מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קנז
מכתבו הגיעני. והתענגתי מאד להתבשר משלומו כי כי טוב. ובדבר השאלה שהי' בעדר חמשה ושבעים צאן. ובלילה אספו אותם למקום סמוך לבית העומר בין הבתים שבכפר והמקום הזה הוא לערך עשרים אמות אורך ושנים עשר רוחב ומוקף בגדר של קנים ובאותו צד שהגדר נוגע לבית קצת מקום מהגדר שם נמוך והצאן יכולים שם להיות מטפס ועולה. ובצד השני מהגדר יש קצת מקום נמוך שיכולין הצאן לילך דרך שם ע"ג הגדר אף שלא על ידי הדחק והגנות הסמוכים להגדר נמשכים באורך וברוחב מאד והרועה יהודי לא לן בלילה אצל הצאן ולאנשי הבית הסמוך לגדר לא נשמע שום קרקור בלילה ובבוקר שבא להוליכם על המרעה מצא צאן אחת נאכל חציו ואחד מת והשלישי נאבד לא נודע מקומו ועוד ששה נפצעים ובשאר הצאן לא נראה שום רושם דבר. ונשאל מעכ"ת על יתר הצאן אם מותרים באכילה כי למוכרם לנכרי איכא הפ"מ. ומעכ"ת פתח בהיתרא לסמוך על דעת הרא"ה דסובר דבספק כלבא ספק שונרא לעולם תלינן בכלבא אף דשונרא מצוי יותר תלינן להיתר. וגם לדעת הרשב"א דקיימ"ל כוותי' דאם אין שניהם לפנינו תולין במצוי. מ"מ בנ"ד דמקום לינת הצאן הי' בין הבתים ובמקום ישוב כלבים מצוים יותר מן ארי וזאב וא"כ ההיתר מצוי יותר ומותר לד"ה זה תורף דבריו. ובראשית ההשקפה רציתי לומר דהפוסקים הנ"ל מיירי במסמס קועי' דמא כמבואר בדבריהם ובזה יש לספק אם נעשה מן חי' הדורסת או מן קנה וכלב וכמ"ש הרשב"א בת"ה דעבידא אווזא להתחכך בקנה ע"ש דאפשר דע"י נשיכת כלב או חיכוך בקנה נתלש חתיכת עור או בשר מן הבהמה או העוף אבל בנ"ד שמצא ששה נפצעים ואחד נאבד ואחד מת בזה איכא הוכחה גדול' שהי' שם דורס וליכא לספוקי כלל בכלבא או בקניא. אבל מצאתי בשו"ת חתם סופר סי' ס"ג שהי' שם ממש כעובדא זו שנשאל עלי' מעכ"ת והתיר בהפ"מ ע"י ניכבשינהו דניידי והתיר כולם חוץ מן ב' האחרונים. ועובדא דידן עדיף טפי דשם בשו"ת ח"ס לא היו יכולין לברוח הצאן אלא ע"י הדחק. ובנ"ד יכולין הצאן לילך חוץ לגדר אף שלא על ידי הדחק. ואם כן לפי דברי תשו' ח"ס הנ"ל יפה הורה מעכת"ה להתיר בהפ"מ:
ולדעתי העני' יש לומר בזה דבר חדש. לפמ"ש המהר"ם מלובלין בתשו' סי' ק"ד דאם היו צאן הרבה אמרינן דמסתמא לא דרס כולם. וגם הרשב"א בחדושיו בחולין דף נ"ג כתב כן. ובשו"ת חתם סופר דייק מדברי המהרמ"ל הנ"ל דבודאי אין דרכו לדרוס יותר מן ט"ו צאן ע"ש. וא"כ איכא כאן ס"ס שמא לא דרס כלל יותר ממה שאנו רואים. ואת"ל דדרס עוד שמא הצאן הזאת שאנו אוכלים כעת הוא היתר כיון דבודאי יש כאן הרבה צאן שלא נדרסו כמ"ש הרשב"א והמהרמ"ל הנ"ל ואף דהוי ספק א' בגוף וספק אחד בתערובת מ"מ היכא דנודעו שני הספיקות ביחד מותר בהפ"מ כמו שהכריעו האחרונים בכללי ס"ס. וא"כ אף בודאי הי' שם הדורס ואיהו שתק ואינהו מקרקרים מ"מ אם יש הרבה בהמות בערך שלשים ואחד או יותר מותר בהפ"מ כיון דבודאי לא נדרסו יותר מן ט"ו. ואנן קיימ"ל כשמואל דחוששין לספק דרוסה אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ואם יש ל"א בהמות בודאי איכא רוב היתר וראוי לומר דנבטלו הנדרסים ברוב אלא דבע"ח חשיבי ולא בטילי וא"כ שפיר מותר מטעם ס"ס היכא דנודעו שני הספיקו' ביחד בה"מ ודוקא בספק דרוסה שנתערב' אח"כ כתב הטור ס"ס נ"ז לאסור הכל כיון דכבר נודע הספק הראשון ונאסר מחמת ספק הוי כודאי איסור כמ"ש הב"י שם. מה שאין כן בנ"ד דבשעה שנודע הספק כבר הי' בתערובת ובכהאי גוונא מותר בהפסד מרובה ועי' בפרמ"ג סי' ק"י בכללי ס"ס אות א' כנלפענ"ד: