי בין בזמן בהמ"ק ובין בזמן הזה, וכן נראה מסתמיות דברי הפוסקים שלא חלקו כלל, והנה כי כן קשה דהתינח בזמן שביהמ"ק קיים, אבל בזמן הזה אמאי לא יהיה חייב לשלם אפילו במונח שהיה תם:

שוב ראיתי דלפי מאי דמסיק הש"ס בפ"ק דב"ק (דף י"ב ע"ב), דהא דמוכרין אותו תם בזמן הזה היינו דוקא לר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הוא, ובעו ליה אפילו בזמן שביהמ"ק קיים, אלא דמתנות כהונה שאני, ובכור בזמן שביהמ"ק קיים לאו ממון בעלים הוא, אבל בזמן הזה ממון בעלים הוא, ומש"ה מוכרין אותו תם, אבל רבנן פליגי אר"י הגלילי וס"ל דאפילו בזמן הזה לאו ממון בעלים הוא, וא"כ אפשר דהכא אליבא דרבנן הוא דאפילו בזמן הזה לית ליה זכותא בגוויה: הן אמת דיקשה ע"ז דא"כ אליבא דרבנן הוא, א"כ מעיקרא לא מצאנו ידינו ורגלינו אמאי חייב לשלם מפני שנשחט על פיו, דהרי מתבאר מדברי התוספות שם בפ"ק דב"ק ד"ה אם איתא לישני וכו', דלפי המסקנא לרבנן אפילו בכור בעל מום בזמן הזה ממון גבוה הוא, כיון דלאו בר פדייה הוא כפסולי המוקדשין כדמשמע בפרק הפרה (דף נ"ג ע"ב), דבכור לא הוי בכלל רעהו אפילו בזמן הזה, לפיכך פירש רבינו יהודאי גאון דשור פסולי המוקדשין היינו בכור שור דלא פריק ליה יעו"ש. וכפירוש רבינו יהודאי גאון גריס רש"י שם בפ' הפרה שכתב וז"ל, ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה, בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפיק מקדושה קמייתא, והלכך שור הקדש קרינן ביה אע"פ שהכהן אוכלו לא קרינן ביה שור רעהו דמשולחן גבוה קא זכי עכ"ל:

ואף דרש"ל בהגהותיו כתב דל"ג בדברי רש"י זה, כיון דהתוספות לא הזכירו גירסת רש"י כי אם פירוש ר' יהודאי גאון, ועוד דמדברי רש"י שם (דף נ"א ע"א) גבי שור פסולי המוקדשין שנפל לבור נראה איפכא יעו"ש, מ"מ הרשב"א בחי' לקמן בפרק הפרה אחר שהביא פירוש רבינו יהודאי גאון כתב וז"ל, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ובהדיא נראה שגורס הרב מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן הגירסא במקצת הספרים, והוא תימה למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה, וי"ל לפי אותה גירסא דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדייה ואפילו לגויים דהוקש לצבי ולאיל אפ"ה אינו בנזקי שור עכ"ל:

וכן כתב הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים משם הרשב"א וז"ל, כתב רש"י ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכו', ולגירסא זאת יש להקשות למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשים נמי איתיה. ויש לומר דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדייה ואפילו לגויים דאיתקש לצבי ולאיל אפ"ה אינו בנזקי שור עכ"ל הרשב"א ז"ל. הרי דהרשב"א ס"ל דגירסתנו בדברי רש"י דגריס מאי ניהו [שור] בכור היא אמיתית, וכן נראה מדברי תלמידי הר"פ שהביא הרב בצלאל שם בפרק הפרה על דף נ"א גבי הא דשור פסולי המוקדשים שנפל לבור שכתבו וז"ל, ומה שהזכיר בקונטרס נמי בכור בעל מום לא דייק כדמוכח לקמן דבכור בעל מום לא קרינן ביה רעהו עכ"ל, נמצא דגם רש"י ס"ל כסברת רבינו יהודאי גאון. וכן מתבאר מדברי רבינו ישעיה שהביא הרב בצלאל שם בפרק הפרה על דף נ"ג סמוך לדברי הרשב"א הנזכר, דס"ל דבבכור בעל מום לא קרינן רעהו:

ונמצא דכמה ראשונים קיימי בשיטה זאת, רבינו יהודאי גאון ורש"י והתוספות והרשב"א ורבי ישעיה ותלמידי ר"פ, דכולהו ס"ל דבכור בעל מום לא קרינן ביה רעהו, אלא דנראה ודאי דלכ"ע אינו אלא אליבא דרבנן דפליגי אר"י הגלילי וכמו שכתבו התוספות בפ"ק דב"ק כנזכר. ומדברי הרא"ש בפסקיו בסוף פרק הפרה סימן י"ג נראה דפסק כן לענין הלכה שכתב גבי בכור וז"ל, וכ"ש בכור בע"מ שאין לו פדיה דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור יעו"ש:

וא"כ הכא אי אליבא דרבנן הוא אפילו במונח שהיה מום קבוע אמאי חייב לשלם כיון דקי"ל דהמזיק נכסי הקדש פטור, כדתנן בפ"ק דב"ק (דף ט' ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה, וכתב רש"י כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהם מעילה אני חייב לשלם, אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזיקין משור רעהו עכ"ל, וכן מתבאר מדברי רש"י והתוס' בפ"ה ממסכת מעילה (דף י"ט ע"א) גבי יאכל פרט למזיק יעו"ש, וכיון דלענין נזקי שור בכור בעל מום לא קרינן בו שור רעהו, דשור הקדש חשבינן ליה לרבנן, אם כן ה"ה בשאר נזיקין דהמזיק בכור בעל מום כמזיק נכסי הקדש ממש הוא ופטור, וא"כ הכא לרבנן אמאי חייב לשלם הא לו יהיה כמזיק בידים מ"מ מזיק נכסי הקדש פטור:

אלא ע"כ צ"ל דהכא אליבא דר"י הגלילי הוא דמיירי דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, דלר"י הגלילי בזמן שביהמ"ק קיים דווקא תם לא הוי ממון בעלים אבל בע"מ הוי ממון בעלים, ומשו"ה מי שנשחט על פיו חייב אם היה בעל מום קבוע. אלא דזה דוחק לענ"ד דסתמא נראה דאפי' בזמן הזה מיירי. ועוד נראה דלכל הראשונים דגרסינן התם בפרק הפרה ומאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה, ע"כ צ"ל דקי"ל כרבנן דפליגי אר"י הגלילי דהלכה כרבים, כיון דסתמא דתלמודא מפרש פלוגתא דפליגי אביי ורבינא התם דבתראי נינהו בבכור בעל מום דאתי כרבנן דלא כר"י הגלילי, דאע"ג דבפ"ק דב"ק (דף י"ב ע"ב) מוקי סתמא דמתני' דנכסים שאין בהם מעילה כר"י הגלילי, היינו ר' יוחנן דמוקי לה הכי, אבל רבא דהוא בתרא משני התם באופן אחר, דאמרינן התם רבא אמר מאי נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה יעו"ש. ואע"ג דהר"ם בפ"ח מה' נזק"מ [ה"א] פסק כר"י הגלילי וכמ"ש הרב ל"מ שם, מלבד דהר"ם נראה דפסק איפכא במקומות אחרים וכמ"ש הרב מ"ל בפ"ד מהל' מעילה דין ח', ועיין להרב ל"מ בפ"ו מהל' בכורות [ה"ב] יתר ע"כ דמדברי הר"ם בפי"ב מהל' נזק"מ [הכ"א] נראה דלא גריס גירסא זאת דמאי ניהו בכור, דלא כתב אלא שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים דקודם פדייה יעו"ש ולא הזכיר דין בכור כלל, אבל להראשונים דס"ל כגירסא זאת ע"כ צ"ל דקי"ל כרבנן, ובפרט הרא"ש בפסקיו שהביא הא דבכור להלכה בפ' הפרה כנזכר [סי' י"ג], ובפ"ק דב"ק [סי' ט"ו] כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל, ומסקינן דלר"י הגלילי במתנות כהונה בזמן הבית לא הוי ממון בעלים, אבל בכור בזמן הזה אפילו תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה, ולרבנן אפילו בכור בע"מ חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש את האשה כדאמרינן בפרק הפרה וכו', ויש שפסקו הלכה כר"י הגלילי משום דסתם מתני' כוותיה וכו', ומיהו נ"ל מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן, ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקדש אשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצ"ע עכ"ל, הרי מתבאר מדבריו שכתב דמההיא דאיפליגו אביי ורבינא דהוו בתראין שמעינן דהלכה כרבנן כמ"ש: שוב ראיתי לרש"ל בפ"ק דב"ק סימן ל"ד שהביא דברי הרא"ש דפ"ק דב"ק שפסק כרבנן ודחה שם ראיותיו והעלה דהלכה כר"י הגלילי יעו"ש, וא"כ גם שאר הראשונים הנזכר יכולים אנו לומר דאף דס"ל דלרבנן אפילו בכור בעל מום לאו ממון בעלים הוא, מ"מ לא קי"ל כוותייהו אלא כר"י הגלילי, ובהכי אתי שפיר מתני' דהכא דמי שנשחט על פיו חייב לשלם. אבל לסברת הרא"ש דפסק כרבנן דאפילו בע"מ לאו ממון בעלים הוא ודינו כדין הקדש, א"כ איך פסק דין זה דאם נשחט על פיו חייב מטעם מזיק, הא מזיק נכסי הקדש פטור הוא, ולרבנן דקי"ל כוותייהו בכור בעל מום כיון דלאו בר פדיה הוא לא פקע קדושתו מיניה ולא קרינן ביה שור רעהו, לכן נראה דהעיקר כמו שכתב רש"ל שם דגם הרא"ש חזר בו, דבפ' כל פסולי המוקדשים [סי' א'] הביא המשנה של מסכת מעשר שני שמקדשים בו את האשה לפסק הלכה, והך דשמעתין הוא ראיה גדולה על זה דחזר בו ממה שכתב בבבא קמא:

איך שיהיה נמצינו למדין דעכ"פ צ"ל דסוגיין אליבא דר"י הגלילי הוא דקי"ל כוותיה, וצ"ל דמיירי דוקא בזמן שביהמ"ק קיים, אלא שקשה לזה למה לא ביארו הפוסקים זה דמיירי בזמן שבית המקדש קיים וסתמו את דבריהם. ונראה דלא יקשה כן כי אם לדעת רש"י ז"ל שכתב דהיינו טעמא דמשלם מחצה לגסה ורביע לדקה משום דהוי ספק, דהיה לו לבאר דמיירי בזמן שביהמ"ק קיים דוקא, אבל לפוסקים כהר"מ ורבינו הרמב"ן והרא"ש והטור דפסקו דין זה סתם ולא חלקו כן, ואדרבה נראה דלרבינו הרמב"ן והרא"ש והטור דאין דרכם לפסוק הלכתא למשיחא דבזמן הזה מיירי, אין כאן שום קושיא דאפשר דלא סבירא להו כדעת רש"י דמשום ספק נגעו בה, כיון דלא קי"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין [ב"ק מו, א], וכמ"ש התוספות בד"ה רביע וכו' וכתבו דתקנתא דחכמים בעלמא הוא, והתוס' חיצוניות ביארו דבריהם יותר וז"ל, פירש"י ז"ל דהוי ליה ממון המוטל בספק חולקים, והקשה הר' אלחנן כיון דהאי טעמא משום דהוי ממון המוטל בספק אין זה אלא לסומכוס, אבל חכמים חולקים עליו וסוברים דהמע"ה וא"כ ה"נ הול"ל הכי, ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים חולקים עליו ואומרים שזה הכלל בדין המע"ה כדאמרינן בפרק הפרה, ואומר ר' אלחנן דתקנתא בעלמא היא ולא רצו לחלק בין מום למום עכ"ל: והר"מ ורבינו הרמב"ן ודעמייהו לא ס"ל דהוי תקנתא דרבנן, אלא ס"ל דברייתא דקתני משלם מחצה לגסה וכו' מיירי בנמצא מום ממומי הגוף, דאין להסתפק בו דודאי מחיים נמי מום קבוע היה, דהאי תנא כר"מ דקי"ל כוותיה אתי דגזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין, וכיון דמיירי בהכי אין כאן ספק כלל דודאי אם היה רואהו מומחה היה מתירו על ידו, ולא ס"ל כסברת התוספות דכיון דהוי תקנתא לא פלוג רבנן בין מום למום. והם ס"ל דה"ט דמשלם מחצה כפי' השני שכתבו התוספות וז"ל, ועוד יש לפרשו דה"ט דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר, ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה חולין כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נח, א] וכו', ומיהו לא דמו ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור במומו שרי לגמרי כצבי ואיל עכ"ל:

ונראה דכוונת התוספות דמב' טעמים שיערו חז"ל דאינו שוה יותר, הן מטעם דכל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר, אם היה בא זה למוכרו לאחר בזמן הזה היה מוכרו בזול כיון דהלוקח לוקח על הספק, דשמא אכתי לא הוי מום קבוע וצריך להמתין עד שיפול בו מום, והן מטעם אחר דאפי' אם היה נשחט עפ"י מומחה היה נמכר הבשר בזול, דהא קי"ל דבכור ומעשר אינם נמכרים באיטליז ואינם נשקלים בליטרא כדאמרינן בריש פרק כל פסולי המוקדשין [לא, א], וזה פשוט דמטעם זה נמכר יותר בזול, וכמו שנתבאר בזבחים (דף ע"ה ע"ב) גבי מתפיס בכור לבדק הבית יעו"ש, ועל טעם זה הוא שדימו התוספות דין בכור לתרומה, ודחו דאף דבכור נמי נמכר בזול כתרומה מטעמא דאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא, מ"מ כיון דנאכל לזרים ובטומאה כצבי וכאיל לא דמי ממש לתרומה, אבל מכל מקום בהצטרפות ב' הטעמים דכל שעדיין עומד בספק אינו נמכר בשיוויו בעודנו חי, וגם אחר שחיטה נמכר בזול מהטעם הנזכר, שיערו חכמים דאינו שוה יותר ממחצה, והרב בצלאל כ"י הביא פי' רגמ"ה שכתב וז"ל, משלם רביע לדקה, איכא דאמרי דמשום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון המוטל בספק, הואיל ואיכא דוקין שבעין דלא משתנין, ויש מפרשים מחצה לגסה משום דאמרי' דמשלם דמי בשר בזול עכ"ל, וא"כ י"ל דגם הפוסקים כרבינו הרמב"ן וכיוצא ס"ל דלאו משום ספק הוא כי אם משום דשיערו חכמים דאינו שוה יותר, ומיירי בנמצא מום ממומי הגוף דאין להסתפק כלל:

וצריך להבין כפי זה במאי דדחי הש"ס למאי דפריך לימא תנן סתמא כר"מ ודלמא בדוקין שבעין ודברי הכל, דבדוקין שבעין הוי ספיקא דדלמא נשתנה אחר שחיטה, וכיון דקי"ל כרבנן דזה כלל גדול בדין דהמע"ה, אי מיירי בהכי יקשה דאמאי חייב לשלם כיון דהוא מוחזק, וי"ל דלמאי דמוקי לה בדוקין שבעין צ"ל דמיירי דוקא בזמן הזה, דאפי' בכור תם ממון בעלים הוא ומקדשין בו את האשה, וא"כ ממ"נ חייב לשלם דאם היה מום קבוע מחיים הרי אפסדיה, ואם לא היה מום קבוע מחיים מ"מ הרי אפסדיה ממונא דהא היה יכול למוכרו תם בזול, ומש"ה ממ"נ חייב לשלם מחצה, ואה"נ דלפי אוקמתא זאת דמיירי בדוקין שבעין אם היה בזמן שביהמ"ק קיים שאינו ממון בעלים ואינו נמכר לא היה חייב לשלם מטעם דהמע"ה:

אלא דק"ק לזה על הר"מ דמייתי הלכתא למשיחא, אמאי לא ביאר דדין זה הוא במומי הגוף בכל גוונא בין בזמן שביהמ"ק קיים ובין בזמן הזה, אבל במום דדוקין שבעין דאיכא ספיקא לא שייך אלא בזמן הזה, דממה נפשך חייב כיון דממון בעלים הוא ונמכר חי, אבל בזמן שביהמ"ק קיים לא שייך דכיון דממון גבוה הוא ואינו נמכר תם הוי ממון המוטל בספק דהמע"ה. ובשלמא לדעת רבינו הרמב"ן והרא"ש דמסתמא אינם פוסקים הלכתא למשיחא, וסתמות דבריהם הוא דמיירי בזמן הזה לכן לא חלקו כלל, דאף בדוקין שבעין דהוי ספיקא חייב כיון דממ"נ אפי' היה תם היה יכול למכור אותו דממון בעלים הוא אבל לדעת הר"מ קשה:

ואולם נלע"ד דמתוך דברי הר"מ בדין זה בפ"ג מהלכות בכורות דין ו' נראה דגילה דעתו דדין זה בזמן שביהמ"ק קיים מיירי, שכתב וז"ל, ומי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו, וכמה משלם רביע לדקה ומחצה לגסה, ומפני מה לא ישלם כל דמיו מפני שקנסו את בעל הבהמה כדי שלא ישהנה ולא יגדל בהמה דקה בא"י עכ"ל, דלכאורה דברי הר"מ אינם מובנים דבתחלת דבריו פתח ליתן טעם כולל מפני מה לא ישלם כל דמיו בין בגסה ובין בדקה, וסיים ליתן טעם על הדקה דמשלם רביע מפני גזירת מגדלי בהמה בא"י, דבטעם זה אין כאן טעם על בהמה גסה למה לא ישלם כל דמיו, ומהתימה על מרן הכ"מ והרב בל"מ שלא הרגישו כלל מזה, ולא ראיתי מי שהרגיש מזה כי אם מהר"י קורקוס בביאורו כ"י שהאריך בדברי הר"מ אלו, ובסוף כתב וז"ל, דרך רבינו דחוק ולשונו כאן קצר וסתום, דפתח בגסה ודקה וסיים בדקה לבד, וגם כי לא ראינו שאסרו לגדל בהמה גסה משום גזירת דקה, ומ"מ יש ליישב שגם בהמה גסה נזק וחשש גזל יש בה, אלא שלא גזרו מפני שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה, וגם דלרעות אפי' גסה אסור כאשר הכריחו בתוס' פרק מרובה [עט, ב ד"ה אין], דלכך שייך שפיר למקנס ולמגזר בכולהו ומ"מ לשון רבינו סתום והי"ל לפרש עכ"ל. עינינו הרואות כמה נדחק מוהריק"ו ליישב דברי הר"מ ולא נראה בעיניו:

ואולם לפי חומר הנושא נלע"ד לומר במה שיש לדקדק בדבריו, דאם כוונת הר"מ הוא משום גזירת מגדלי בהמה דקה בא"י וכפי' ב' דרש"י, א"כ למה הוצרך לכתוב מפני שקנסו את בעל הבהמה שלא ישהנה ושלא יגדל בהמה דקה בא"י, דמהראוי היה שיכתוב בלבד מפני שקנסו את בעל הבהמה שלא יגדל בהמה דקה בא"י ולמה כתב שלא ישהנה, ועוד דלפחות הול"ל שלא ישהנה כדי לגדל בהמה דקה בא"י, ומדנקט האי לישנא נראה דב' דברים וב' חששות הם:

לכן נראה דס"ל להר"מ דעיקר מה שאמרו שלא ישלם כל דמיו בדקה ובגסה הוא מטעם קנס שקנסו לבעל הבהמה מפני שהשהה אותה ולא הקריבה מיד, דמפני שהשהה את הבכור שלא הקריבו ודעתו היה כדי שיפול בו מום ויוכל למוכרו לזרים ויהיה לו הנאה, וכיון דמפני זה שהשהה מלהקריבו אירע דבר זה לשוחטו שלא עפ"י מומחה קנסו אותו שלא ישתלם כי אם מחצה, וכיון שיראו הכהנים שקנסו אותו בשביל ששהה מלהקריבו יהיו זריזין להקריבו מיד ולא להשהותו, וזהו מ"ש שקנסו אותו כדי שלא ישהנה. ומצינו כיוצא לזה שאסרו חכמים צמר שנשר מהבכור מחיים ואפי' אחר שחיטה מטעם שלא ישהנו אצלו ולא יקריבנו, דמצוה לאוכלו תוך שנתו בין תם בין בעל מום, וכמ"ש הר"ם שם בפ"ג דין י"א יעו"ש, וא"כ ה"ה הכא די"ל דכדי שלא ישהה אותו קנסו חז"ל דאם אירע ששחטו שלא על פי מומחה, הואיל ואירע דבר זה מחמת שהשהה אותו שלא ישלם כי אם מחצה כדי שלא ישהה אותו. אלא דבבהמה דקה קנסו אותו יותר שישלם רביע לבד, כיון דאם משהה אותו מלבד דעובר על המצוה דמצוה להקריבו מיד, עובר ג"כ על דברי חכמים ז"ל שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י, ומש"ה קנסו אותו ביותר ולא ישלם כי אם רביע, דבזה לא יבא להשהותו ולא יגדל בהמה דקה בא"י ע"י שהייתו, זה נלע"ד בכוונת דברי הר"מ:

ואם כנים אנחנו בכוונתו הרי מתבאר מתוך דבריו דדין זה לא שייך כי אם בזמן שביהמ"ק קיים, דבזמן הזה כל שהוא תם אי אפשר אם לא ישהנו עד שיפול בו מום ואין לקונסו על שהייתו, וא"כ קשה דאמאי לא ביאר דאם מום זה בדוקין שבעין דהוי ספיקא, אינו חייב לשלם אפי' מחצה ורביע, כיון דקי"ל כרבנן דזה כלל גדול בדין דהמע"ה. דלדעת הר"מ אין לומר דתקנת חז"ל הוא הכא דיחלוקו כמ"ש התוספות לדעת רש"י, דהא לפי מ"ש בטעם הדבר דאינו משום דהוי ממון המוטל בספק אלא משום קנס, מנ"ל לומר דתקנו חז"ל הכא דיחלוקו כשאר מקומות, כיון דלא בא מפורש תקנתם: והרב בצלאל כ"י הביא פירוש רגמ"ה שכתב גבי הא דמשום גזירת מגדלי בהמה דקה וז"ל, משום קנס מגדלי בהמה דקה דאסור לגדל בהמה דקה בא"י, ומסקינן דהאי בכור של בהמת כהן והוא גדל בהמה דקה עכ"ל, מתבאר מדבריו דדוקא בכהן שגידל בהמה וילדה בכור הוא דקנסינן ליה, אבל אם ישראל נתן לכהן בכור שגידל בהמה באיסור או בהיתר בחורשין שהוא מותר וילדה בכור, אף שהכהן שהה הבכור עצמו וגידלו לא קנסינן ליה, דגידול בכור עצמו דחזי להקרבה ליכא איסור גידול בהמה דקה בא"י, ואין נראה כן משמעות דברי הר"מ לפי האמור:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה