מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קכג
ב"ה יום ד' ח"י תמוז תרל"ה לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרב החריף ובקי המופלג בתורה ויראה ידין ויורה כדת של תורה. כש"ת מוה' יעקב שור נ"י:
מכתבו הגיעני את אשר דרש מע"כ ממני לחוות דעתי העני' באחד ששלח שליח לקנו' לו תבואה. והבטיח להשליח ש"ט. ונתן לו מעות ליתן ערבון להמוכר. והשליח קנה התבואה מנכרי אחד ונתן לו ערבון. ואח"כ נפל השער מהתבוא' ולא רצה הקונה ליתן מותר המעות ולא לקבל את התבוא' עד שיניח לו המוכר מדמי המקח אח"כ הלך הסרסור והתפשר עם העכו"ם להניח לו איזה סך מדמי המקח. וכעת לא רצה הקונה ליתן לו ש"ט על אשר התפשר בלתי רשותו ובאו לדין לפני הרב האב"ד והורה כי מחויב הקונה ליתן להשליח את הש"ט כמו שהבטיח לו. וגם מחויב ליתן לו מחצית מדמי ההנחה שהניח הנכרי מהמקח. וביקש מעכ"ת ממני להודיעו אם יפה הורה:
הנה בדבר הש"ט הדבר פשוט דיפה הורה. מאחר שכבר נתחייב הקונה ליתן בשעת הקני'. פשיטא דלא הפסיד שכרו במה שפשע אח"כ ונתפשר בלתי ידיעתו דאם הי' השינוי בגוף השליחו' שלא קנה הסחור' כפי ציווי המשלח בזה הי' מקום לומר שיפסיד השליח השכר שהבטיח לו אבל מאחר שכבר עשה שליחותו כהוגן ונתחייב בשכר טורחו אף אם פשע אח"כ אין להפסידו בזה. ואף שהדבר פשוט בעצמותו יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בש"ס ב"מ דף נ"ח ניהו דשלומי לא משלמי אגריי' מיהא לפסיד ופרש"י שהרי נשתעבדו לשומרו מגניבה ואבידה וע"מ כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן ע"ש. ומזה מוכח להדיא דאם הי' הנזק כל עוד שלא השלימו מלאכתן בזה מפסיד השכר אבל אם הי' הנזק לאחר שכבר השלימו מלאכתן לא מפסיד מידי. וא"כ בנ"ד כבר עשה השליח מלאכתו פשיטא דאינו מפסיד השכר שכבר נתחייב בו המשלח בשביל שפשע אח"כ. ועי' בש"ס ב"מ שם מה לאו לשלם לא להפסיד שכרו א"ה רישא דקתני אין אחריו' שבת עליו ה"נ דלהפסיד שכרו מי אית לי' שכר שבת והא קתני אין נותנין לו שכר שבת. והקשו האחרונים דלמא הפירוש ברישא דאין אחריות שבת עליו שאינו מפסיד שכרו מימי החול ותירצו דאף אם הוא שומר שכר אינו מפסיד השכר מימים שעברו אם שכרו לימים נפרדים ע"ש. וזה מבואר כמו שכתבתי דהשכר שכבר זכה בו אינו מפסיד במה שפשע אח"כ וזה פשוט:
אמנם מה שהורה דמחצית הדמים שהניח הנכרי שייך לשליח והוציא כן מהא דסי' קפ"ג סעיף ו' דבדבר שיש לו קצבה והוסיפו לשליח חולקין וה"נ לאחר שנגמר המכר כל כור בסך ידוע חשוב כשער קצוב ומש"ה חולקין בריוח. ומע"כ דחה זה כיון דע"פ הדין לא קנה הקונה רק כנגד הערבון כמבואר סי' ק"ל סעי' י' בהג"ה ואם כן עכשיו שהתפשרו ליקח כל התבואה הוי כמכירה חדשה ומיקרי שפיר אין השער קצוב והכל לבעל המעות. ואין דבריו נכונים דלא מטעם ערבון אנו דנין רק דקנה מטעם סטומתא המבואר בסי' ר"א ס"ב דאי נתן מקצת דמים קנה כל המקח ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ה וסי' קכ"ו. וכיון דכבר נקנה כל המקח שפיר יש לומר דהוי כשער קצוב וחולקין בריוח. גם מ"ש מעכ"ת דפשרה דינה כמכר אם כן הוי כהוזיל המוכר בדמי המקח דשייך לבעל המעות. לפענ"ד אין ענין פשרה לכאן. דפשרה שייך בדבר דשני הצדדים יש להם טענות זע"ז וכל אחד מוותר מקצת מטעמתיו כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ה סק"ט. משא"כ כאן דלא הי' להקונה ולהשליח שום טענה על המוכר. ומה שמוותר הנכרי דמי יותר למחילה ומתנה דבזה קיימ"ל בסי' קפ"ג דבשער קצוב חולקין בעל המעות והשליח:
ולפענ"ד נראה בזה אחרי אשר נשים לב להבין בהא דבשטר קצוב חולקין. והוא משום דמספקא לן למי נתן המוכר אם לשליח או למשלח לפי שיטת רש"י דקי"ל דקיי"ל כוותי' והא אנן קי"ל כרבנן דסומכוס דהמע"ה. ואמאי אמרינן הכא דחולקין. וכבר נתעורר בזה הט"ז בסי' קפ"ג שם. ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש לפמ"ש התוס' בריש ב"מ דהיכא דהשליש תופס בחזקת שניהם וחשיב כאילו שניהם מוחזקין קי"ל דיחלוקו היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת דאין לומר בזה הממע"ה כיון דעל זה גופא אנו מסופקין דאם המנה שלישי של ראובן א"כ השליש תופס בשביל ראובן והוא נקרא מוחזק וכן להיפך. והא דקי"ל במנה שלישי יהא מונח הוא משום דאין החלוקה יכולה להיות אמת עייש"ה. וא"כ היכא דאנו מסופקין למי נתן המוכר אם לשליח או למשלח. ואם נתן למשלח הרי השליח הוא הזוכה בשביל המשלח והמשלח נקרא מוחזק כיון דהשליח תופס בשבילו וידו כיד המשלח וכמ"ש התוס' דאם אחד תופס בשביל חבירו נקרא חבירו מוחזק. וא"כ הרי אנו מסופקין מי הוא המוחזק דאם נתן המוכר לשליח הוי השליח מוחזק ואם נתן למשלח הוי המשלח מוחזק מאחר שהשליח תופס בשבילו. ומש"ה לא שייך לומר בזה הממע"ה מאחר שאין אנו יודעין מי הוא המוציאן ובכה"ג קי"ל דחולקין. ואין לומר דשאני התם במנה שלישי דהמעות מונח ביד שליש משא"כ כאן דהוא ביד השליח ניהו דלא מיקרי מוחזק מאחר דאפשר שהוא מחזיק בשביל המשלח מ"מ נאמר ממונא היכא דקיימא ליקום ולא נוציא מספק מהשליח. זה אינו דלא מבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם דבשמא ושמא לא מוקמינן בחזקת מ"ק ויחלוקו. א"כ כ"ש כאן דאין כאן חזקה כלל רק דהוא תפוס בממון ואנו מסופקין בשביל מי הוא מחזיק דיחלוקו. אלא אפילו לדיעה הראשונה בסי' רכ"ג סעי' ב' דמוקמינן בזה בחזקת מ"ק והממע"ה זה דוקא בחזקת מ"ק דהוא חזקה גמורה כמ"ש הפנ"י פ"ק דב"מ ואפילו בשמא ושמא אזלינן בתרא לדעת התוס' והרא"ש בב"מ דף ק'. מה שא"כ כאן דליכא שום חזקה כיון שאנו מסופקין מי הוא המוחזק רק דהשליח תופס במעות ובזה אפשר דלכ"ע בשמא ושמא יחלוקו וכאן החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר דהמוכר נתן לשניהם להמשלח ולהשליח. ומעתה י"ל דזה דוקא בנדון של הש"ע דמיירי דהשליח הי' מוחזק וכמו דמשמע להדיא מדברי הש"ך שם ס"ק י"ד וזכה מספק קודם שנתן ליד המשלח ומש"ה חולקין. משא"כ בנ"ד דהמשלח הוא מוחזק מתחילתו וא"כ מלבד חזקת מ"ק שיש להמשלח יש לו ג"כ חזקה דממונא אלימא דהרי הוא לא נעשה מעולם שליח לשום אדם וזוכה רק בשביל עצמו וא"כ שפיר מהראוי לומר הממע"ה ואין להשליח שום זכות במה שהניח המוכר ובר מן כל דין לא ידעתי במה זכה השליח אף אם נאמר דהנכרי נתן המתנה להשליח ובשבילו הניח מדמי המכירה מ"מ במה זכה. ול"ד לסי' קפ"ג סעי' ו' דשם המעות היתרים הם במזומן ביד השליח והמוכר נתנם במתנה ולא נודע למי ואם הי' נותנם להשליח שפיר יכול לזכות במה שבידו משא"כ כאן דאין כאן רק דברים בעלמא ויכול הנכרי לחזור מדבריו כל זמן שירצה. וגם המשלח אינו זוכה רק בעת שימסור לו המוכר הסחורה במקח שהוזיל לו אבל להשליח אין לו מקום לזכותו. ועוד דהדברים מראין דבשביל שירד מאד השער מהתבואה נתמלא המוכר רחמים להוזיל מדמי המקח וא"כ בודאי נתן המתנה להמשלח הקונה ולא להשליח. כנלפענ"ד להלכה אבל למעשה חלילה לי להורות בזה עד אשר אראה טעמו ונימוקו של הרב האב"ד נ"י:
ובדבר מה שהקשה מעכ"ת על הרמב"ם פי"ב ממעשר הלכה י"ח דהמוכר פירות לחבירו ואחר שיצא מת"י אמר להלוקח פירות שמכרתי לך טבלים הם הבשר בשר בכור היין יי"נ וכו' אינו נאמן. והקשה מע"כ הרי לפי דברי המוכר המקח בטל וצריך להחזיר לו הדמים וא"כ מהראוי להאמינו למוכר מתוך שנאמן להפסיד לעצמו וכמו דאמרינן בס"ת שלא נתעבדו הגוילין לשמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת. וגם כאן איכא הפסד שהמקח חוזר ואסור עליו לעולם מטעם שויא אנפשי' חד"א זה תורף קושיתו ולפמ"ש הטו"ז בסי' קכ"ז ס"ק ד' דבדבר שיש לו חזקת היתר אין לאוסרו מחמת סברת מתוך שנאמן ודוקא בס"ת פסול דלפי דבריו לא הי' להס"ת חזקת כשרות מעולם ע"ש ואנכי הבאתי סמוכים לדברי הט"ז מהא דכתב הרמב"ם סוף הלכות משכב ומושב דאם אמר נטמאו טהרותיך או נתפגלו הזבחים דאם לא אמר לו בפעם הראשונה אינו נאמן. והראב"ד השיגו דאם הי' עושה עמו בשכר נאמן אפילו לאחר כמה ימים דמתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו', ועי' בכ"מ שם. ולפי דברי הט"ז אתיין דברי הרמב"ם כפשטן דכיון דיש להטהרות ולהזבחים חזקת היתר אף בשכר אינו נאמן. ובזה גם קושית מעכ"ת מיושב דביין יש לו חזקת היתר וגם בטבלים דקודם שנתמרח בכרי וראה פני הבית לא חל עליו איסור טבל וגם בבכור יש לו חזקת היתר לפמ"ש התוס' בבכורות דף כ' ע"ב דהעמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהי' חולין במעי אמו. כנלפענ"ד. דברי ידידו: