מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קיח
שאלה העתקה אות באות מגוף הש"מ ונא מאת כבוד הד"ג לכתוב לי תשובה על הנייר הזה דייקא כי ח"ו לא שניתי את טעמי ושלחתי פתגם המעשה בלא חילוף ודלוג רק באמת ותמים:
מודה אני הח"מ בהודאה גמורה וח"י דלמטה מעיד עלי כמאה עדים כשרים ונאמנים איך שמכרתי לערלית דאציא החדר הראשון שלי הנקרא שטוב כי כהבית שלי יש ג' חדרים באורך דהיינו שטיב אלקיר קעך ומכרתי לערל הצ"ל השטיב והבית שלי מסומן במצריו לצד מזרח ביתו של הירשל בר' שמי' ולצד מערב ביתו של אהרן ליב ולצד דרום הוא דרך הרבים בעד שלשה מאות רייניש ע"וו ומכרתי לי גם דריסת הרגל שיהי' לי רשות להלוך להשטיב דרך הויז שלי וגם מכרתי לערל הנ"ל כל החמוצים שלי הן החמוצים שיש לי בהשטיב והן החמוצים שיש לי במקומות אחרים מכרתי לו באגב קרקע כפי השער שבשוק ועד למדידה אחר הפסח ועל כל הכל קבלתי ממנו אדרויף שקורין זאדאטיק עשרה צ"ל חדש והמותר הדמים זקפתי עליו במלוה עד אחר הפסח עד למדידה ומעתה קם השטוב והחמוצים לערל הנ"ל ורשות שיש לי לעשות כאדם העושה בשלו בלי שום מוחה רק שאם ירצה למכור קמח אזי יהי' רשאי לה לעמוד עלי' לראות כמה לוקח וגם מכרתי שמרים כל לוט בעד ג' צ"ל כל הנ"ל מכרתי לו במכירה גמורה בלב שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ונתתי לו רשות שיהי' יכול להעתיק לו השט' בערכאותיהם כראוי וע"ז באתי עה"ח היום יום ארבעה יום לחדש ניסן שנת תרל"א הק' פלוני בן פלוני:
נשמט מכרתי לערל כל הכלים החמוצים שלי מה שנמצאים והן מה שנמצאים במקומות אחרים בעד 25 רייניש גם כן על אופן הנ"ל בלי שום ערמה ומרמה פלוני בן פלוני:
זה היא העתקה אות באות והנה האיש הלז מחזיק למכור כל מיני קמח וגם יש לו חמץ הן בהבית שמכר והן בהקאמיר שלו שלא נמכרה וגם בש"מ שלא מכר מקומם וזה נודע לי על ידי אנשים נאמני והנה הטעותים ודברי בורות הנמצאים בהשטר הלזה גלוי לכל (א) השטר מכירה היא מוקדם עוד מד' בניסן (ב') כלל כל החמוצים ולא פרט לערל אף א' מהן ונמצא אצלו כמה קמחים וכמה מיני תבואה חמוצה וגם סובין ושארי חמוצים (ג') מכר אגב קרקע החמץ שיש לו בש"מ ולא מכר מקום החמץ המונח שם (ד') אשר התנה עם הקונה שיהי' הוא עומד ויקח המעות ונראה כחוזר מן המכר (ה') כמה וכמה טעותים שיש בו כל המכירה הי' לערלית נקבה וכל לשון השטר הוא בלשון זכר וכותב מכרתי לערל ואין לו שום משמעות כלל (ו') כתב מכרתי לו אגב קרקע ולא כתב לשון הנהוג הקניתי לי אג"ק ולשון מכרתי באגב אינו במשמעות שמקנה החמץ באגב רק אגב שמוכר הקרקע מוכר גם המטלטלין ולא שמקנה אגבן:
והנה בגוף הדין הי' מקום לפלפל על קוץ וקוץ ועל כל חסרון בפ"ע אך אמרתי לנפשי למה אכניס תבן וכו' הלא הכל גלוי לפני כבוד הד"ג אך בקצרה ארשום במה שיש לעורר על המכר:
א בלא פרט כל החמץ בפ"ע מבואר בש"ע חו"מ סי' ר"ט דהמכר בטל וכן כתב להדיא הגאון בעל מקור חיים וגם אחריו החזיק הגאון מהרש"ק בספרו נ"ז חלק שני בקונטריס קנין עולם וחולק שם על הפרמ"ג במה דמשמע ממנו להיפך ואף דיש לומר דנ"ד ל"ד מטעם שקצב לערלית וכתב כפי שער שבשוק מ"מ באמת הו"ל אין מינו ידוע דדלמא אין ברצון הקונה לקנות איזה מין מהם ודוק:
ב כיון דכתב רק כל החמוצים מכרתי לו ואם כן אותם דברים הנכנסים תחת סוג שאור לא נמכר כלל דהרי חמץ ושאור המה שני דברים כמבואר בב"י ס' תל"א:
ג אשר דקדקתי לעיל שלא כתב הקניתי באגב ואם נסלק הקנין אגב א"כ יש כאן חבל נביאים המתנבאים דקנין כסף אין מועיל אפילו דיעבד:
ד דבר זה אין צריך לפנים כלל דהחמץ שיש לו בשאר מקומות ולא מכר מקום החמץ אסור אף דיעבד כאשר כל אחרונים מלאו מזה מטעם דידוע דעכו"ם הוא עני ולא ישלם אם יאבד א"כ הו"ל חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ואחריות על ישראל ובפרט בנ"ד דכל החמץ נמכר עד למדידה הכל מודים דמיקרי באחריות ישראל וביתו של ישראל ואסור אחר הפסח (ה) ראוי לעורר דהש"מ הוא מוקדם ואנן ואנן קי"ל להלכה דאין גובה בו אפילו מב"ח כפסקו של רמ"א בס' מ"ג וא"כ יש לומר דעוד גרע מדבר שיכול להזדייף והו"ל כמו מזוייף מתוכו דמבואר בש"ע סי' ס"ח דפסול אצל שטרי קנין ואנן קי"ל שטרי דידן שטרי קנין הם ובפרט לאשר כתבו אחרונים בשטרי דידן המנהג דכותבין בהשטר הסך אשר הוא נותן בעד הקרקע ועי"ז מיקרי שטר ראי' ג"כ א"כ יותר הדעת נותן דיש לפוסלו מטעם מוקדם:
ו כאשר נימא דהשטר בטל א"כ אין לסמוך על קנין כסף דמהני בדיעבד למקצת אחרונים חדא כתב הר"נ קידושין פ"ט דהיכא דיש קנין כסף עם השטר אין הנכרי סומך עצמו על קנין כסף ועוד דעיקר קנין כסף הנהוג בינינו המועיל הוא מטעם דזוקף השאר במלוה דאל"כ לא קנה רק נגד מעותיו כידוע ואם נימא דהשטר בטל במה קנה היותר מנגד מעותיו הרי בע"פ לא זקף המעות במלוה ועיקר סמיכתו הי' על השטר כמבואר שם. גם יש לחוש אם נתבטל קנין הקרקע דאינו קונה אלא בשטר אזי בטל המכירה מן המטלטלין גם כן כמבואר בס' רט"ז. המבואר מכל הטעמים אם נימא דהשטר בטל ולא קנה הקרקע הו"ל חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל ואחריות על ישראל כו':
ובהדי שותא לא אמנע להודיע לכבוד הד"ג האיך שנפלאת בעיני על אשר פלפלו כל האחרונים בנדון אשר נחלק המג"א עם הח"י באשר מביא בשם הירושלמי באם חמצו של עכו"ם באחריות ישראל האם הוא אסור אחה"פ ופלפלו כל האחרונים הלכה כמאן ולא הביא אחד מהמה דברי הרמב"ם דחו"מ פ"ד הלכה ג' דמבואר שם כהמג"א ודו"ק. מכל הלין טעמים ביותר למגדר מלתא צויתי להכריז דהחמץ אסור לישראל ועתה יודיענו כבוד הדר"ג על הנייר הלזו האם כדין עשיתי ואסיים בטו"ב:
תשובה ב"ה יום ד' י"ג למב"י תרל"א לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג וותיק וחסיד. בנן של קדושים אראלים ותרשישים. החריף ובקי כש"ת מוה' יעקב האגיד נ"י אבד"ק זאבלוטוב יע"א:
לדבר הזה יסלח נא מעכ"ת על אשר לא השבתי אליו עלי שאלתו קודם ימי החג כי טרדות רבות סבבוני מאד. עתה באתי לעיין בדבר השטר מכירה אשר מעבר לדף כי רבו בו הטעותים כאשר יבואר לפנינו בדבר זמן השטר מכירה שכתוב בו היום יום ארבעה יום לחודש ניסן תרל"א. כנראה שהסופר רצה לכתוב יום ארבעה י"ד יום לחודש ניסן כי ערב החג העבר הי' ביום רביעי. ושכח הסופר לכתוב תיבת י"ד וכתב יום לחודש ניסן והשמיט תיבת י"ד. וא"כ נראה דהשטר כשר דלא מיבעיא לפי מה שהכריע הש"ך בסי' מ"ג סק"ה דהיכא דאיכא למימר שדילג הסופר. ואיכא למימר שהקדים הזמן טפי מסתבר לתלות בדילוג משנאמר שהוא מוקדם. א"כ גם בנ"ד תלינן בדילוג הסופר אלא אף לשיטת הרמ"א שם דפוסל בכה"ג היינו דוקא היכא שלשון השטר כתוב כהלכתו ואינו מוכיח מתוכו שום דילוג וכמ"ש בפסקי מהרא"י דהיכא דהזמן כתוב לפנינו כהלכתו לא תלינן בטעות. משא"כ בנ"ד דלשון השטר כמו שכתוב לפנינו אין לו ביאור כלל דאם כוונת הסופר הי' על יום ד' לחודש ניסן א"כ למה לו לכתוב תיבת יום שני פעמים והי' די לו לכתוב היום יום ארבעה לחודש ניסן ומדכתב יום ארבעה יום לחודש ניסן ע"כ שטעה והשמיט תיבת י"ד שהי' רוצה לכתוב יום י"ד לחודש ניסן. ובכה"ג הטעות מוכיח לפנינו ולכ"ע תלינן בדילוג הסופר והשטר כשר. מיהו אכתי יש לעיין ניהו דלשון השטר מוכיח שטעה השופר וכמ"ש מיהו מנלן שהשמיט תיבת י"ד דלמא השמיט תיבת ז' דז' ניסן ניסן הי' ג"כ ביום רביעי בשנה זו כיון דכל עיקר הוכחתינו בטעות הוא מחמת שכתב תיבת יום טעם שנית. אבל אין לנו הוכחה איזה זמן רצה הסופר לכתוב קודם תיבת יום ואם, הי' רצונו לכתוב תיבת ז' א"כ הו"ל שטר מוקדם ופסול. אמנם י"ל דזה דמי למ"ש המחבר סי' מ"ג סעיף י"ד בשטר שזמנו כתוב בשבת וכו' שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין שמא מוקדם הוא אלא מעמידין השטר על חזקתו ע"ש. ורואה אני הדברים ק"ו דהתם ע"כ לא נכתב השטר כהלכתו דבודאי לא נכתב בשבת וע"כ השטר הוא או מוקדם או מאוחר ואפ"ה אנו תולין במאוחר להכשירו מכ"ש בנ"ד דאפשר שנכתב בזמנו בי"ד בניסן ברביעי בשבת והשמיט הסופר תיבת י"ד ונכתב כדינו דאז בודאי מוקמינן השטר על חזקתו להכשיר וכנלפענ"ד:
ובדבר שלא פרט הדברים המונחים שמה בהחדר ונכתב סתם שמכר הדברים החמוצים. ובזה כ' הגאון בעל מק"ח סי' תמ"ח דהמכירה בטלה משום דדמי לאומר כל מה שבביתי מכור לך דלא קנה. הנה בפרמ"ג סי' תמ"ח במשבצות בסוף הסימן כתב להדיא דמועיל המכירה אף בלא פרט את המינים. וכן מבואר להדיא בשו"ת חתם סופר ח' או"ח סי' קי"א אבל לא ביארו טעם הדבר. ולדעתי העני' נראה לומר בזה דהנה המחבר בסי' ר"ט סעיף ב' העתיק לשון הרמב"ם שכ' דהאומר לחברו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך וכו' אין כאן קנין וכו' ואין זה אלא כמשחק בקוביא. ועי' בסמ"ע שם שכ' דמשום אסמכתא נגעו בה דמש"ה במוכר דבר שאינם מסוים לא קנה משום דלא סמכא דעת הלוקח כיון דאינו יודע מה קונה ודלא כש"ך שם ע"ש. וא"כ י"ל לפי דעת הראב"ד ורבינו אפרים והרא"ש באו"ח סי' תמ"א בהגיע זמנו קודם הפסח לא בעינן מעכשיו משום דאין דין אסמכתא לגוי. וא"כ ממילא גם בדבר שאינו מסוים מועיל המכירה בגוי כיון דכל הריעותא הוא מטעם אסמכתא כמ"ש הרמב"ם ובגוי לא שייך אסמכתא. ואף לדעת הרמב"ם דקיימ"ל כוותי' דגם בהגיע זמן קודם הפסח בעינן מעכשיו משום דאל"כ הוי אסמכתא כמ"ש הה"מ לדעתו. מ"מ י"ל דשאני התם ניהו דבגוי ל"ש אסמכתא מיהו בישראל הלוה שהקנה לו החמץ לא גמר והקנה משום דלגבי דידי' הוי אסמכתא דסבר הי' הישראל שיהי' לו מעות לפדותו ולא גמר והקנה דבישראל שייך דין אסמכתא. מה שאין כן במכירת חמץ דלגבי ישראל המוכר לא הוי אסמכתא כיון דהוא יודע מה יש לו בבית ולענין גוי הקונה י"ל דאין דין אסמכתא לגוי ודוק:
עוד יש מקום אתי ליישב נוסחת שטרי מכירו' הקודמים שלא הי' כתוב בהם העינים בפרטות. אבל באמת בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה ובנ"ד גם הגאון בעל מק"ח מודה דהמכירה קיימת. דבש"ס ב"מ דף ק"ד ע"ב קאמר הש"ס דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי הוי אסמכתא ומ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא קא גזים הכא כיון דקאמר מלתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקא גזים ע"ש. ובתוס' ב"מ דף ס"ו ע"ב ד"ה ואי כתבו דדוקא היכא שהוא בידו יש חילוק בין גזים או לא גזים כמו בהאי דאם אוביר ולא אעביד דהדבר בידו לעבוד את השדה אבל היכא דלא הוי בידו לעולם הוי אסמכתא אף אי לא גזים ע"ש. ומעתה אם אמר כל מה שבביתי מכור לך בכך וכך שפיר כ' הרמב"ם דהמכירה בטלה שכיון שקצב לו סכום המעות ואינו יודע אם יש בבית תבן או זהב א"כ הוי אסמכתא דהלוקח סמך על זה שמונח בבית דברים השווים כפי ערך הסכום שקצב וגם הוא גוזמא שנותן סכום מעות ואינו יודע אם הוא תבן או זהב כמ"ש הרמב"ם והמחבר שם. משא"כ בנ"ד שלא קצב לו שום הך רק הנכרי לקח ממנו כשער שבשוק אף אם נאמר דגם זה הוי אסמכתא דאולי יש שם דברים שהנכרי שהנכרי אינו חפץ לקנותם. אבל עכ"פ אין כאן גוזמא כיון שאינו משלם לו רק כשער שבשוק וכיון שאין כאן גוזמא ממילא בכה"ג קנה אף דהוי אסמכתא ונ"ד מיקרי בידו דדוקא היכא שהי' סובר שיוכל לעשות דבר זה וכדומה מיקרי אינו בידו וזה לא שייך כאן. ובכה"ג גם לפי סברת המק"ח מועיל המכירה וזה ברור:
מ"ש מעכ"ת שכיון שנזכר בשטר מכירה שמכר דברים. החמוצים ולא מכר השאור דחמץ ושאור הם שני דברי' אין זה כלום דכל דברים הנמכרים כמו שכר וי"ש ומאלץ וכדומה הכל בכלל חמץ. דכל זה אינו נוקשה וגם אינו מחמץ אחרים. ודוקא לענין ביטול דהוא משום שמא ימצא גלוסקא בזה כ' הב"י והרמ"א בסי' תל"ד שצריך לבטל גם את השאור שמא ימצא בפסח חתיכה שאור ממה שנאפה בכל השנה וזה לא שייך כאן. גם מ"ש מעכ"ת דהחמץ שיש לו בשאר מקומות הדבר פשוט שאסור דכיון דהעכו"ם הוא עני ואם יאבד החמץ אין לו ממה לשלם וא"כ החמץ הוא באחריו' ישראל המוכר וכיון שלא מכר מקום החמץ א"כ הוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של ישראל דאסור לאחה"פ כדעת המג"א ודלא כהח"י. וכ' מעכ"ת שכל האחרונים מלאו מזה. הנה אנכי מוטרד מאד ואין לי פנאי לעיין בדברי האחרונים. אבל האמת אגיד ולא אבוש כי אנכי לא ידעתי דבר מזה. ומעולם לא שמעתי שזה יהי' נקרא קבלת אחריו' מה שהנכרי אין לו לשלם ממקום אחר. ולפענ"ד נראה דדוקא אם גוף החמץ הוא באחריותו של הישראל ואם יאבד החמץ יתחייב הישראל לשלם זה דוקא מיקרי קבלת אחריות אבל כאן אם יאבד החמץ אין להישראל שום הפסד כיון שכבר נמכר לנכרי והנכרי מחויב לשלם עבור דמי המקח. ומה שלא יהי' להנכרי ממה לשלם זה לא מיקרי קבלת אחריו' ולכל היותר מיקרי רוצה בקיומו ואין בזה שום איסור לאחר הפסח ולסברת מעכ"ת בשם האחרונים בישראל שהלוה לנכרי על חמצו דמותר לאחר הפסח אף בהרהינו אצלו אם לא אמר לו מעכשיו עיין בסי' תמ"א. ואם הי' הנכרי עני א"כ יאסר החמץ מטעם קבלת אחריות כיון שאם יאבד החמץ לא יהי' להנכרי ממה לשלם. וע"כ דלא מיקרי קבלת אחריות רק אם הישראל נעשה שומר על החמץ ולא בענין אחר. אשר על כן נלפענ"ד דיכולין להתיר החמץ. ואם ירצה להחמיר יצוה מעכ"ת למוכרו לנכרי ויש לנו עוד מקום לסמוך על בעל העיטור שמביא הטור סי' תמ"ח שמתיר בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח לאחר שבטלו. כנלפענ"ד. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: