מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קנב
בזו הרגע נמסר לידי מכתבו וראיתי את אשר תמה על דברי הרז"ה שהביא הר"ן פ' ראוהו ב"ד דהא דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו דוקא בתקיעות דר"ה שהיא מה"ת אבל בחצוצרות בתענית לא וע"ז הקש' דגם תקיעו' תענית הוא מן התור ועל כל צרה שלא תבא מתריעין מה"ת וקרא כתב וכי תבואו מלחמה וגו' והרעותם וכ"כ הרמב"ם בריש הלכו' תענית מ"ע מה"ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה וכו' והוא מפורש בספרי פ' בהעלותך זה תורף דבריו. ולדבריו קשה ג"כ הא דאמרינן בש"ס תענית במה מתריעין חד אמר בשופרות וחד אמר בענינו ע"ש דף י"ד. והרי הרמב"ם כתב שם דעל כל צרה שלא תבא כגון דבר ובצורת וארבה מתריעין בחצוצרות מה"ת ובגמ' מבואר להיפך דלמר בשופר ולמר בענינו אבל בחצוצרו' לא. אבל באמת הדבר מבואר בר"ן סוף פ"ק דתענית ופ"ב דר"ה וברמב"ן במלחמות שם דקרא מיירי דוקא בכנופייא דכל ישראל דומייא דכתיב והי' לך למקרא העדה דשם הי' כל ישראל ביחד ובגבולין אין מצוה כלל מה"ת להריע רק הוא תקנת חז"ל כמו שהי' עושין במקדש שהי' מתריעין על הצרות ובזה יש מחלוקת הקדמונים דהרז"ה הי' סובר דכיון דמשום זכר למקדש הוא מריעין בחצוצרות כמו שהי' עושין במקדש אלא שמצא בתשו' הגאונים להריע בתענית בשופר וסמכו על הגמ' סוף פ"ק דתענית שהבאתי לעיל ועל הירושלמי עיין בהר"ן ובמלחמות להרמב"ן ריש פ"ב דר"ה אבל לכ"ע התרועה בתענית היכא דליכא כנופייא דכל ישראל הוא מדרבנן וצדקו דברי הרז"ה ז"ל. ובזה מיושב קושית הה"מ על מה שמנה הרמב"ם תקיעת הקרבן ותקיעות על הצרה במצוה אחת. ולדברי הרמב"ן הנ"ל ניחא דזה מצוה אחת לתקוע במקדש בחצוצרות הן בשעה שמתפללין על הצרות או על הקרבן שיתקבל ברצון והוא מ"ע אחת במקדש דוקא ומחמת כניסת שבת מלכתא סיימתי בשלום ובברכה. דברי ידידו הדוש"ת: