מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קמח
ב"ה יום ד' כ"ב אלול תר"לב לפ"ק לבוב:
בריש ירחא דמאזנים יכתב ויחתם לחיים. כבוד ידידי הרב החריף ובקי המופלג בתורה וביראת ד' טהורה. ידין ויורה כדת של תורה. כש"ת מוה' אריה ליבוש נ"י דיין ומו"צ בק' זלישטשיק יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני. בראובן שהוליך למדינת רוסיא על נהר נעסטער עצים למכור. וכמה אנשים מוכרים סחורתם בעיר זוואנן הסמוך לספר והרבה אנשים מוליכים סחורתם משם ולהלאה לעיירות הרחוקו'. וכאשר בא ראובן עם העצים לזוואנץ הי' המקח רע מאד ולכן מסר סחורתו לשמעון שילך עמה לעיר אחרת ושכר פועלים ובעלי משוט וראובן הלך לביתו. ואחר כך מכר שמעון הסחורה בזוואנן לפי השער שהי' שם. וכעת תובע ראובן את שמעון שישלם לו כל מה שהי' מקח הסחורה יותר אם הי' מוליכה משם ולהלאה. וכמו ששמע מהמקח שלקחו סוחרים אחרים. ושמעון טוען כי הי' נראה לו שהמקח שלקח הוא טוב. ומי יודע מה אונס שיארע לו על הדרך ועשה לטובת המשלח לפי דעתו שטוב יותר למכרה במקומה. גם טוען שמעון כי הי' מוכרח למכור שמה כי הי' ירא ללכת למרחוק מחמת החולאת המהלכת שמה ר"ל. וראובן טוען שלא הי' לו למכור נגד מה שהתרה שהתרה בו בפירוש. והי' לו להודיעו מקודם על ידי ט"ג. זהו תורף טענותיהם:
ומעכ"ת פתח בחכמה ואמר דשמעון פטור מאחר שמכר בשויו אם כן אף אם נאמר דבמה שעבר על דעת המשלח נקרא גזלן אין הגזלנים משלמים יותר משעת הגזילה ובעת המכירה ובמקומו לא הי' שוה יותר ואין לנו שום נפ"מ בטענו' שמעון דאף לפי דברי ראובן הוא פטור ומה שהי' יכול להרויח אם הי' מוליכה יותר זה מיקרי מבטל כיסו של חבירו דפטור. אמנם הביא בשם הגאון בעל נתה"מ סי' קע"ו סעיף י"ד שהקשה על דברי הרמ"א שם דשותף שמכר סחורתי קודם זמנה הוי פשיעה וצריך לשלם לחברו חלקי. והקשו ע"ז בקצה"ח ובנתה"מ לא יהא אלא מזיק בידים אינו משלם רק כשעת הגזילה. ותירץ בנתה"מ דקבלן שאני דצריך לשלם כל מה שהי' יכול להרויח בה כדין מקבל שדה והובירה דצריך לשלם במיטב וכמו דמבואר בסימן ש"ו ס"ג בהג"ה וכדמוכח בב"מ דמשלם לי' כדאזיל אפרוותא דזיל שפט ובשטמ"ק ב"מ דף ע"ב מבואר כן. ולפי דברי הנתה"מ מחויב בנ"ד שמעין לשלם לראובן כל מה שהי' יכול להרויח. ומעכת"ה האריך מאד לדחות דברי הנתיבו'. ודברי מעכ"ת המה נכונים מאד וכמעט שלא הניח עוד מקום להתגדר בזה. וכל מה שעלה ברעיוני בקראי דברי השאלה מצאתי אחרי כן בדברי תשובתו. ולמען אהבתו אבוא גם כן בפלפלת כל שהוא לרב הטרדה. כי גם לדעתי העני' דברי הנתיבות בסי' קע"ו תמוהים. דמה שהביא ראי' מסי' ש"ו ס"ג בהג"ה. הנה מלבד דהמחבר ורוב הפוסקים חולקין על זה וכמו שהכריע הש"ך שם ופשיטא שאין להוציא ממון מהמוחזק נגד דעת ריב הפוסקים. אלא דגם מדברי הרמ"א שם מוכח להיפך דהרי מקור דברי הרמ"א הוא מדברי התוס' ב"ק דף ק' ע"ב בשם הירושלמי דאמר לי' את אפסדת דידך ואנא לא אפסדנא דידי ע"ש היטב. ואם נאמר דהדין נותן דהפועל צריך לשלם לבעה"ב כל מה שהי' יכיל להרויח הרי לא הפסיד הפועל מהשכירות כלום רק שמשלם לבעה"ב מה שהי' יכול להרויח כדין קבלן לדעת הנתיבות. כגון שהצמר והסמנים שוים עשרה זוז ושכר הפועל עשרה זוז והצמר אילו צבעו אדום הי' שוה כ"ה זוז ועכשיו שצבעו שחור שוה כ"ד זוזי אם כן כיון שהבעה"ב הי' יכול להרויח ה' זוז אילו צבעו אדום אם כן מחויב הפועל לשלם לו ה' זוז מה שהי' יכול להרויח מלבד עבור הצמר והסימנים ושכר פעולה עשרים זוז מחויב הפועל לשלם סך הכל כ"ה זוז וכשנותן לו הצמר הצבוע שחור ששוה כ"ד זוז מחויב הפועל לשלם עוד זוז אחד מביתו אבל שכר פעולתו קיבל במושלם ומלשון הירושלמי דא"ל את אפסדת דידך משמע שהפסיד משכר פעולתו. אלא ע"כ דא"צ לשלם מה שהי' יכול להרויח הבעה"ב ודלא כהנתיבות רק דמה שהי' הבעה"ב יכול להרויח מנכה לו משכרו והר"ז דומה למה דאמרו פ"ו דב"מ בדבר האבד שוכר עליהן עד כדי שכרן. והכי נמי מה שמפסיד הבעה"ב מהריוח שלו ינכה משכר פעולתו ומשום הכי שפיר קאמר הירושלמי את אפסדת דידך דהיינו דהצובע מפסיד משכרו אבל אם הצמר שחור אינו שוה רק כ"ד זוז אין הפועל משלם מכיסו. ומתניתין נמי הכי דייקא דקתני אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח. והרי משנתינו בעי לאשמעינן דינא דכל המשנה ידו על התחתונה ואמאי לא אשמעינן רבותא דפעמים צריך הפועל לשלם מכיסו וע"כ כמ"ש:
והנה בירושלמי פ"ט דב"ק הלכה ה' שם מסיים ותשמע מינה בר נש דיהיב לחברי' שמונה דינרין דיזבין לי' חטין מטבריא וזבין לי' מצפורי א"ל אילו זבנית לי מטבריא הוו עשרים וחמשה מודיי כדין דזבנית מצפורי ליתנין אלא עשרים מודיי אנת אובדית דידך אנא לא אובד דידי ע"ש בירושלמי ובש"ך סי' ש"ו סוף סק"ה. ולפי מה שפירשתי דברי הירושלמי מבואר להדיא דאינו מנכה מה שהי' יכול להרויח רק משכר פעולה אבל אינו מחויב הפועל לשלם מכיסו ודלא כהנתיבות. ובאמת הסברא נותנת כן דהרי לענין מה שהי' הבעה"ב יכול להרויח הוי הפועל ששינה כמבטל כיסו של חבירו דפטור ומש"ה אין צריך לשלם מכיסו. אבל מכל מקום מפסיד משכר פעולתו כיון דשינה מדברי בעה"ב וע"מ זה לא קצב לו שכר:
ובגוף קושית הקצה"ח והנתיבות בשותף שמכר קודם זמן המכירה אמאי צריך לשלם מה שהיו לוקחין יותר אח"כ הא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. נלפענ"ד דהנה התוס' הקשו אמאי המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הנהנה מהם אם היו של הקדש לא מעל הא כל הנשרפין אפרן מותר אם כן הרי יכול לשורפן ולהנות מאפרן. ותירצו כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוה מידי דהרי איסורי הנאה הם חשיב כמו אין לו דמים עי' בדבריהם בפסחים ובקדושין. ודבריהם צריכין ביאור דמה סברא הוא זו מ"מ יכולין להנות בהם לאחר שישרפו. והנ"ל בזה דהנה כבר נודע מה דאמרינן בעירוכין דף כ"ד אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין ממתינין בפרה לאטליס ואין מוליכין מרגלית ליום השוק. ולפ"ז צריך להבין הא דאמרינן בפסחים דף כ"ט דלר"ש דחמץ לאחה"פ מותר האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ואמאי לא אמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכיון דעכשיו בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי ואמאי מעל. וצ"ל דבכל דבר אזלינן בתר רוב דרך מכירתו. וכיון דהרבה בני אדם מוכרין בהמו' ואין ממתינין לאטלס וכן מוכרין מרגליות שלא ביום השוק מש"ה אמרינן בזה אין להקדש אלא מקומו ושעתו. מה שאין כן בחמכ"פ דודאי אין שום אדם מוכר חמץ בפסח ורק בהדיוט דעובר בב"י מבערו משא"כ בהקדש דיכול להשהותו עד לאחר הפסח לר"ש דמתיר חמץ לאחה"פ אם כן בר דמים הוא ולא אמרינן בזה אין להקדש אלא מקומו ושעתו כיון דע"כ ישהנו הגזבר עד לאחר הפסח. משא"כ לענין לישרף איסורי הנאה כדי להנות באפרן גם כן אין עומדין לכך מש"ה אינה מקודשת:
ובזה יש מקום ליישב קושית הב"ש סי' ל"א סק"ו לדעת הרמב"ן והרא"ש דאף אם יודעין שש"פ במדי מכל מקום אינה מקודשת מה"ת משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. דאם כן אמאי מקודשת במע"ש בגבולין לר' יהודא דס"ל מע"ש ממון הדיוט הא בגבולין לא שוה מידי רק בירושלים ואמאי לא אמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו ע"ש בב"ש שהניח בתימא. ולפמ"ש דאזלינן בכל דבר בתר דרך מכירתו א"ש דדבר שאינו ש"פ כאן בודאי אין דרך להוליכו למדי כדי ליקח עבורו ש"פ ומש"ה אמרי' בזה אין להקדש אלא מקומו ושעתו משא"כ במע"ש בגבולין דדרך רוב ב"א להוליכו לירושלים ומצותו בכך משום הכי מקודשת מה"ת. ומעתה אפשר דהא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה משום דכיון דבשעה שגזל הי' שוה זוז והי' נמכר הדבר הזה בזוז אף שאח"כ נתייקר ונמכר בד' מ"מ אזלינן בזה בתר שעת החיוב ובשעת החיוב הי' דרך מכירתו לכל העולם בזוז דודאי אין כל העולם ממתינין שמא יתייקר. משא"כ בשותף שמכר קודם זמן מכירתו כיון שאין דרך למכור אז ורוב העולם ממתינין עד זמן מכירתו חייב לשלם כשעת היוקר. ולפ"ז בנ"ד כיון שהרבה ב"א מכרו סחורתם בזוואנץ פטור שמעון מלשלם מה שהי' יכולין להרויח יותר כנלפענ"ד: