מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קיט
שאלה ראובן שקנה משמעון חמשים כור חיטין ונתן לו אדראהן ולא לקח ממנו התבואה ולא הי' ביניהם זמן קצוב מתי יקח התבואה. ואח"כ מכר ראובן ללוי אותם החמשים כור שקנה משמעון וגם עוד ועשרים וחמשה כור שהי' לו משלו בתוך ביתו ולקח אדראהן מלוי. וראובן הי' מחויב להעמיד התבואה להבאן על הוצאותיו ואמר לו ראובן ללוי שבתוך איזה ימים יראה ליתן המעות והוא יעמיד התבואה להבאן. ולוי נתן לראובן שקים כדי למדוד התבואה לתוכם והבטיח לו שבזמן קצר יהי' לו מעות ואז יביא ראובן התבואה להבאן ושם יתן לו המעות. וכן עשה ראובן ומדד התבואה שיש לו בביתו וגם התבואה שקנה אצל שמעון מדד לתוך השקים של לוי. וראובן השווה א"ע גם עם שמעון שהוא יעמיד התבואה להבאן וכן הבטיח לו שמעון שיביא התבואה להבאן. ובתוך כך נפל דליקה בבית שמעון ונשרפו החמשים כור חטים אשר בהשקים של לוי. ועתה תובע שמעון מלוי שישלם לו מותר המעות המגיע לו לתשלום דמי המכיר' עבור התבואה וכן ראובן תובע כן מלוי. ולוי תובע מראובן שיתן לו התבואה או יחזיר לו מעותיו האדראהן שנתן לו וכן ראובן תובע כן משמעון זהו ת"ד השאלה:
תשובה ב"ה אור ליום ב' טוב מרחשון תר"נ לפ"ק לבוב. חדות ימים ושנות עולמים. לכבוד ידיד נפשי ולבי. הרב הג' החריף ובקי. המפורסים ערוגת הבושם. ידין ויורה כדת של תורה. כש"ת מו"ה ישראל מתתי' נ"י האבד"ק בוסק יע"א:
לדבר הזה יסלח מעכ"ת. כי לרב הטרדה לא יכולתי לשום עין על דבריו עד כה וגם קשה עלי הכתיב' לתשות כחי. ולמען לא אצטרך להעתיק השאלה. לכן אנכי משיב על גוף מכתב מעכ"ת. ובגוף הדבר בודאי צדקו דבריו מעכ"ת. דקנה ראובן התבואה אי משום כליו כיון דנתן לו שמעון רשות להניח שם השקים. אי משום דבשעת המדידה קנה ראובן בהגבהה:
הן אמת דהט"ז סי' ר' סעיף ח' הקשה מסי' רה"ע סעיף ח' דאם לא נתכוין לקנות לא קנה. ותירץ דהטור סובר דנתכוין לקנות ע"י המדידה. וזה לא שייך בנ"ד. אם יטעון ראובן או ישבע דלא נתכוין לקנות אז. וגם לפמ"ש בנתה"מ שם ובקצוה"ח סי' רה"ע דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן כוונת קנין. מ"מ בנ"ד כיון דלא קיבל שמעון כל המעות בודאי לא נתכוין להקנות לו עדיין כל התבואה. וגם בלא"ה אם נאמר דלמדידה בעלמא נתכוין ראובן ולא לקנות כמו כן נוכל לומר גבי שמעון דלא נתכוין להקנות רק למדיד' בעלמא. וכ"כ בנתה"מ סי' ר' שם ולולא דברי רבותינו ראשונים ואחרונים שפלפלו בזה. הי' נראה לע"ד דבכל מקום לא בעינן כוונת קני'. וכמו שנראה מדברי הרמ"א סי' ר' ס"י שהביא דעה זו בראשונה. גם בשו"ת חת"ס סי' צ"ט כתיב דהמחבר והרמ"א הכריעו כדעה זו אבל היכי דאיכא הוכחה גמורה או גילוי דעת דאין רצונו לקנות כמו בעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו. או בנפל לו עליה וגלי אדעתי' דבד"א לא ניחא לי' דליקני. ובכה"ג לא קנה. ומיושב בזה קושית התוספות בפסחים דף פ"ח ע"ב בד"ה על מנת. דהתם אנן סהדי דאין רצונו של רבו לקנות הטלה כדי שיהיו לו תקנה בפסח. וגם לא הוי התם דעת אחרת מקנה אותו דהרי הרועה התנה בפירוש שאין רצונו להקנות לרבו. ואמר ע"מ שאין לרבו רשות בו רק שע"פ משפט התור' אין לשון זה מועיל אבל עכ"פ הרועה לא הקנה על אופן זה א"כ אין קנין לרבו בזה מחמת הקנאות הרועה רק מחמת משפט התור'. וכיון דאנן סהדי דאין רצון רבו לקנות לא קנה כיון דאין כאן דעת אחרת מקנה אותו. וזה נכון מאוד בסייעתא דשמיא. אמנם מאחר דבש"ע איכא שני דיעות בזה קשה הדבר להוציא מיד המוחזק. וגם בלא"ה הרי שמעון צריך לישבע שלא פשע בנפילת הדליקה. ושלא הי' יכול להציל. וגם לא הציל. וניהו דמועיל שבועת שמעון לפוטרו מלהחזיר המעות שקיבל מראובן. אבל לא נוכל לחייב את ראובן לשלם מותר המעות ע'י שבועת שמעון. ואף דיש מקום לומר דמאחר דנתחייב בדמי המכירה בשעת המדידה א"כ הוי ראובן כאומר א"י אם פרעתיך מ"מ בלא הוי לי' למידע גם בא"י אם פרעתיך אין לחייבו. ועיין בתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב ובנתה"מ ס"ק ה'. כן נראה לענ"ד לעורר בזה ובלי ס' מעכ"ת כתורה יעשה. דברי ידידו ואוהבו לנצח הדוש"ת בלב ונפש