מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כג ס"ק ג
מתני' [כו, ב] הבכור נאכל שנה בשנה וכו'. צריך לידע הא דקתני בין תמים בין בעל מום אם שניהם הוא מן התורה, דאפילו בע"מ נאכל בתוך שנתו מן התורה, או דלמא דוקא תמים הוי מדאורייתא ובעל מום אינו אלא מדרבנן, דהא עיקר קרא דלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה בתמים משתעי (קרא), דלפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' כתיב. ונראה דאף בעל מום מן התורה הוא, וכן נראה מדברי הספרי בפרשת ראה בפ' כל הבכור [טו, יט] וז"ל, מגיד הכתוב שהבכור נאכל כל שנתו, אין לי אלא בכור תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור ע"כ. וכתב מהר"א נחום ז"ל בביאורו על הספרי שמצא כתוב פירוש הספרי וז"ל, ונלע"ד לפרש הא דקתני הכא מגיד שהבכור נאכל כל שנתו אקרא דתאכלנו שנה בשנה סמיך כפשטיה דקרא, ומרבוייא דכל יליף בכור בעל מום שנאכל כל שנתו עכ"ל, הרי דאיכא רבוייא דכל לאתויי בעל מום דנאכל כל שנתו. וכן נראה מדברי הר"מ בפ"א מהל' בכורות דין ח' שכתב וז"ל, הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום, שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו וגו' עכ"ל:
ונראה דכוונתו במה שהביא סיפיה דקרא וכי יהיה בו מום וגו', הוא לומר דמהאי קרא יש ללמוד דה"ה דבעל מום נאכל שנה בשנה כתמים, דפשט הכתוב מורה דאין חילוק בין תם לבעל מום כ"א דתם אכילתו לפנים בבית הבחירה, ובעל מום בשעריך תאכלנו, הא לענין זמן אכילתו זה וזה שוים דגם בעל מום נאכל כל שנתו. ובפרט דמדכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בוי"ו, ולא כתיב כי יהיה בלא וי"ו, איכא למימר וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה, דמה תמים נאכל כל שנתו אף בעל מום כן. וכיוצא לזה אמרינן בפ"ג דבכורות (דף כ"ה ע"א) גבי קרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו', מנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת"ל לא תעבוד ולא תגוז, ופירש רש"י לא תעבוד ולא תגוז וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה ע"כ, וה"ה הכא:
אלא שצריך טעם אמאי לא הביא הר"מ ילפותא דספרי דיליף לה מרבוייא דכל הבכור ובקש דרשא אחרת. וי"ל דהר"מ ס"ל דהעיקר כדרשא אחרת דאמרינן התם בספרי וז"ל, מלמד שהבכור נאכל כל שנתו, אין לי אלא בכור מנין לרבות כל הקדשים ת"ל כל הבכור, וס"ל להר"מ דדרשות חלוקות הן ותנאי נינהו, ותנא קמא דריש רבוייא דכל לבעל מום, ותנא בתרא דריש רבוייא דכל לשאר קדשים, והעיקר כתנא בתרא. וכן נראה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב), דתניא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר, וכתבו התוס' ד"ה אחד וכו' וז"ל, להכי נקט בכור דעיקר שנה בבכור כתיב מדכתיב כל הבכור וגו' מלמד שהבכור נאכל כל שנתו, כלומר דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ושאר הקדשים דריש התם מכל עכ"ל, וכוונתם על דרשת הספרי הנזכר לעיל:
ויש להביא ראיה ברורה דס"ל להר"ם דהא דבעל מום נאכל כל שנתו, הוא מדאורייתא מדרשא זאת ואינו בדרך אסמכתא, דהא גבי מתני' דסוף פרקין דלעיל [כה, א] דקתני, שער בכור בעל מום שנשר ואח"כ שחטו דחכמים אוסרים, ואמרינן בגמרא שם דהיינו טעמא דילמא אתי לשהוייה, כתב הר"מ בפירוש המשניות שם ובפ"ה דעדיות [מ"ו], דהטעם הוא משום דמצוה לאוכלו בתוך שנתו בין תם בין בעל מום, וכן כתב בספר יד החזקה בפ"ג דהל' בכורות דין י"א וז"ל, וכבר ביארנו בהל' מעילה שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד שאינם באים לכפרה, שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שינשור מהם, וכבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו בין תמים ובין בעל מום עכ"ל, ואם איתא דהא דבעל מום נאכל תוך שנתו אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, א"כ איך אפשר לומר דאסרינן בהנאה לשער בכור בעל מום שנשר מחיים מטעם זה שמא ישהנו יותר משנתו, כיון דמעיקרא דין זה אינו אלא מדרבנן, ואיך שייך לגזור בדבר דאפילו אם ישהנו לאחר שנתו אינו אלא דעבר אאיסור דרבנן, דהא ודאי לא שייך למגזר הא אטו הא אלא כשהדבר שנגזר עליו הוא מדאורייתא, וכמו שלמד מרן זקני זצוק"ל בספר יבין שמועה כלל תקפ"ז מההיא דאמרינן בפ' משילין (דף ל"ו ע"ב) אהא דאין רוכבין וכו' יעו"ש:
איברא דרש"י גבי הא דשער בכור פירש במתניתין ובכל הסוגיא שם, דהיינו טעמא דאי שריית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשים אסירי בגיזה ועבודה עכ"ל. אשר על פי טעם זה כתב רש"י [כו, א] גבי מאי דבעי רבי ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו, וכתב רש"י דבעלת מום לא תבעי לך דודאי לרבנן אסור, דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה ע"כ, ואילו הר"מ לפי שיטתיה דטעמא דבכור הוא משום דאפילו בעל מום נאכל תוך שנתו, כתב בפ"א מהל' מעילה [ה"י] דכל שיתלש מכל הקדשים אחר שנפל בהן מום הרי הוא מותר בהנאה, כיון דלא שייך טעמא דנאכל בתוך שנתו, דס"ל להר"מ דלא שייך למיחש דאתי לשהויי ואתי לידי גיזה ועבודה, שהדבר רחוק שיעבוד בו ויגזוז אותו ויעבור על לאו בידים ולא חשו לשהייה בכיוצא בזה, אלא בבכור ומעשר שצריך לאוכלו בתוך שנתו ואפילו לא יעבוד ולא יגזוז עובר בשהייתו: והנה כי כן צריך להבין לדעת רש"י מנ"ל הא דיש לחוש דאתי לידי גיזה ועבודה, ועפ"י זה הוליד דין זה דאפילו בשאר פסולי המוקדשים שייך חששא זאת, בהיות שבמתני' ובברייתא לא הוזכר דין זה בבעל מום, כ"א דוקא בבכור דשייך למיחש משום דצריך לאוכלו בתוך שנתו, ולמה לא ניחא ליה לומר טעם זה כסברת הר"מ, ולא להוליד חששא זאת דאתי לידי תקלה, ונ"מ לענין דינא דה"ה בקדשים. ואם נאמר דס"ל לרש"י דהא דבעל מום נמי צריך לאוכלו תוך שנתו אינו אלא מדרבנן, ורבוייא דכל הבכור דאמרינן בספרי אסמכתא בעלמא אתי שפיר, דמשו"ה ע"כ צ"ל דעיקר החששא הוא דילמא משהי ליה ואתי לידי תקלה, דמשום דצריך לאוכלו בתוך שנתו אי אפשר שאסרו הצמר שנשר מאליו, כיון דמעיקרא אפילו אם ישהנו אינו אלא מדרבנן, ובאיסור דרבנן לא שייך למגזר:
ולדעת הר"מ דהוכחנו דס"ל דאפילו בעל מום נאכל תוך שנתו מן התורה, יש לדקדק מהא דאמרינן בשמעתין [כח, א] ת"ש דתניא בכור בזמן הזה וכו', נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש, אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת, אבל מפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום ע"כ, דהא לקמן בר"פ כל פסולי המוקדשים (דף ל"א ע"ב), גבי מעשר בהמה דאינו נמכר לא חי ולא שחוט, אמרינן דמעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו משום השבת אבדה, שאין יכולין לאוכלו כולו ויסריח, ומסקינן התם דלא התירו מפני השבת אבדה במעשר של יתומים אלא בשחוט, דאינו אלא מדרבנן דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה, וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא יעו"ש, וא"כ הכא אם איתא דמן התורה אינו נאכל אלא בתוך שנתו, איך מפני השבת אבדה לבעלים אנו מתירין להשהותו ל' יום אחר שנתו לעבור על איסור תורה מפני השבת אבדה. ועיין מ"ש הרב בצלאל בספר אסיפת זקנים בפ"ק דב"ק דף כ"ו ע"ד מדפי הספר [יב, ב] משם המאירי ז"ל, שכתב גבי הא דמעשר בהמה של יתומים דמותר למוכרו מפני השבת אבדה, שהקשה ואע"פ דאין עשה דוחה ל"ת והרי בכאן השבת אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה, ותירץ דבשחוט אינו אלא איסור דרבנן. וכתבתי על דבריו בס' תוספת דרבנן [סי' רס"ה ערך פסולי המוקדשין] דף צ"א ע"ב, דאף דקי"ל דעשה דוחה ל"ת, מ"מ כוונתו דעשה כי האי דהשבת אבדה דממונא הוי לא דחי ל"ת, דלא דחינן איסורא מקמי ממונא כדאמרינן במסכת ב"מ (דף ל' ע"א) יעו"ש. וא"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, הכא נמי אף דדין זה דאינו נאכל כי אם בתוך שנתו עשה הוא, מ"מ כיון דאסור לאחרו ולאו הבא מכלל עשה הוא איך דחינן איסור זה מקמי ממונא דהשבת אבדה:
וי"ל דע"כ לא ריבה קרא דבעל מום נמי נאכל בתוך שנתו אלא דוקא בזמן שבית המקדש קיים, דבכור תם ראוי להקרבה ועיקר אזהרה היתה על בכור תם שלא יאחר הקרבתו עד לאחר שנתו, ולחוזק אזהרה זאת דהקרבת התם תוך שנתו הזהירה תורה גם על הבכור בעל מום שלא יאחר אכילתו עד לאחר שנתו, כדי שלא יבא לטעות לאחר הקרבתו של בכור תם עד לאחר שנתו, אבל בזמן הזה דליכא הקרבה בבכור תם תו ליכא אזהרה מן התורה שלא יאחר אכילתו של בעל מום לאחר שנתו, ואינו אלא מדרבנן שתקנו חז"ל שלא לאחר אכילתו עד לאחר שנתו זכר לבכור בזמן המקדש, וא"כ הכא בברייתא זאת דהתירו שלשים יום לאחר שנתו דמיירי בזמן הזה, כיון דאינו אלא מדרבנן התירו מפני השבת אבדה דומיא דמעשר בהמה של יתומים. דבהכי י"ל דגם רש"י אזיל ומודה לסברת הרמב"ם דבזמן הבית אפילו בעל מום הוי מן התורה, אלא דלא ניחא ליה לפרש גבי מתני' דשער בכור שנשר מחיים דאסרו חכמים מטעם שלא יבא לאחרו עד אחר שנתו, דהא סתמא קתני דמשמע דדין זה איתיה אפילו בזמן הזה, ובזמן הזה דאינו אלא מדרבנן לא שייך לומר דגזרו מפני איסור דרבנן, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דמתני' דחיישינן דילמא אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה. אלא דלפי זה צ"ל דהר"מ ס"ל דדין זה דצמר שנשר לא שייך כ"א בזמן הבית, וזה דוחק דכל כי הא הוי ליה לפרש דבזמן הזה אם נשר מחיים לא אסרינן ליה אחר שחיטה, כיון דלא שייך למגזר שמא יאחר אכילתו לאחר שנתו כיון דאינו אלא מדרבנן כדבר האמור:
ועוד דא"כ צ"ל דהא דהתירו חז"ל מפני השבת אבדה ל' יום אינו אלא בזמן הזה, וסתמא דמתני' נראה דהיתר זה הוא אפילו בזמן הבית, וכן נראה מסגנון דברי הר"מ בפ"א מה' בכורות דין ט' שכתב דמותר לקיימו ל' יום, ופשט דבריו נראה דבזמן (הזה) [הבית] הוא, דהא אח"כ כתב דין הבכור בזמן הזה וחזר ולמד אותנו דבזמן הזה נמי מותר להשהותו ל' יום:
וראיתי להלבוש ביו"ד סי' ש"ו ס"ז שכתב וז"ל, תם בזמן הבית היה מצוה להקריבו תוך שנתו דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה, לפיכך אמרו חז"ל גם בעל מום מצוה לאכלו תוך שנתו עכ"ל. נראה מדבריו דס"ל דבעל מום דמצוה לאוכלו תוך שנתו לעולם אינו אלא מדרבנן, שהרי כתב דתם הקרבתו הוא מצוה מן התורה להקריבו תוך שנתו, ולפיכך אמרו חכמים ז"ל דגם בע"מ מצוה לאוכלו תוך שנתו, ולפי האמור הא ליתא דבע"מ נמי מן התורה הוא. וראיתי להדרישה בסי' הנזכר [אות ט"ז] שכתב על מ"ש הטור, ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו וז"ל, ולא לאשהויי דלא ליתי לידי תקלה עכ"ל. וכן כתב הטורי זהב [סק"ו] יעו"ש. ולפי האמור אינו מטעם זה אלא דמצותו בכך שיהא אכילתו בתוך שנתו מן התורה, ואפילו אם נאמר דבזמן הזה הוא מדרבנן כאמור, מ"מ אינו מטעם זה, אלא תקנו חז"ל אכילתו בתוך שנתו זכר למקדש, כמו שמצינו כמה דברים שתקנו חכמים לקיים בזמן הזה זכר לזמן בית המקדש ואין הענין מפני התקלה. ועיין במה שנכתוב עוד בזה לקמן [בפרקין אות כ"ד ד"ה ועוד] בס"ד: