מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קכא
ב"ה יום ה' ערב חג השבועות תרמ"א לפ"ק לבוב. ברכה ושלום עד העולם לכבוד ידידי הרב החריף ובקי המופלג בתורה ויראה יקר רוח איש תבונה כש"ת מוה' ליבש הלוי הורוויטץ דומ"צ מק' לאנצהוט יע"א:
מכתביו גם את הראשון גם את השני הגיעוני בראובן ושמעון שהי' להם חובות בע"פ על גוי וגם גוי אחר הי' נושה בו והלך הגוי המשה ועשה פפענדיג בערכאותיהם ולקח המטלטלין של הגוי הלוה לביתו וראובן שהי' יודע שהמטלטלין שוין יותר מחוב הגוי הנושה הלך וקנה מן הגוי הנושה את החוב והזכות שלו. ולקח את המטלטלין ע"פ ערכאות לביתו והיתה כוונתו כדי להחזיק בהמטלטלין השוין יותר על דמי חוב הגוי עבור חובו. ובתוך כך הלך שמעון והקדים ועשה סאפער פפענדיג עבור חובו על המטלטלין הנ"ל. ורוצה לגבות חובו מן המטלטלין העודפים על חוב הגוי אשר קנה ראובן. לפענ"ד נראה דיפה דן מעכ"ת דהדין עם ראובן כמבואר בסי' ק"ד ס"ג דבמטלטלין אם קדם אחד וגבה אין מוציאין מידו. ואם ילך שמעון בערכאות להוציא המטלטלין מיד ראובן מחויב הוא ע"פ דתה"ק להחזירם לראובן כמבואר שם במ"ש ולא עוד אלא שאם עמד הראשון ותפסם וכו'. ומ"ש מעכ"ת מהא דמבואר שם בסעיף ב' דבחוב של גוי אזלינן בתר דד"מ. הנה דברי מעכ"ת מ"ש לחלק בזה אינם מובנים לי. ובאמת שדברי הש"ע ומפרשיו צריך ביאור דמדברי המחבר שם שמחלק בין אם הכריזו בפי' שאם לא יערער יבטלו זכיותיו ובין אם הכריזו בסתם דכל מי שיש לו זכות יבא ויערער דבזה לא מהני. ומעתה אם ע"פ דינא דמלכותא מועיל גם אם הכריזו בסתם מדוע לא יועיל בדינינו כיון דאזלינן בתר דינא דמלכותא לפ"ד הסמ"ע שם דאין חילוק בין לוה ישראל ללוה נכרי. ואם גם בדינא דמלכות' לא מהני הכרזה בסתם. א"כ לא הי' להמחבר להאריך ולעשו' חילוקים בזה רק לומר בקיצור דאזלינן בזה בתר דד"מ וגם דיפה תמהו התומים והקצה"ח בזה דמה מועיל מה שעיקל השוטר דהרי גם בב"ד של ישראל אינו מועיל מה שסגר חנותו של לוה כמבואר בסעי' ד' שם. וגם דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ועוד יתר קושיו' שהקשו על הסמ"ע ע"ש. אמנם המעיין ברא"ש וטור מקור דברי המחבר סעיף ב' יראה דמעולם לא כוונו לומר דאזלינן בזה בתר דד"מ. וחליל' לומר כן ואנו אין לנו אלא דברי בן עמרם התוה"ק שבכתב ובע"פ וע"פ אנו דנין. רק דמכיון שיכריזו דמי שיש לו זכות יבא ויערער ואם לא יערער בטלו זכיותיו. וכיון דע"פ דד"מ זכה בכה"ג המאוחר לא הי' לו להבע"ח המוקדם לשתוק בזה ולראות כשמחליטין הבית לב"ח המאוחר והי' לו להמוקדם להראות זכיותיו ולירא לנפשו פן יחזיק בע"ח המאוחר בהבית ע"פ דד"מ ומדלא עשה כן המוקדם בודאי מחל שיעבודו וממילא זכה הבע"ח המאוחר בהבית ע"פ דין תורה. משא"כ אם הכריזו בסתם אף דבדד"מ מועיל גם בכה"ג דהרי שלטון העיר עשה כן ומסתמא עשה ע"פ דיניהם. מ"מ לא מהני מידי דאפשר שלא הי' לו מקום וזמן לבא לשוטר העיר וזה שכתבו הרא"ש והטור שם שאין כאן מחילה דמזה מוכח להדיא דגם ברישא שהכריזו בפירוש לא מחמת דד"מ לבד זכה בע"ח המאוחר רק דע"י דד"מ יש הוכחה דהבע"ח המוקדם מחל שיעבודו וזה ברור:
ומעתה לבא לביאור דברי הרמ"א והע"ש והסמ"ע שם. דהרי שם הי' ספק בשביל מי זכה ועיקל המושל. וע"כ דמיירי במטלטלין דבקרקע קיימ"ל דמה שגבה לא גבה ולא מהני כלל אף אם אחד מהמלוים גבה בעצמו ומכ"ש דלא מהני תפיסת המושל בשבילו. וכיון דמיירי במטלטלין והמושל נאמן לומר בשביל מי תפס דלענין נאמנות בודאי מועיל דד"מ כמבואר בגיטין דף י' ע"ב ובחו"מ סי' ס"ח. ולזה כ' הרמ"א דמועיל הדד"מ בגבי' ממש. ומה שהי' מועיל אם תפס בעצמו מהני ג"כ התפיס' עי' השוטר מחמת דד"מ. ולהכי בעובדא שכתב המחבר דמיירי בקרקע כמ"ש בפירוש שגבה מבתי שמעון דבקרקע לא מהני מה שקדם וגבה. ומש"ה בעינן דוקא שהכריזו בפירוש שיאבד זכותו ומועיל מטעם מחילה כמ"ש לעיל משא"כ הרמ"א דמיירי במטלטלין כמו שהוכחתי דבזה מהני אם קדם וגבה. ומש"ה מועיל מה שזכה זה ע"פ דד"מ והוי כאילו גבה בעצמו ובגבה בעצמו מועיל מדין תורה במטלטלין. ובזה נחלקו הע"ש והסמ"ע אם אמרינן כן דוקא בלוה גוי או גם בלוה ישראל ע"ש. ומעתה בנ"ד אף דנאמר דמה שעשה שמעון אח"כ ספענדיג בדיניהם הוי כאילו גבה בידים. מ"מ כיון דראובן קדם וגבה. ומבואר בסי' ק"ד סעי' ג' דאם הבע"ח מאוחר קדם וגבה ואח"כ תפס הבע"ח מוקדם מידו הבע"ח המאוחר מוציא אותם בב"ד מידו א"כ לא מהני כלל תפיסת שמעון אח"כ וכבר זכה ראובן במה שבידו. כן נראה לפענ"ד ברור בס"ד:
ובדבר שהי' התפיסה ע"י ערכאות. יפה כ' מעכ"ת משו"ת נו"ב מהד"ת סי' ל' דמהני תפיסה ע"י גוי. והמעיין במהרשד"ם סי' קמ"ה יראה שכתב שם שני טעמים לגרע התפיסה.האחד מאחר שעשה איסור והלך בערכאות. וגם דשם מיירי שהי' החפצים ת"י שליש והוי כאלו כבר בחזקת שניהם כמ"ש התוס' ריש ב"מ ע"ש. וכל זה לא שייך בנ"ד. דכאן לא עשה ראובן שום איסור דהרי קנה החוב מן הגוי הנושה. ומאחר דהגוי זכה בהמטלטלין ע"י ערכאות הוצרך גם ראובן לקנות ממנו בערכאו', וגם לא שייך כאן לומר דהנכרי תופס בשביל שני המלוים והוי כאילו שניהם מוחזקים בו משום דאין זכי' לגוי ולא מצי לזכות בשביל המלוין וגם בלא"ה מי יבא אחרי הכרעת הרמ"א בסי' ק"ד סעיף ב' בשם הרשב"א דמועיל תפיסה ע"פ ערכאות. גם מ"ש מעכ"ח דראובן לא זכה בהמטלטלין על ידי חצרו כיון דחצר דגברא הוא מתורת שליחות והוי תופס לבע"ח במקום שח"ל. לפמ"ש הפני יהושע בכתובות פ"ט דמשום הכי לא מהני תופס לבע"ח במקום שח"ל אף אם עשאו שליח משום דכיון דחב לאחרים עבירה הוי ואשלד"ע ע"ש. וא"כ בחצר דגלתה תורה בפירוש דמועיל מטעם שליחות גם בדבר עביר' דהרי החצר קונה בגניבה כדאמרינן בגמ' ב"מ דף י' ע"ב. ושפיר זכתה לו חצרו אף דחב לאחרים וכמו דזוכה גם בדבר עבירה. ומיושב בזה קושית האחרונים על מ"ש התוס' ב"מ דף י' ע"א ד"ה אר"י דמש"ה המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו אף דהוא חב לאחרים משום דמיגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחבירו. והקשו כולם דאם כן היאך חצר קונה במציאה דבחצר לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשי'. ועי' בתומים ובקצה"ח סי' ק"ה. ולפמ"ש דחצר קונה אף בחב לאחרים כמו דקונה בדבר עבירה אתי שפיר:
ובזה יש להבין סברת הש"ך ר"ס ק"ה במ"ש ליישב שיטת רש"י דסובר דבתופס לב"ח במקום שחב לאחרים אם עשאו המלוה שליח קנה והתוס' והרא"ש תמהו ע"ז ממציאה דמיירי דאמר תנה לי דהיינו עשאו שליח וכן מעובדא דיימר בר חשו. וכ' הש"ך שם דרש"י מיירי בשליח בשכר דוקא ע"ש. וע"פ האמור י"ל הטעם בזה לפי מה דמשמע מדברי התוס' ב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה אלא. דבשליח בשכר לא אמרינן דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין וא"כ אמרינן בזה יש שליח לדבר עביר' וממילא מהני בזה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לפי סברת הפני יהושע הנ"ל. אמנם גם בלא סברת הפני יהושע הנ"ל מ"מ לפמ"ש הרא"ש פ"א דגיטין דף י"א ע"ב ופ"א דב"מ דף י' דמשום הכי בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אף בעשאו שליח משום דלא מצינו שליחות לחוב לאחרים ע"ש. וא"כ בחצר דהוא מתורת שליחו' אף לחוב לאחרים מדקונה הגנב הגניב' ע"י חצרו אף שחב לבעל הגניב' ממילא מועיל ג"ב החצר לתפוס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ועי' בקצה"ח ובשערי משפט סי' ק"ה שכתבו דבחצר זכה עבור בע"ח אפי' במקום שחב לאחרים. ועוד דבנ"ד דעומד בצד חצרו קנה מטעם יד ומועיל לכולי עלמא גם במקום שחב לאחרים:
ואף דבנ"ד הי' התפיס' מעצמו בלא שומא. כבר הכריעו כל האחרונים כדעת הש"ך דבמטלטלין מועיל תפיס' בלי שומא. וראיתי למעכ"ת שעורר בזה ע"פ מ"ש בקצה"ח סי' ק"ד דהטעם שמועיל תפיס' בלא שומא דכיון דקיימא לן דבעל חוב קונה משכון אם כן קנה התופס להמיטלטלין למשכון עד שישלמו חובו. ולהכי כ' מעכ"ת דבנ"ד דהלוה הוי גוי וישראל מנכרי לא קנה משכון אם כן לא מהני בלי שומא. ואם כי דבר חכמ' הוא. מ"מ נרא' דמועיל תפיסת ראובן דהנה הה"מ פ"ד מחמץ הל"ה כתב דדעת הרמב"ם דישראל מגוי קונה משכון ועי' בב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ב. אמנם גם לדעת החולקים והכי קיימ"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון מכל מקום כתב הש"ך בסי' רע"ח ס"ק ח' דמיקרי מוחזק לענין בכור. וה"ה בנ"ד הוי מוחזק לענין דהוי כבע"ח מאוחר שקדם שקדם וגבה. ועוד נלענ"ד דדוקא במשכנו בשפת הלואתו או שלא בשעת הלואתו דקנה ליה למשכון מדר' יצחק מקרא ולך תהי' צדקה. והך קרא בישראל מיירי ומש"ה ישראל מנכרי לא קנה משכון כדאמרינן פ"ב דפסחים. משא"כ במשכנו בזרוע דקנה לה מטעם גזלן אף במה שהמשכון יותר מחובו ולא מדר' יצחק כמ"ש הש"ך סי' ע"ב סוף סק"ט אם כן בזה לא מצינו חילוק בין ישראל מישראל או מנכרי כיון דלאו מקרא ולך תהי' צדקה אתינן עלה. ולכן גם דעתי העני' מסכמת עם מעכ"ת דמועיל תפיסת ראובן: