מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קנו
ב"ה יום ד' כ"ז למב"י תרל"ח לפ"ק לבוב:
וחי צלח. שלו ושמח. חמיד לבאי היקר החריף השנון מפואר לתהלה מאד נעלה שושילתא דיחוסא. רם וגבה ונשא מוה' אלעזר סג"ל נ"י:
חידושי תורתו הגיעני היום והוטבו מאד בעיני עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והאומנם אין דרכי להשיב בדברי פלפול כי טרדותי רבו למעלה ראש להשיב בדבר הלכה למעשה. למען אהבתי אליו ולמען כבוד אביו ש"ב ומחות' הרב נ"י מהרתי בא היום לעיין בדבריו. במה שהשיג על הגאון בעל חתם סופר ביו"ד סי' ע"ט שכתב לישב קושית הדגול מרבבה סי' פ"ז במה שכתב דחלב הקיבה שנמלחה בעורה והעמיד בה גבינות אסורות משום דמב"מ לא בטיל תיפוק לי' דהוי דבר המעמיד ומתרץ בעל ח"ס דנ"מ אם העמיד בשני קיבות אחת שנמלחה בעורה ואחת שלא נמלחה דאז הוי זוז"ג וליכא משום מעמיד מש"ה הוצרך לאסור משום מב"מ לא בטיל. וע"ז כתב מע"כ דבכה"ג גם משום מב"מ לא נאסר לפמ"ש הר"ן דהיכא דכח אחר מעורב בו הוי מבשא"מ וגם כאן כיון דאיכא ג"כ קיבה של היתר הוי כח אחר מעורב בו. ואף דהר"ן לא כתב סברא זו רק בתערובות משהו ולא בפחות מס' וכאן אפשר דהקיבה שלא נמלחה שוה בכמותה להקיבה שנאסרה מ"מ זה דוקא התם דנעשה נבילה וא"כ לא חשוב כח היתר מעורב בו. ומש"ה בעי' תערובות משהו דבזה לא נעשה נבילה כמ"ש התוס' חולין שם דף ק' ד"ה בשקדם משא"כ הכא דהקיבה של היתר לא נאסר מקודם ולא נ"נ מעולם חשוב כח היתר מעורב בו וחשוב אינו מינו אף אם שני הקיבות שוות בכמותם זה תוכף דברי מע"כ. ולבבי לא כן ידמה דע"כ לא כתבו הר"ן והנקה"כ סי' צ"ב דאם כח היתר מעורב בו חשוב אינו מינו רק היכא דקודם התערובת נאסרה חתיכת ההיתר במשהו שבלעה מאיסור ואח"כ נפל ההיתר שנאסר בקדירה במינו בזה כתבו דבטל גם לר"י משום דמקרי אינו מינו הואיל ונתערב מקודם איסור בהיתר ולא נ"נ משא"כ אם הכל נתערב ביחד שפיר נאסר לר"י במשהו. וראי' לזה מהא דאמרינן בגמ' בכ"ד כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו. ולמאי אצטרכינן לזה לומר סלק הא בלא"ה מותר כיון דמינו דהיתר לח נאסר כיון שקבל טעם מן מינו וא"מ ביחד והוי כח אחר מעורב בו ודינו כאינו מינו. וזה עדיף טפי ממ"ש הר"ן דהתם גם ההיתר הוי מינו רק שלא נ"נ וכאן הוא אינו מינו גמור וחשוב טפי כח אחר מעורב בו. וגם אם נאמר דניהו דלא נאסר מינו דהיתר מחמת קבלת טעם מהאיסור משום דכח אחר מעורב בו עכ"פ נאסר מכח תערובות כדין יבש ביבש כיון דאינו ניכר' חתיכת האיסור. הא ליתא דמלבד דהתוס' במנחות דף כ"ב ע"ב כתבו דר"י לא אמר מב"מ לא בטל רק בלח ומחמת נתינת טעם ולא ביבש. והכא כיון דאינו דאינו נאסר מחמת הטעם דלענין זה הוי כא"מ כמ"ש משום דכח אחר מעורב בו א"כ חשוב כתערובת יבש ביבש דמודה ר"י דמב"מ בטל. אלא דגם אם נאמר שלא כדברי התוס' שם דגם ביבש ס"ל לר"י מב"מ לא בטל מ"מ היכא דנאסר מכח תערובת יבש ביבש ל"א חנ"נ כמ"ש הרמ"א סי' צ"ב סעי' ד' וכ"כ התוס' בחולין שם ד"ה בשקדם. וכיון דלא נעשה ההיתר נבילה ממילא גם הא"מ מותר שהרי מקבל טעם ביחד מן האיסור וההיתר כיון שלא נ"נ וע"כ כמ"ש דאם נעשה כל התערובות ביחד לא אמרינן דהוי כאינו מינו משום דכח אחר מעורב בו. וא"כ יפה כתב הגאון בעל ח"ס דאם העמיד בשני קיבות אחת שנמלחה בעורה ואחת כשירה דאינו אסור משום מעמיד דהוי זוז"ג ומ"מ אסור משום מב"מ לא בטיל לדעת רש"י שפוסק כר"י כנלפע"ד. ובגוף קושית הדגול מרבבה נ"ל דהנה כבר נודע מחלוקת הראשונים שהובא בש"ע סי' צ"א ס"ד במידי דצריך קליפה אם א"א לקלוף מיתר. וא"כ קשה לכאורה בקיבה שנמלחה בעורה אמאי יאסרו כל הגבינות שהעמיד בה והא מליחה אינו אוסרת רק כדי קליפה וכיון דא"א לקלוף חלב הקיבה שהוא צלול מותר גם בלא קליפה וע"י בט"ז סי' פ"ז ס"ק ו'. אמנם לפי מה שהכריע המג"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג לחלק בין אם הקליפה מדינא דאז בעי' ששים נגד הקליפה ובמליחה דהוי הקליפה מדינא כמ"ש המג"א שם שפיר אוסרת הקיבה שנמלחה בעורה את התערובות ומעתה אפשר דדעת רש"י דכמו דאמרינן דאם הקניפה מצד חומרא אם א"א לקלוף מותר התערובת ה"ה אם הקליפה מדינא רק דהתערובות השני נאסר מחמת חומרא ג"כ אין הקליפה אוסרת דהרי חזינן דמידי דבעי קליפה לא חמיר כ"כ והיכא דהוא חומרא בעלמא מותר א"כ מה נ"מ אם הקליפה מחמת חומרא וא"כ י"ל דגם רש"י סובר כשיטת המחמירים בדבר המעמיד דגם באלף לא בטל אבל זה דוקא אם זה המעמיד נאסר מדינא מחמת עצמו או שקיבל איסור ע"י בישול וכיוצא. אבל בקיבה שנמלחה בעורה כיון דאינו נאסר רק כדי קליפה ניהו דבעי קליפה מדינא אבל אינו חוזר ואוסר התערובת במשהו ומחמת חומרא דמעמיד וכמ"ש ומש"ה הוצרך רש"י לומר דמב"מ לא בטיל דזהו איסור משהו מה"ת לר"י ומש"ה גם במקום דלא נאסר רק כדי קליפה ג"כ אסור כיון דהקליפה אסורה מדינא ואיסור התערובת במשהו הוא מדינא כנ"ל נכון בעז"ה:
ודע דמ"ש המג"א סי' תס"ז שם דמה דצריך קליפה בחם לתוך צונן משום דאדמיקר לי' בלע פורתא. קליפה זו הוא חומרא בעלמא ומדינא גם קליפה לא בעי ע"ש. ולכאורה מוכח מדברי התוס' להיפך שכתבו בזבחים דף צ"ה ע"ב דהא דמוגלשין ע"ג קמח פטור מחלה לשמואל דאמר תתאה גבר אף דלא נתבשל מהקמח רק כדי קליפה וכתבו התוס' שם דמיירי דאיכא רק שיעור חלה מצומצם ואחר הקליפה לא ישאר כשיעור חלה ע"ש. הרי מבואר דמועיל גם לקולא לפטור מחלה מחמת שנתבשל כ"ק ואם נאמר כדברי המג"א דהוא חומרא בעלמא לא היה מועיל להקל. דברי שארו: