אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קמט

סימן קמח

בדבר הדו"ד אשר נדרשתי לחוות דעתי ולאשר השאלה ארוכה מאד לא העתקתי אותה ותוכן המעשה יבואר מתוך דברי תשובתי בעז"ה. במה שלא נכתב בהשטר מתנה מתנה שנתנה האם לבנה הגדול כיפה אחת בהבית שלה. ולא נכתב בהשטר שהיא מתנה גלוי' וטוענים שאר היורשים שהיא מתנה טמירתא ולא קנה הבן הגדול המתנה. הנה הדבר מבואר בסי' רמ"ב סעיף ז' דבמתנה טמירתא אם החזיק בפני הנותן ולא מיחה בו קנה. ובנ"ד מאחר דהבן ישב בכיפה ועשה שם מסחרו בחיי אמו איזה שנים פשיטא דקנה. והטעם לזה משום דזה גופא הוי פרסום שיושב ועושה מסחרו בפרהסיא וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תתקצ"ד:

עוד נלפענ"ד דמאחר שהי' בנ"ד קנין גם כן קודם הכתיב' מועיל האידנא דאף דמבואר בסעיף ג' שם דמתנה טמירתא אינו מועיל אף דאיכא קנין זה דוקא בזמן הש"ס דבעי' שיאמר הנותן בפירוש חתמו בשוקא ובפרהסיא שפיר כ' הרא"ש דאינו מועיל הקנין דניהו דסתם קנין לכתיבה עומד והוי כמאן דאמר בפירוש כתבו מ"מ לא הוי כמאן דאמר בפירוש כתבו בשוקא. ולא עדיף הקנין רק כאילו אמר כתבו סתם דהוי מתנה טמירתא כמבואר בגמ' ב"ב דף מ' ללישנא בתרא. משא"כ בזה"ז דאם אמר כתבו בסתמא כשר כמבואר בסעיף ה' שם משום דמסתמא הי' דעת הנותן שיכתבו בהשטר מתנה כתבו בשוקא כמנהג הסופרים. א"כ גם הקנין לחוד מועיל ופשיטא דלא נגרע כח המתנה במה שכתבה אחר כך בסתם דאפילו אם חזרה אח"כ אינו מועיל כלום כיון דכבר נקנה בק"ס דהוי כאומר כתבו סתם דמועיל האידנא. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב ח' חו"מ סי' נ"ד וז"ב לפענ"ד. גם מ"ש הרב השואל דלפמ"ש הרמב"ם והרשב"ם בטעם הדבר דמתנה טמירתא לא מהני משום דמפסיד להלוקח שיקנה אחר כך אותה קרקע. ואם כן בנ"ד דהשטר מתנה הוא בלא עדי' רק בכתב יד הנותן לא שייך האי טעמא דהלוקח אחר כך יכחיש גוף המתנה עם הכת"י ויאמר שנכתב אח"כ והקדים הזמן. זה מלתא דמסתבר ויש עוד טעמים עמדי לברר דבנ"ד אין לפסול המתנה משום מתנה טמירתא. ולאשר הדבר פשוט לפי עניות דעתי מטעמים הנ"ל לא הארכתי עוד בזה.

והנה נשאר צוואה מאשה הנ"ל וכתב בה כי יתחלק עזבונה לשלשה חלקים וינתן לכל אחד מבני' חלק אחד במתנה ובק"ג בכאהיו"מ באופן אם לא תחזור קודם פטירתה ובאם יבוא אחד מבני' לשנו' איזה דבר מזה או לתבוע שום חוב או זכות על העזבון הן בכתב הן בע"פ אף שיזכה בד"ת מבטלת היא מעכשיו מתנה זו כי ע"ד כן נתנה מתנה הנ"ל שלא יתבע עוד שום חוב או זכות. וטועני' היורשי' שאם הבן הגדול תובע עכשיו הכיפה שנתנה לו אמו מכבר במתנה. אם כן אין לו חלק בעזבון הנשאר דכיון שתובע זכות עלי' עבר על התנאי שנאמר בהצוואה שמי שיתבע זכות מכבר יפסיד זכותו בהצואה. לפענ"ד נראה דכיון שכתבה בהצואה שלא יתבעו חוב או זכות על העזבון כוונתה היתה שמה שישאר מעזבונה לא יערערו שום יורש על זה על ידי חובו' או זכותים שיש להם. אבל מה שנתנה קודם ג"ש במתנה גמורה והחזיק המקבל בפני' הרי כיפה זו לא נשאר מעזבונה ולא שלה היא אלא של בנה ואין כיפה זו בכלל עזבונה. ואם הבן הגדול מערער וטוען שהכיפה שלו מכבר אין זה נקרא מערער על עזבונה. ואף דבש"ס גיטין דף מ"ב ע"א אמרינן עבדי שהי' כבר. שאני התם דקודם שנשתחרר הי' עבדו אם כן שפיר יכול לקרוא לו עבדי אף לאחר ששחררו כוונתו עבדי שהי' כבר. משא"כ כאן שנכתב בהצוואה שלא יערערו על עזבונה וכל זמן שהיתה בחיים אין על הנכסים שלה שם עזבון רק לאחר פטירתה והוי כאילו נכתב שלא יערערו על הנכסי' שישארו ממנה לאחר מותה והרי כיפה זו לא נשאר ממנה בעת מותה כיון שנתנתה בחיי' לבנה הגדול וז"פ. ועי' בש"ס נדרים דף מ"ג ע"ב כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר משמע דמה שיצא כבר מרשותו על ידי הפקר וכדומה כשאוסר אח"כ נכסיו אין מה שהפקיר מכבר בכלל האיסור. וא"כ גם אנו נאמר דמה שנתנה במתנה מכבר אין זה בכלל התנאי שהתנה בהצואה שלא יערערו היורשים עלי' כיון שהצואה נכתבה אחרי מתנת הכיפה. א"כ לא הי' הכיפה בכלל התנאי דאין דעתה על מה שנתנה מכבר. ואף דבש"ס נדרים שם אידחי הך סברא מ"מ המעיין היטב בסוגיא שם יראה שדברי נכונים בס"ד. דהנה צריך להבין בהא דפריך שם מהא דמקצתן לראשון וכולן לשני שני זכה להשתעבד בראשון (לפי גרסת הר"ן שה). ומה קושיא דלעולם דאין דעתו על מה שהפקיר או נתן מאחר דכבר אינו שלו תו אין דעתו עליו והתם במקצתן לראשון משום הכי זכה השני בכל הנכסים מאחר שהמתנה לראשון בטלה א"כ מה שנתן לראשון של הנותן הוא ושפיר הוי דעתו עליו בשעה שנתנם לשני אמנם הדבר נכון דהרי התם קיימינן אליבא דמ"ד דלר' יוסי לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. א"כ לא חל ההפקר עדיין ואפ"ה משני דאין דעתו על מה שהפקיר אף דעדיין הוא של המפקיר כל זמן שלא בא לרשות זוכה. וע"ז מקשה הש"ס דאמאי זכה השני במה שנתן לראשון הא אין דעתו על מה שנתן אף דהמתנ' לראשון בטלה מ"מ לפי סברת ר"א אמרינן דאין דעתו על מה שהפקיר אף דההפקר אינו חל כל זמן שלא בא לרשות זוכה. אבל היכי דהמתנה הראשונ' קיימת בזה לא נדחה כלל סברת ר' אבא דאין דעתו על מה שנתן ועי' בר"ן נדרים דף מ"ו ע"ב מבואר להדיא כמו שכתבתי. וא"כ שפיר י"ל דהכיפה שנתנה לבנה הגדול וזכה בה בדין קודם כתיבת הצואה לא הי' בכלל התנאי שבהצואה משום דאין דעתה על מה שנתנה כנלפענ"ד נכון וברור בס"ד:

עוד טוענים היורשים דהאשה לא זכתה כלל בהבית וממילא בטילה מתנת הכיפה שנתנה לבנה הגדול דבשע' שקנה אביהם הבית אז ע"פ נמוסי הקיר"ה לא הי' רשאי לקנותו על שמו רק על שם נכרי ואביהם הי' אונטאבאלירט בחוב יותר גדול משיווי הבית כדי שלא יוכל הנכרי להחזיק בו כשלו. ואחרי מות אביהם כשמכרו היורשים הבית לאמם מסרו לה הקאמפראמיס שהי' לאביהם על הנכרי ואח"כ כשניתן הרשיון מקיר"ה לקנו' שם בתים נתן הנכרי קויף קאנטראקט לאמם ונתנה להנכרי הקאמפראמיס בחזרה. וא"כ מאחר דבשעת מכירת היורשים להאם לא הי' הבית על שמם רק על שם הנכרי ולא היו יכולים למכור דבר שאינו שלהם. וגם החוב שהי' אונסאבאלירט לא הי' מכירה כדין משום דבמכירת חוב בעי' כתיבה ומסירה:

הנה מקור הדבר הוא בש"ס ב"ק דף ק"ב ע"ב הלוקח שדה בשם ריש גלותא וכו'. ולפי העולה מהסוגיא שם אם ידע המוכר שקנאה הלוקח לעצמו ורק מחמת איזה טעם קנאה בשם ריש גלותא מחויב המוכר ליתן לו שטר אחר על שם הלוקח והכי קיימ"ל בסי' קפ"ד סעיף ב'. אמנם היכא דא"א לכוף להמוכר ליתן שטר אחר אם כופין להריש גלותא ליתן שטר מכירה על השדה להלוקח דין זה לא נתברר בש"ע שם אבל יש ללמוד זה ממ"ש הש"ך בסי' ס' ס"ק ל"ד בשם מהרש"ל שאם אין לו היזק להריש גלותא בזה כופין אותו על מדת סדום ליתן שטר מכירה להלוקח. עכ"פ מדברי כולם נלמד דהריש גלותא אין לו שום זכות בהשדה. ומחויבי' ליתן או המוכר או הריש גלותא שטר אחר כדין על שם הלוקח. וח"כ בנ"ד אף שאביהם קנה הבית ע"ש הנכרי כיון דבשעה שקנה הי' ידוע שקנה הבית בשבילו ומחמת אונס נמוסי קיר"ה הי' מוכרח לקנותו על שם הנכרי. א"כ פשיטא שהבית הוא של אביהם וכדין מכרוהו היורשים לאמם. ועיין בשו"ת בשו"ת מהרי"ט ח"ב ח' חו"מ סי' כ"ט מבואר כן להדיא. וכן נראה מדברי הש"ע חו"מ סי' ס"ו סוף סעיף א' בהג"ה וסעיף ה'. ולכן נלפענ"ד דהכיפה מגעת להבן הגדול ובמותר יחלוקו היורשים כפי הצואה:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה