מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קנד
ב"ה יום ח' ג' אלול תרמ"ב לפ"ק כפר בראטקאוויץ מחי' חיים. יכתוב ויחתום לחיים. אץ כבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם. כש"ת מוה' שלמה הכהן נ"י האבד"ק פושישאנקא יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני באשה אחת שנשאת לאיש עובר אורח והיתה החופה בלילה ובבוקר אמר כי נוסע הוא לטולטשין להביא כלי ביתו. ונסע משם ולא שב לאשתו עוד. ואחרי החקירה והדרישה ממשפחת האשה הנ"ל הוגד להם אשר האיש משה הנ"ל יש לו אשה בעיר טאמאשפיל וישב עמה שבועות אחדים וברח ממנה. ולכן ישבה האשה בילא מעיר פושישאנקא עגונה שבעה שנים וכמעט אמרה נואש בחשבה כי גם אם תראה אותו לא תכירהו עוד אחרי כי בן לילה הי' ובבוקר חלף הלך לו ולא שבעתו עין. וזה מקרוב בא אלי' אגרת מיאמפלא שתבוא האשה בילא שמה ותקבל ג"פ מבעלה משה. כי כאשר האשה מטאמאשפיל הכירה אותו בעת אשר הי' מלמד בכפר השביפקע באתה האשה לאה מטאמאשפיל לתומה לשם והכירה אותו והביאה אותו ליאמפלא ונתן לה שם ג"פ. והאשה לאה אמרה להרב מיאמפלא כי יש לו עוד אשה בפישישאנקא ולכן כתב כי האשה בילא תבא לשם לקבל ג"פ. ונסע אחי האשה בילא לכפר הנ"ל. והכיר אותו תיכף בין המון אנשים אשר התארחו אז בהקרפעטשמע כי זה משה האיש הוא בעל אחותו. ומתחלה כחש לו אמנם אח"כ הודה כי הוא בעל אחותו. ונסע עמו ליאמפלא ושלח אחר אחותו וגם היא אמרה כי הכירה אותו היטב ונתן לה ג"פ. אחר כן בא מכתב מאת הב"ד מבארדיטשוב כי האיש משה הנ"ל הוא מתושבי בארדיטשוב ויש לו שמה אשה ובנים ובא לפני הב"ד ואמר להם דעו רבותי כי שתי נשים תפסו בי בעיר יאמפלא והכירו אותי כי אני בעליהן אחת שמה בילא מפישישאנסא מפישישאנקא ואחת שמה לאה מטאמאשפיל וצעקתי במר נפשי כי אינני מכיר אותם כלל ומעולם לא קדשתי אותם אך מחמת צעקת הנשים קרבו כמה אנשים והכו אותי לאמר תן להם גט ומחמת צערי גרשתי אותם. וביקש משה לכתוב להנשים כי המה א"א כמקדם. וביקש מעכ"ת ממני להודיעו דעתי העני' ע"פ דתה"ק אם הנשים הנ"ל מותרות לעלמא. ולכאורה יש מקום לסמוך על אחי האשה שהכיר אותו בטב"ע שזה בעל אחותו ובהכרה סגי בעדות אשה וקרוב כמבואר בסי' ק"כ סעי' ג'. וראיתי להב"י בסי' קנ"ז דהריב"ש בתשובה סי' קפ"ב הוכיח מלשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמנים לומר זה אחיו של פלוני כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם. והב"י שם דחה דבריו. וכן משמע מדברי המחבר שם שכתב וחולצין או מיבמין על פיהם. דהיינו דהקרוב מעיד דהוא אחיו של המת ועל פיו של הקרוב חולצין ומוכח מזה דהקרוב מעיד כן בשעת מעשה ואפ"ה חולצין על פיו ונ"ל דהב"י מפרש הא דכתב הרי"ף פ"ד דיבמות דהקרוב נאמן דאחוה דמיתנא הוא משום דלאו אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלה לו דהדין הוא גברא פלן וכו'. דכוונת הרי"ף דאף דהקרוב מעיד כן בשעת מעשה מ"מ עיקר הגדתו אינו להתיר את האיסור דהרי גם לאחר שהגיד שזה הוא פלוני האשה עדיין באיסורה עומדת כמקדם והגדתו הוא רק להועיל להתיר האשה ע"י החליצה או הגט שיהי' אח"כ א"כ הגדת הקרוב אינו להתיר את האיסור. ומש"ה נאמן הקרוב על ההכרה גם בשעת מעשה משום דהוא מלתא דעבידא לגלויי כדאמרינן בגמ' פ' החולץ. ונראה להביא ראי' לשיטת הב"י ממ"ש הרמב"ם פט"ו מסנהדרין הל"ו א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו וכו' ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור הוא בע"א ע"ש. וא"כ אם נאמר דהסוגיא דפ' החולץ מיירי שאמרו כן מכבר קודם המעשה למאי הוצרכו בגמ' שם לומר הטעם משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי. ואמאי פליגי שם בגמ' רב אחא ורבינא חד אמר בעדים ע"ש. הרי גם בכל מקום סגי בהחזקת הדבר בע"א כמ"ש הרמב"ם בהל' סנהדרין אף דלא הוי מלתא דעל"ג כמו חלב כליות הוא זה וכדומה. אלא ע"כ כמ"ש הב"י דהגמ' והרי"ף שם מיירי דמעיד הקרוב בשעת מעשה ולא הוחזק מכבר דהוא פב"ב רק דבשעת החליצה או הגט מעיד הקרוב ובזה פליגי ר"א ורבינא ואיפסיקא הלכתא דהקרוב נאמן. גם מלשון הרמב"ם סוף פ"ד מיבום משמע כדברי הב"י ע"ש. באופן שנראה ברור דבנ"ד יכולין לסמוך על הכרת אחי האשה. שוב מצאתי במרדכי פ' מצות חליצה מבואר להדיא כדברי הב"י אלא שאני תמה במ"ש הטור סי' קמ"א השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה ע"פ שנים שיעידו לפניו שהיא אשתו. וכתב הב"י שם שכ"כ הרשב"א והרא"ש והמרדכי וכ"כ הרמ"א סי' קמ"א סעי' ל"ו ולשיטת הב"י הנ"ל דגם בשעת מעשה נאמנים אשה וקרוב על ההכרה א"כ אמאי הוצרכו הקדמונים הנ"ל שני עדים להעיד שזאת אשתו. וראיתי בתה"ד סי' רל"ח שכתב להדיא דקרובים אין נאמנים להעיד לשליח על הכרת האשה והקשה מסוגיא דהחולץ הנ"ל ותירוצו שם לא זכיתי להבין. ולענ"ד נראה בזה דהנה כבר נודע מ"ש התשב"ץ דדעת הרמב"ם דע"א נאמן בעדות אשה מה"ת משום דהוי מלתא דעל"ג ומכל מקום בעד מפי עד לד"ה אינו נאמן מה"ת וכמבואר למדקדק היטב בלשון הרמב"ם סוף פי"ג מגירושין. וכתבו הטעם כיון דעיקר נאמנות העד הוא משום מלתא דעל"ג שאם יבא הבעל יתברר שקרו. ובעד מפי עד מה"ת אין השני נאמן דאף כשיתברר שהבעל חי יאמר שהראשון אמר שקר ולכך אינו נאמן רק מדרבנן משום תק"ע. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' ל"ג. ומעתה י"ל כיון דכל הטעם דע"א ואשה וקרוב נאמנים להעיד על ההכרה הוא משום מלתא דעל"ג וכדאמרו בגמ' פ' החולץ שם א"כ זה דוקא במעידין לפני ב"ד או עכ"פ לפני שני עדים דאין המעיד נאמן להכחישם ואם יתברר אח"כ שלא כדבריו יתגלה שקרו בכה"ג הוי מלתא דעל"ג. משא"כ במעיד לפני השליח שפיר כתבו הפוסקים דאין השליח יכול לסמוך עליו משום דגם אם יתברר אח"כ להיפך מדבריו עדיין לא יתגלה שקרו משום דיוכל לומר דהשליח שאמר כן בשמו משקר. וכיון דלא הוי מלתא דעל"ג אין ע"א נאמן כמ"ש הפוסקים. ובזה מיושב קושית הט"ז סי' קמ"ב סק"י שהקשה על הרמ"א שם דמצריך שני עדים כשרים להעיד לשליח על הכרת האשה. ובסי' ק"כ סעי' ג' פסק דדי בהכרת אשה או קרוב. ולפמ"ש ניחא דבסי' ק"כ דמיירי לענין הכרת העדים החותמין הגט דהכרת הסופר לא בעינן רק משום חומרא ולכתחלה דוקא כמ"ש הח"מ שם סק"ט ורק דבעינן הכרת העדים שזה פלוני ואשתו פלונית בזה סגי בהכרת אשה וקרוב כיון שאינו יכול להכחיש שני עדים כשרים לומר שהם משקרים ואם יתברר שאינו כן יודע שקרו הוי מלתא דעל"ג ומש"ה קרוב מהימן וכדאמרינן פ"ד דיבמות שם משא"כ בסי' קמ"ב דמיירי לענין הכרת השליח שפיר יכול אח"כ הע"א או הקרוב להכחיש השליח לומר שלא אמר לו מעולם וכמ"ש בשם התשב"ץ והנו"ב דבכה"ג לא הוי מלתא דעל"ג ולהכי בעינן שיעידו שני עדים כשרים על ההכרה. והמעיין בדברי הפוסקים יראה שהדברים שכתבתי נכונים מאד בס"ד. ובאמת כתבו הט"ז והב"ש דגם בסי' קמ"ב שם לענין הכרת השליח סגי באשה וקרוב חם כבר נשאת. וכבר כתבו הפוסקים דאם אין שום תקנה לדבר הוי כדיעבד ובנ"ד אם לא נאמין לדברי אחי האשה תתעגן עולמית. ולפמ"ש יכולין לסמוך בנ"ד על דבריו גם לכתחילה כיון שהגיד לפני ב"ד והוי מלתא דעל"ג עכ"פ למדנו מדברי התה"ד והט"ז והב"ש דס"ל דגם בשעת מעשה נאמנים מאשה וקרוב להעיד על ההכרה וכשיטת הב"י בסי' קנ"ז. וא"כ בנ"ד יכולין לסמוך על הכרת אחי האשה:
עוד נראה לענ"ד לסמוך בנ"ד על הכרת האשה בילא שהכירה אותו. דאף דבנ"ד ל"ש לומר אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה משום דאחי' מסייע לדברי והיכא דאיכא דמסייע לה מעיזה. וגם דאם היא אומרת שקר אין זה בעלה כלל ושפיר יכולה להעיז. מ"מ גם בלא"ה אמאי נחוש עלי' לומר שמשקרת והרי אדרבא אמרינן דאשה דייקא ומנסבה מתוך חומר שהחמרת עלי בסופה. ואין זה דומה למ"ש בנו"ב מהד"ק סי' ס"ה דבכה"ג לא דייקא דמינסבא דהתם דאיכא תרי ותרי שפיר לא חיישא האשה דגם אם יבא בעלה ויכירוהו שני עדים מ"מ תוכל לומר שלא זה הוא מאחר דשני עדים אומרי' כדברי' משא"כ בנ"ד דליכא רק אחי' דמסייע לה שפיר חוששות שמא יבא בעלה אח"כ ע"פ הכרת שני עדים ודו"ק:
דברי ידידו: