מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קמד
ב"ה אור ליום כ"ו טבת תרמ"ה לפ"ק לבוב:
שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי נפשי הרבנים הגדולים חריפים ובקיאים המפורסמים לתהלה. חסידים ואנשי מעשה כש"ת מוה' יחיאל מאיר הלוי נ"י ראבד"ק בוטשאטש. ומוה' יהושוע ריינמאן נ"י האבד"ק יאגאלניצא:
מכתבם הגיעני. ולא קראתי את הטענו' ואת הפס"ד מבוטשאטש. עד אשר הגיעני מיאגלניצא. ובאמת כבד עלי הדבר מאד כי צריך בזה יותר מעשרים פס"ד. ואנכי בעוה"ר חלוש כח ועמוס הטרדות. ואם אומר לברר כל הספיקו' הנופלים בזה יעלה לקו' גדול. ומוכרח אנכי להשיב עוד שאלות רבו'. לכן אמרתי לכתוב בקוצר דעתי העני' לברר איזה ספיקות. ועל יתר הטענו' אנכי מחזיר הדבר הדבר לסיני ועוקר הרים מעכת"ה. ויהא רעוא שאזכה לברר הדין לאמית' של תורה:
בדבר תביעת ר' אלעזר מהוצאו' מחמת פחד המשפט נלפענ"ד דהדין עם ר' דוב. שכיון שר"א ירד להציל את עצמו אף שעי"ז ניצול גם ר"ד ממילא הוה כמו זה נהנה וזה לא חסר כיון שלא ניתוספו הוצאות כלל בשביל הצלת ר"ד וכל ההוצאו' שעשה ר"א הי' צריך לעשו' גם בשביל עצמו לחוד. ועיין בסי' רס"ד ס"ד בהג"ה. ואף אם הי' ר"ד מבקש מר"א ליתן ממון כדי להצילו. מ"מ נודע הדבר שר"א למענו עשה כל מה שעשה. ועוד שלפי ר"ד כל העלילו' הי' בשביל שלא שילם ר"א לר' יוסף מענדיל כפי התנאי שהתנה עמו. וא"כ ר"א גרם לעצמו הוצאו' האלה. ולכן נראה ברור דר"ד פטור מליתן חלק להוצאו' הנ"ל:
בדבר החובו' אשר התפשר עבור ערך חמשה ושבעים ומאה. ור"ד טען כי כבר נתרצו ליקח ערך ארבעים וחמשים ומאה. ורק בשביל שנתעכב ר"א ובא להמשפט נתיירא ר"א והי' מוכרח ליתן להם יותר. ולכן:
אין ר"ד רוצה לקבל בחשבון כ"א עבור חמשים פראצענט. הנה מה שהביא הרב מיאגלניצא ראי' לזכותו של ר"ד מד' הסמ"ע סי' קכ"ח סק"ד ומד' באה"ג שם. נלפענ"ד דיש לחלק דהתם מיירי בנכרי דוקא דהרשות הי' ביד הלוה לעשות טצדקאו' לכוף להנכרי על הרחבת זמן דלא גרע מהפקעת הלוואתו ומש"ה אין הלוה מחויב לשלם להקונה החוב רק כפי שהי' משלם להנכרי משא"כ בישראל דהוא איסו' גמור לעשות כן ולהפקיע עצמו מלשלם. ואין זה מחילה כלל כ"א מחמת אונס שלא לעמוד עמו בדינא ודיינא וטוב לו להמלוה לקבל תיכף פחות מלהמתין כמה שנים. ואולי גם אח"כ לא יקבל יותר. אבל מה שנתן ר"ד להבע"ח בדין נתן להם את המגיע להם. ורק שהי' ביד ר"ד להפקיע מהבע"ח את המגיע להם שלא ביושר. ועוד שהרי ר"ד נתן רשות לר"א להתפשר עם הבע"ח כפי ראות עיניו ונתן ביד ר"א סחורה בשביל זה וע"פ ציוויו התפשר ר"א עם הבע"ח. א"כ פשיטא דאין זה דומה לד' באה"ג הנ"ל. ובלא"ה המעיין בד' באה"ג יראה דט"ס יש שם במ"ש וקנה השט"ח מיד הסוחר וכו' דאל"כ קשה במה שסיים שם דמצי הלוה לומר הייתי מפייס להסוחר וכו'. ומה ענין למכירת שטרו' למפייס הוינא והוה מחיל לי דזה לא אמרו רק בפורע חובו של חבירו. ועוד דמקור ד' באה"ג הוא מהע"ש והסמ"ע ושם מיירי בפורע חובו ע"ש:
ומעתה ברור דשאני התם דבאמת פורע חובו של חבירו פטור משום דמפייס הוינא והוה מחיל לו רק דבב"ח נכרי דאין דרכו להתפייס בדברים דעת הרמ"א שם דחייב לשלם. ולזה שפיר כתבו דלענין הרחבת הזמן דדרך הנכרי ליתן הרחבת הזמן כשנותנין לו ערבות. אם כן לענין הרחבת הזמן תו גם גבי נכרי שייך לומר מפייס הוינא לי' והי' מרחיב הזמן כיון דדרך הנכרי להתפייס בכגון זה. משא"כ בנ"ד דר"א פרע מדעתו של ר"ד ומדינא מחויב ר"ד לשלם לר"א כפי מה שנתן ר"א להבע"ח:
גם מ"ש עוד הרב מיאגלניצא מאחר דר"א גרם במה שלא התפשר מיד וגם לא התפשר עם רי"מ ובא להמשפט ע"כ הוכרח ליתן יותר להבע"ח וגרם בזה היזק לר"ד ומחויב ר"א לשלם לצי"ש. וא"כ מועיל תפיסתו של ר"ד. כבר הכריעו כל האחרונים כד' הש"ך בסי' כ"ח וסי' ע"ח ס"ק כ"ו דאינו מועיל תפיסה במחויב לצי"ש רק בקלבד"מ. גם מ"ש הרב הנ"ל כיון דמשמתינן לי' עד דמסלק היזקא כמבואר סי' שפ"ו. מכ"ש שלא נוכל לכוף לר"ד לשלם דהרי אז נעשה גרמת ההיזק ובזה גם הש"ך מודה. לפענ"ד ל"ד כלל דהתם בסי' שפ"ו מיירי דההיזק בא מצד א'. כגון שמכר שדהו לעכו"ם במצר חבירו דבזה מחויב הוא לסלק ההיזק ומשמתינן לי' ע"ז. משא"כ בנ"ד במה שר"א מוציא מעות מר"ד בדין אין זה מיקרי גרמת היזק דר"א אדעתא דנפשי' קא עביד ורוצה להציל ממונו. ואין שום אדם מחויב שלא להציל ממונו כדי שלא יגרום היזק למי שמוציא ממנו. גם מ"ש הרב הנ"ל דר"א מיקרי רשע כמ"ש בסמ"ע סי' שפ"ו. בסמ"ע שם מבואר להדיא דדוקא היכא דהישראל השני הי' מהדר אצל העכו"ם ליקח מעות מאתו ולפרוע לישראל הראשון. אבל אם העכו"ם בא לישראל שני בעבור זה לא נקרא רשע ומכ"ש בנ"ד דר"א לא עשה שום פעולה. ובשביל שלא עשה תיכף הפשרות עם הבע"ח הוי גרם היזק אבל מ"מ ל"ד כלל לעני המהפך בחררה וז"ב:
ולכאורה הי' מקום לומר בזה לפמ"ש הנו"ב מהד'ק ח' חו"מ סי' ל"ז דיכול התופס לומר קי"ל כהרמב"ן ע"ש ולדעתו אין חילוק בין גרמא לגרמי וגם בגרמא חייב אפי' ביד"א. א"כ גם בנ"ד יכול ר"ד המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ן ע"ש. ועוד דאפשר דנ"ד דמי לנתייאש הימנו ולא גדרה שכ' הש"ך בסי' שפ"ו דכאן דהי' לו לגדור ולא גדרה פושע ומזיק הוא א"כ גם כאן כיון דהי' לו לר"א להתפשר אוכף עם הבע"ח ולא עשה הוה מזיק גמור. ומ"מ אין בידי לחייב את ר"א מטעמים הנ"ל מאחר דלא הוי ברי היזקא. דהרי אפשר שר"א הי' סבור שיותר טוב להמתין מלהתפשר דאח"כ כאשר הבע"ח ייעפו ויגעו יתפשרו יותר בזול. ול"ד למחיצת הכרם שנפרצה דהתם הי' מחויב לגדור תיכף מחמת איסור כלאים. משא"כ בנ"ד אין מחויב ר"א לקיים פקודת ר"ד בלי איחור:
ובדבר טענת ר"א שקנה החובו' לעצמו ורוצה ליתן החובות בחשבון בכדי כל שויין. נראה דאינו נאמן כמבואר ר"ס קפ"ג. וגם דבלי ספק ידעו הבע"ח שר"א מפשר עבור ר"ד והבע"ח הקנו זכותם לר"ד. שוב ראיתי שר' יצחק אמר שרוצה לברר בעדים שקנה החובו' לעצמו. לפענ"ד דבר זה דומה לעני המהפך בחררה ואף אם קנה החובות בזול דדמי למציאה ד' הש"ך בסי' רל"ז סק"ג בשם הרמב"ן דנקרא רשע. ועוד דלפמ"ש הע"ש שם אם זה שקדם ונטלה הוא עשיר גם במציאה והפקר נקרא רשע ע"ש במג"א סק"ו. ולד' ר"ת שהביא הנמ"י פ"ג דב"ב צריך להחזיר וכ"ש שאין כופין לר"ד לשלם לו. ועיין בשו"ת ב"א חחו"מ סי' נ"ח. והדבר ברור לפענ"ד דגם החולקים על ר"ת והכי קי"ל דאין מוציאין מיד מי שקדם וקנה. מ"מ אם חבירו מוחזק אין ב"ד נזקקין להוציא מיד המוחזק וליתן למי שיקרא רשע וכ"כ המהרשד"ם בתשו' סי' רנ"ט. וגם בלא"ה אני חוכך בנתינת זירע אם זה מועיל כמו כו"מ לפמ"ש בסמ"ע ריש סי' ס"ו דצריך לכתוב אני פב"פ וכו' ע"ש. ונוסח זה אין כותבין בהזירע הנהוג כעת. ולפמ"ש הש"ך שם סי' ס"ו סקי"ד דצריך להקדים המסירה דוקא ובנתינת הזירע הא הכתיבה והמסיר' הוא בב"א מכל הלין טעמי נלפענ"ד דר"ד מחויב לקבל השטרות בחשבון שקיבלו ר"א ור' יצחק מהבע"ח כפי הסך שנתנו להבע"ח לא פחות ולא יותר:
ובדבר החובות אשר מגיע לר"א מכבר עבור סחורה או מזומן שנתן לר"ד. וטוען ר"ד שהבטיח לו ר"א להתפשר אתו כמו יתר הבע"ח. נלפענ"ד דאין בזה לשון מחילה רק הבטחה בעלמא. ויכול ר"א לחזור בו מהבטחה הזאת וליתן החובות בחשבון בלי שום גרעון אם לא שיש כאן מדין מתנה לעני המבואר בסי' קצ"ה וזה תלוי לפי ראות הדיינים. ובדבר הטענה שטען ר"ד שקודם שלקח ר"א הסחור' אמר לר"א שיקבל הסחורה במקח שנתן הוא עבורה. ור"א רצה וקבלה בפחות ט"ו פראצענט ור"ד רצה לחשוב בשלימות ור"א שתק. נלפענ"ד דאם אח"כ לקח ר"א הסחורה בשתיקה מחויב ר"א לשלם בשלימות כפי מה שנתן ר"ד עבור הסחור' ול"ד למ"ש הש"ך סי' פ"א סק"ט דשתיקה לא הוה כמחילה דהכא שאני כיון דאחר שהי' מחלוקת ביניהם משך ר"א את החפצים החפצים חייב הוא ליתן כפי הסך שקצב המוכר כמבואר סי' רכ"א וז"ב:
ובדבר הטענות שיש הכחשה ביניהם כמה סחור' לקח רואה אנכי כי טענת ר"ד הוא טענת ספק שאומר שלפי אומדן דעתו הי' שוין כו"כ. ואם כן אין על ר"א רק קבלה ב"ח שלא הי' בהסחורות שום העלמה ולא גניבה וכיוצא בזה רק כל הסחורות כמו שמונחין עכשיו ככה לקחם מר"ד. ואז יעלו בשומא כפי שנתן ר"ד עבור הסחורות דגם אם נאמר דנ"ד דמי לפוגם שטרו. מכל מקום לא מצינו דהמלוה נשבע ונוטל בפוגם שטרו רק אם הלוה טוען ברי ולא בטענת ספק. וכן משמע מד' הש"ך סי' פ"ז סק"ז. וביתר הטענות לא נתנני הזמן לעיין בהם. דברי ידידם: