מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קמה
בדבר אשר המנהג בעירו אשר יהודי אחד קונה החמץ ושוכר את המקומו' מכל אנשי העיר והוא מכרו לנכרי ומשכיר לו את המקומו' ובעה"ב אחד מכר להאיש הקונה הנ"ל את כל המשקאו' ששה ימים קודם יו"ט ואח"כ קנה הבעה"ב המוזג הנ"ל עוד שכר בהברייא הויז והריק ממנו לכמה ביטעלקיס ועירב אותם בין הביטעלקיס שכר הנמכרים כבר ושכח למכור להקונה הביטעלקיס החדשים ונזכר מזה לאחר יו"ט. ובהביטעלקס שנמכרו כדת יש רוב לגד הביטעלקיס החדשים שלא נמכרו. ומעכת"ה כתב דזה דמי לשותפו' חמץ גוי וישראל דהסכימו האחרונים דחלקו של גוי מותר. ואם כן בנ"ד דהביטעלקיס הנמכרים הם הרוב נתבטל חלק הישראל ברוב והכל מותר. אלא שנתעורר בזה עפ"י דברי המקו"ח ר"ס תמ"ח דאם החמץ השותפו' הוא בביתו של ישראל גם חלק הנכרי אסור משום דחלק הנכרי הוא באחריות ישראל שאם נגנב או יאבד יהי' ההיזק לשותפו'. וא"כ בנ"ד שגוף הבית של ישראל המוזג ורק שהשכירו לישראל הקונה והוא השכירו לנכרי ובכה"ג חשיב ביתו של ישראל דשכירו' לא קניא כמ"ש במקו"ח סי' ת"מ ס"ק ג' וסי' תמ"ח סק"י וממילא הכל אסור זהו תורף דבריו ויפה כתב:
החפצים חייב הוא ליתן אמנם גוף הדבר שהחליט במקו"ח דזה מקרי אחריות של ישראל לא נהירא לי. דלענד"נ דדוקא אם יש שעבוד על גוף האדם מחמת האחריו', והחיוב חל על קרקפתא דגברי בזה מקרי קיבל עליו אחריות בין אם חייב מד"ת או מדינא דמלכותא או מחמת שהנכרי אלם וכמחלוקת הקדמונים. ועיין בגמ' מגלה דף ח' ע"א כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי. משא"כ בנ"ד דאין שום חיוב על הישראל רק דאם יפסדו איזה חביות מהשותפו' יפסיד הישראל מחלקו לפ"ע וכן במכירת חמץ אם יאבד החמץ לא ישלם הנכרי דמי המכירה זה לא מקרי רק רוצה בקיומו אבל אין זה אחריו' על ישראל. וכן משמע מלשון המג"א סי' תמ"ח סק"ד שכתב נראה כמקבל בפקדון חמצו ש"ע משמע דאין זה אחריות גמור ואח"כ כתב בשם המ"ב דאם הקנה במשיכה לחוד קנה וכן בקנין סטימתא ע"ש. הרי דגם בלא נתן כסף כלל ג"כ מועיל אף דאם יאבד החמץ לא ישלם הנכרי. ועוד דאם כדברי המקו"ח א"כ בחנם דחה שם הט"ז סק"ד דברי התה"ד שכ' שיהי' החמץ מחוץ לבית. והא התה"ד לא כתב באיזה אופן היתה המכיר' ואפשר דקנה הנכרי במשיכה או בקנין סטימתא או באגב ולא נתן דמים עדיין ומש"ה בעי התה"ד שיוציא החמץ מחוץ לבית משום דאם יאבד לא ישלם הנכרי והאחריו' על ישראל ובעי שיהי' החמץ בבית נכרי דוקא. אלא ע"כ דזה לא מקרי קיבל עליו אחריו' וכמ"ש. ויש לדחו' דהתה"ד שם מיירי במתנה והתם ליכא אחריות אם כן יפה הקשה הט"ז:
מיהו נלענ"ד ראי' גדולה לדברי מהא דאמרו בגמ' פסחים דף ל"א ע"ב ובש"ע סי' תמ"א סעיף ב' דישראל שהלוה לנכרי על חמצו דאף דהרהינו אצלו אם לא אמר לו מעכשיו מותר ע"ש. והרי בש"ס שבועות דף מ"ג ע"ב אמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי וגם לדעת הפוסקים דלא קיימ"ל כשמואל היינו דוקא במה שהחוב יתר על דמי המשכון אבל כנגד חובו הפסיד לכ"ע גם בדלא פירש אלא קיבל בסתמא ועיין בחו"מ סי' ע"ב סעיף ב' ובסמ"ע שם. וא"כ ניהו דכתבו התוס' והרא"ש בפסחים שם דמיירי בדלא קיבל עליו אחריו'. מ"מ לענין דמי חובו הוי כאלו פי' כמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ט"ו וגם אם לא אמר כלום מפסיד חובו. ולדברי המקו"ח בכה"ג מקרי אחריותו של ישראל ועובר בב"י. וע"כ כמ"ש כיון דאם יאבד החמץ ליכא שום חיוב על גוף הישראל רק דיפסיד החוב זה לא מקרי קיבל עליו אחריו' ומלבד כל זה לא הבנתי דברי המקו"ח דכיון דסובר שם בחמץ של שותפו' דמותר חלק הנכרי וחלק הישראל אסור אם כן מה אחריות איכא על ישראל שאם יאבד חלק מהשותפו' יפסיד הישראל מחלקו לפ"ע הא חלק הישראל בלא"ה אסור הנאה ואין לישראל שום הפסד אם יקח הנכרי מחלקו. וגם מ"ש מעכ"ת מאחר דהישראל ביטל חלקו ואינו שלו אין זה אחריות הוא מלתא דמסתבר. גם מ"ש המקו"ח סימן ת"מ סק"ג דאם משכיר הבית לנכרי כיון דשכירות לא קניא לא מקרי ביתו של נכרי. במחכת"ה נעלם ממנו דברי הפר"ח סימן תמ"ח ד"ה ומ"ש לעכו"ם שכ' דלפי מסקנת הגמ' אף דבעלמ' שכירות לא קניא מ"מ בחמץ מועיל משום דכתיב לא ימצא. גם גוף דינו של המקו"ח מבואר בפר"ח שם להיפך שכתב שם שימכור החמץ בדבר מועט וישכור הבית לעכו"ם. וע"כ דהפר"ח סובר דזה לא מקרי אחריו' אף שמכר בדבר מועט ואם יאבד החמץ יפסיד יתר הדמים ומטעם שכתבתי מאחר דאין החיוב על הישראל גופא. או דשכירות דינו כמכר לגבי חמץ ועיין בש"ך חו"מ סי' שי"ג. עכ"פ מבואר בפר"ח בנ"ד התיר. וגם מ"ש מעכת"ה דגם לדעת החק יעקב דבקיבל הישראל אחריות מותר החמץ לאחר הפסח מ"מ לזה הישראל שקיבל עליו האחריות אסור החמץ. לא ידעתי שום שורש לזה. כל הלין טעמי נלפענ"ד ברור להתיר כל החמץ בהנאה. דברי ידידו: