מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קכד
ב"ה יום ג' ל"ג למב"י תרל"ח לפ"ק לבוב:
לכבוד הרב החריף השנון זית רענן ירא ד' מוה' ניסן נ"י:
מכתב שאלתו הגיעני בדבר אשר עיר נאדבורנא נמכרה להבאדענקרעדיט אנשטאלט והעוסקים ומפקחים שמה המה נכרים. אבל גוף העיר הוא של אותן האנשים בעלי האקציען מן האנשטאלט הנ"ל והרבה האקציען המה ת"י יהודים וכל ההכנסות יתחלק בין בעלי האקציען ונסתפק מע"כ כי נמצא שם בית עושים שמה שכר ונשתהה עד לאחר הפסח הרבה שכר מאד אם יש בזה חשש חמץ לאחה"פ שאסור מאחר שחלק ישראל מעורב בזה. הנה מבואר בגמ' פסחים דף כ"ט דלדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאח"ז אינו עובר עליו בלא כלום הא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור הוא משום קנסא הואיל ועבר עלי' בב"י. והדבר ברור דאיסור של בעל החמץ הוא משום שהי' לו לבערו קודם הפסח. וכיון שלא קיים מצות התורה לבערו בזמן ביעורו ושהה החמץ באיסור ב"י קנסוהו חז"ל לאסרו אחר הפסח ובנ"ד הדבר ידוע שאין לבעלי האקציען שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו דגוף התנהגות כל העסקים הוא על פי המנהיגים המפקחים לטובת העסק על פיהם יצאו ויבואו כל עניני עסקיהם וכיון שלא הי' יכולים לבער החמץ ממילא לא עברו בב"י ומאחר שלא עברו בעלי האקציען על ב"י לא קנסו אותם חז"ל לאסור החמץ לאחה"פ. וכעין זה כתב בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' או"ח סי' כ' לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דלדידן דקיימ"ל כר"ש מותר החמץ בהנאה לאחה"פ מאחר דהנגזל הי' אנוס ולא הי' יכול לבערו קודם הפסח כמצותן ולא עבר הנגזל בב"י מש"ה לא קנסו אותו חז"ל לאחה"פ ואף שהאחרונים שם חלקו על הנו"ב בזה הוא משום דהי' יכול האונס להסתלק בפסח. ואילו החזיר הגזלן החמץ בתוך המועד בודאי הי' מחויב הנגזל לבערו א"כ ניהו דמחמת האונס אין לנו לקנוס את הנגזל אבל אין לו להשתכר מחמת האונס ועי' במק"ח סי' תמ"ח ס"ק ס'. משא"כ בנ"ד דא"א כלל בשום אופן שיגיע החמץ בפסח לבעלי האקציען כי אין להם שום מגט ומשא בגוף העסק רק שנותנים להם חלק בריוח וכן בהפסד אבל אין להם יד ושם לא בהקרקעות ולא בהמטלטלין ואין עליהם שום חובת ביעור ולא עברו בב"י ואין מקום לקנוס אותם כי לא עשו שום איסור וממילא לא נאסור החמץ לאחר הפסח שמא תאמר מאחר שהחמץ הוא באחריותן של בעלי האקציען ואם יאבד החמץ בפסח יגיע להם ההיזק א"כ ניהו שלא הי' ברשות' לבער החמץ כמו שביארתי עכ"פ הי' להם למכור האקציען קודם הפסח כדי שלא יהי' החמץ באחריותן. כיון שמחמת אחריות החמץ עוברים בב"י כמבואר בגמ' ובפוסקים. מכל מקום אין נראה לומר כן. דהנה החק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' כתב דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אף שעבר הישראל בב"י מותר לאחה"פ והביא שזה מחלוקת בירושלמי ובאיסור חמץ שעבר עליו הפסח קיימ"ל כדברי המיקל ומעתה בנ"ד כבר ביארתי דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען ואין להם שים רשות לא לאכלו ולא למוכרו או לבערו. רק שהאחריו' עליהם ובכה"ג לא נאסר לאחה"פ לדברי החק יעקב. אמנם האחרונים חלקו עליו בזה והדין עמהם שכן מבואר בדברי הראשונים דאם החמץ באחריות ישראל ג"כ אסור לאחה"פ וגם בזה קניס ר"ש. מ"מ נראה להתיר בנ"ד אם נאמר דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען וכמו שביארתי אם כן גם הרשותים והבתים והחצרות אשר החמץ מונח שם ג"כ אינם של בעני האקציען וכנודע שאין להם שום רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים להגיזעלשאפט א"כ אף שהחמץ הוא באחריותן דאם יאבד החמץ ההפסד על בעלי האקציען מ"מ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. ועי' במג"א סי' ת"מ סק"א. וגם מלבד כל זה נלפענ"ד דהא דקניס ר"ש לאסור בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הוא משום דכיון שהי' חייב לבער החמץ הזה והוא עבר על מצות התור' גזרו חז"ל שלא יהי' אהני מעשיו. ומש"ה גם בקיבל עליו אחריות כיון שהי' מחויב מה"ת לבערו ואם הי' מבערו הי' חייב לשלם כיון שהוא באחריותו גם עתה שלא ביערו אסור בהנא' לקנסו בשביל שלא ביערו בזמנו כמצוה עליו. משא"כ בנ"ד שלא הי' באפשרות בשום אופן לבער החמץ ואין לו לבעל האקציען רשות ליכנס למקום שהחמץ שם אין מקום כלל לקונסו. ובשביל שלא מכרו את האקציען ג"כ נראה דלא עבדו איסורא בהכי. דהש"ס פסחים דף י' ע"ב איבעיא בגמ' כבר בפי נחש צריך חבר להוציא או לא בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו רבנן או דילמא לא שנא תיקו ע"ש. והקשו בתוס' שם מהא דאמרינן שנוטלין שכר על הבדיקה דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' אלמא דגם בממונח אטרחוהו רבנן. וכ' המהרש"ל שם לתרץ דאם המצוה יכולה להתקיים בגופו אלא שאינו רוצה להטריח בכה"ג מחויב לקיים המצוה ע"י ממונו אבל בככר בפי נחש שאינו יכול לקיים בגופו גם על ידי ממונו פטור ע"ש בדבריו הקדושים כי נעמו:
ואנכי אמרתי בזה ליישב קושית הב"י בסי' תל"ג על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דאמרינן בפסחי' דף ח' דגם כשהכלב יכול לחפש אחריו א"צ לבדוק משום סכנת עקרב. וכתבו התוס' שם הא דבפרק כ"ש מוכח דאם הכלב יכול לחפש אחריו לא מיפטר משום סכנת עקרב משום דהתם מיירי בודאי חמץ דצריך לשכור פועלים במרא וחצינא אבל היכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו לשכור פועלים ומיפטר משום סכנת עקרב. והקשה הב"י דלפ"ז הו"ל להרי"ף ורא"ש לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ. ועי' בט"ז סי' תל"ג ס"ק ז'. ולפע"ד נראה דהתוס' אזלי לשיטתיי' שתירצו הא דככר בפי נחש דלא אטרחוהו רבנן בממוני' משום דהוא ספק חמץ דשמא יאכלנו הנחש. משא"כ בבדיקה דהוי כודאי חמץ. ועי' במג"א סי' תל"ג ס"ק י' בשם הב"ח. ובודאי חמץ גם בממון אטרחוהו רבנן ומש"ה גם לענין לשכור פועלים במרא וחצינא לשמור מסכנת עקרב ס"ל להתוס' ג"כ לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ. אבל הרי"ף והרא"ש ס"ל כתירוץ מהרש"ל שהבאתי. (ח"ב) לג דאם אין המצוה יכולה להתקיים על ידי גופו רק ע"י ממונו בכה"ג אמרינן בממונא לא אטרחוהו רבנן. ואם כן אם נאמר דבמפולת איכא סכנת עקרב א"כ אמאי אמרינן בפ' כ"ש דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער. ואם נאמר דיש בזה סכנת עקרב וא"כ אין המצוה יכולה להתקיים בגופו משום סכנת עקרב. ובכה"ג אינו מחויב לשכור פועלים במרא וחצינא וכמ"ש מהרש"ל דאם אינו יכול לקיים המצוה בגופו גם בממונו לא אטרוחוהו רבנן. ומזה הוכיחו הרי"ף והרא"ש דלפי תי' השני בגמ' דף ח' שם משום סכנת כשפים אידחי לה הך דסכנת עקרב ומש"ה כשהכלב יכול לחפש אחריו גם בספק חמץ צריך לבער משום דלפי המסקנא לא חיישינן כלל לסכנת עקרב וזה נכון מאד בס"ד ודוק:
ומעתה בנ"ד כיון דא"א לו לבטל האקציען לבער גוף החמץ וכמ"ש לעיל תו אינו מחויב כלל למכור את המקצוע משום דכל שא"י לקיים מצות ביעור בגופו תו אמרינן בממונו לא אטרחוהו רבנן וכסברת מהרש"ל. ואף דדין זה דככר בפי נחש הוא איבעיא דלא אפשטא בגמ' מ"מ לפי מה שהכריעו הרמב"ם והטור בסי' תל"ח לחלק בזה בין ביטל או לא משום דאם ביטל הוי מחמת האיבעיא ספיקא דרבנן. א"כ גם בנ"ד לענין חמץ שעבר עליו הפסח דהוא גם כן מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא דבכה"ג דא"א לקיים המצוה בגופו אמרינן דבממונו לא אטרוחוהו רבנן וזה ברור ואמת בס"ד. עוד יש מקום להתיר בנ"ד מחמת ביטול ברוב משום דידוע דרוב האקציען הם ת"י נכרים. ולכן הדבר ברור דאין בזה שום חשש כלל ומותר החמץ בשתי'. דברי ידידו: