אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קיג

סימן קיב

ב"ה יום ה' י"ט מרחשון תר"ל לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף הבקי המפורסם. ערוגת הבושם. צח השכל ונקי הרעיון. כש"ת מוה' יחיאל הכהן נ"י אבד"ק זאללין יע"א:

מכתבו הגיעני בדבר שאלתו. שהי' שם להאדון רחיים על שפת הנהר ועשו מהנהר הזה חפיר' כאלף אמה ומשכו שם המים והעמידו גם שמה רחיים. אחר זמן רב שטף הנהר הרחיים העליונים ולא נשארו רק הרחיים התחתונים אצל החפירה. והנה מקודם החזיק ראובן בשני הרחיים. הן העומד על שפת הנהר. הן אצל החפירה. וזה קרוב לשלשים שנה שנפל הרחיים העליונים על שפת הנהר והחזיק ראובן בהרחיים העומד אצל החפירה. וזה כשמונ' עשר שנים שמת ראובן והחזיק בנו הרחיים העומדים אצל החפיר' בחזקת ירושתו מאביו. וזה שלשה שנים בנה האדון הרחיים לצד הנהר ונתן את הרחיים בשכר הבנין על ארבע' שנים לעושה המלאכה וכעת רוצה איש אחד לשכור מהאדון הרחיים על שפת הנהר. ובן ראובן טוען אשר הי' לאביו חזקה ברחיים העליונים וגם בתחתונים והוא יורש מכח אביו את החזקה. עוד טוען כי לאשר הוא מחזיק את הרחיים התחתונים זה ט"ו נה. והי' לו מים בכל עת שירצה בלתי מעכב ועתה כשיסגרו רחיים עליונים יעוכב לו מים להרחיים שלו העומד אצל החפירה. ומעכ"ת דן בזה מטעם יאוש בעלים דמאחר ששטפה נהר לרחיים העליונים אסוחי אסח ראובן דעתי' מני' ובטלה חזקתו. יכתב דזה תלוי במחלוקת גדולי האחרונים אם הנך חזקות נדונים כקרקע או כמטלטלין. דאם נימא דהוי כקרקע א"כ לא מהני מחיל' ויאוש משום דאין יאוש בקרקע זה תורף דבריו:

ולפענ"ד נראה לומר דהכא לכ"ע מועיל יאוש דהרי דעת רוב הפוסקים דבכל אלו ההרחקות שאמרו בפרק נא יחפור אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הוי מחילה והכי קיימ"ל בסי' קנ"ה סעיף ל"ה דהא דבעינן חזקה שלש שנים וטענה דוקא בטוען על גופה של קרקע אבל שעבודין נקנין בשתיק' ועי' בשו"ת הריב"ש סי' תצ"ו. א"כ אף אני אומר דהא דאין יאוש לקרקע היינו דוקא לענין גוף הקרקע שיהי' נקנה לגזלן דבזה בעינן דוקא קנין גמור בכסף ושטר וחזקה. ובמחילה ושתיקה ויאוש אין הקרקע נקנה לגזלן. משא"כ בתשמישין ושיעבודין שנקנין בשתיקה בעלמא וכמ"ש הריב"ש גם יאוש מהני. וממילא בנ"ד דאין לראובן שום קנין בגוף הקרקע דגוף הקרקע הוא של האדון. רק שזכות זה שיש לראובן שלא יוכל שום אדם לשכור רחיים העליונים זה הזכות נחשב כקרקע לדעת הרבה מהאחרונים ובזה מועיל יאוש אף דהוי כקרקע. וראי' גדול' לזה דבסוכה דף ל"א הקש' רש"י דידן היאך משכחת לה סוכה גזולה דפסול' דבחטף את חברו והוציא מסיבתו הא קיימ"ל דקרקע אינה נגזלת והו"ל סוכה שאול' דכשר' כמבואר בש"ס שם ובגזל עצים וסיכך בהם א"צ להחזיר רק דמי עצים משום תקנת השבים וגוף הסוכ' כשר' ותירצו בתוס' דמשכחת לה כגון בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עלי' תורת שאולה כיון דלא קיימי ברשותו של ראובן ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת עכ"ל התוס'. הרי להדיא דאף דראובן בנה הסוכ' מדעתו של שמעון והי' לו זכות בקרקעו של שמעון לבנות שם הסוכ' לימי החג. מ"מ כיון שגוף הקרקע הוא של שמעון אם גזלה אח"כ שמעון מראובן הוי על הסוכ' דין גזולה. ולא אמרינן בזה קרקע אינה נגזלת. וממילא דמועיל בזה יאוש דזה תלוי בזה דהא דלא מהני יאוש בקרקע הוא משום דקרקע אינה נגזלת כמ"ש כל הקדמונים וממילא כיון דאם אין לראובן גוף הקרקע רק שיש לו זכות בקרקעו של שמעון אמרינן דקרקע נגזלת כמ"ש התוס' ה"ה דמועיל יאוש בכה"ג וזה ברור מאד. אמת הדבר דהמהרש"א שם הגיה בדברי התוס' וכתב דצ"ל שראובן בנה הסוכ' בחצרו של שמעון שלא מדעתו ואפשר דהמהרש"א ס"ל דאם ראובן בנה הסוכ' מדעתו של שמעון כיון שיש לו לראובן זכות בקרקעו של שמעון זה הזכות מיקרי קרקע ואמרינן גם בזה קרקע אינה נגזלת והוי סוכה שאולה דכשר' וכ"כ הב"ח באו"ח סי' תרל"ז. אבל המג"א שם כתב דמדברי הרמ"א משמע דאף אם בנה ראובן מדעתו של שמעון אין על זה תורת קרקע וסוכ' גזולה מיקרי וממילא דמועיל בזה יאוש וכמ"ש. וה"ה בנ"ד כיון דאין לראובן קנין בגוף הקרקע של האדון רק זכות בעלמא אף דהוי כקרקע מכל מקום מועיל בזה יאוש כן נראה לעניות דעתי:

ובזה יש מקום ליישב קושית הראב"ד פ"ט מגזיל' על הא דפסק הרמב"ם דעבדא כמקרקע דמי וכמו דקרקע אינה נגזלת גם עבדים אינן נגזלין ואם נשרף העבד הגזלן פטור. והקש' הראב"ד דהא בעבדים מועיל יאוש דכתיב וישב ממנו שבי וכיון דמועיל יאוש אלמא דעבדים נגזלין ע"ש. ולפמ"ש אפשר לומר דהרי קיימ"ל דלא הם קונים מכם ונכרי שקנה עבד אין לו קנין רק למעשה ידיו וכיון דלא קנה הנכרי רק למעשה ידיו ממילא דלענין מעש' ידיו נגזלין ומהני יאוש ג"כ כיון דאין לו קנין בגוף העבד ומש"ה האי קרא דוישב ממנו שבי דמיירי בנכרי ששבה עבד ישראל מועיל היאוש של הישראל לענין מעשה ידיו. משא"כ הרמב"ם דמיירי בגזלן ישראל ולענין קנין גוף העבד שפיר כתב הרמב"ם דעבדא כמקרקעי דמי ולא מהני בי' יאוש וגם אינן נגזלין ועי' בש"ך סי' שס"ג ס"ק ג' ודוק. כל זה כתבתי להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דהדבר מבואר בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ט דהתקנ' היתה דאם יעמוד המקום שמם עשר שנים אחר שנהרס או נחרב אבד המחזיק חזקתו ורשות נתונ' לשכור לכל מי שירצה. ואף דשם מיירי שהאדון הי' מתרעם דעל ידי זה שלא רצה ישראל אחר לשכור לא הי' להאדון מעות להעמיד הבנין ואיכא חשש מכשול לישוב ישראל. מ"מ במהרי"ט ח"ב בחו"מ סי' כ"ה בתחלת התשוב' כתב בסתם דאם יצא המחזיק ע"י שום סבה זה עשר שנים אבד חזקתו. והמעיין יראה כי הוא אותה התקנה שהביא בח"א סי' נ"ט ומשמע דבכל גוונא אבד חזקתו אף בלי הטעם שמתרעם הנכרי והובאו דבריו בסתמא בכנה"ג סי' ק"מ ובמסגרת השלחן סי' קמ"א. ומעתה הדבר פשוט שאין לבן ראובן שום טענה מחמת חזקת אביו. ועל דבר הטענ' השני' שטוען בן ראובן כי בעת הסגר הרחיים העליונים יעוכבו לו המים מללכת להחפיר' ומחסרו לו המים להרחיים התחתונים. הנה בהא דפליגי רב ושמואל בגיטין דף ס' ע"ב בני נהרא וכו' כי פליגי במיסכר ואשקויי שמואל אמר עילאי שתו מיא ברישא דאמרי אנן מקרבינן טפי ורב אמר תתאי שתו מיא ברישא דאמרי נהרא כפשטי' ליזיל ואיפסקא הלכתא כל דאלים גבר. ונלפענ"ד ברור דהכא בנ"ד לכ"ע הדין עם העליון דע"כ לא פליגי רב ושמואל רק במי נהר שרוצה אחד מהם לחפור ולהסב המים לבורו ועשו חז"ל תקנה מפני דרכי שלום מי ישקה מקודם כי היכי דלא ליתי לאנצויי ופליגי רב ושמואל היאך היתה התקנ' אי עילאי שתו ברישא אי תתאי שתו ברישא. משא"כ בנ"ד דמה שמתמלא החפיר' אשר אצל הרחיים העליונים במקום מוצא הנהר ממי הנהר הוא אליבא דכ"ע. לשמואל משום דהוא מקרב טפי למוצא הנהר וגם לרב דאמר נהרא כפשטי' ליזיל מ"מ כאן המים הולכין כדרכן מקודם להרחיים העליונים. ודוקא במיסכר ואשקויי דהיינו שרוצה לסתום האמה ולסוכרו שלא ירדו המים למטה כדי שיתמלא בור העליון בהא ס"ל לרב לרב שאין העליון רשאי לסותמו שעי"ז ילכו המים לבורו ואמרי' נהרא כפשטי' ליזיל ואינו רשאי לעשות פעולה להמשיך המים אליו אבל בנ"ד המים באים להרחיים שלו כפשטי' והמים הללו שייכים להרחיים העליונים ודמי לאמה המהלכת ע"פ בורו דמודה רב דשייך לעליון כמבואר בש"ס. וא"כ כשסותם מקום מוצא המים אחרי שכבר באו המים להרחיים שלו כדין הוא עושה שסותם מימיו שזכה בהם ע"פ דין שלא יצאו להלאה וגם אחרי כן אשר מחמת סתימת המים קמו נד אחד זה על זה מחמת שאין להם מקום לצאת כל המים זכה בהם העליון כמו באמה המהלכת ע"פ בורו כיון שבאים נגד הרחיים שלו כפשטי' והסתימה שעשה מקודם כדין עשה כנלפענ"ד עוד י"ל בנ"ד דהרי הקדמונים הקשו לפי מה דקי"ל כל דאלים גבר א"כ צריך לאוקמי מתניתין דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון דוקא באמה המהלכת ע"פ בורו וכדמתרץ רב וא"כ אמאי הביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מתני' כצורתה ולא הביאו אוקימתא דרב דמיירי באמה המהלכת ע"פ בורו. ותירץ הראב"ד דדוקא לרב דס"ל דדוקא תתאי שתו ברישא וקשיא לי' מתניתין דתנן דהעליון קודם ומש"ה הוכרח לתרץ באמה המהלכת ע"פ בורו משא"כ לדידן דקי"ל כל דאלים גבר מי שקרוב להאמה הוא האלם ומש"ה משום דרכי שלום ממלא העליון. ורק לענין אותם שבאים אחר העליון אמרינן כל דאלים גבר ועי' בשו"ת נאות דשא מאת הגאון בעל לבושי שרד סי' קל"ד שהאריך בביאור דברי הראב"ד. וגם הב"י בסי' ק"ע מסכים לדינא לתירוץ הראב"ד ע"ש היטב וא"כ ממילא בנ"ד זכה העליון בהמים משום כל דאלים גבר כיון שהעליון הוא האלם. עוד יש אתי להאריך בכמה אנפי להוכיח שאין לבן ראובן שום טענה מחמת עיכוב המים ומחמת רוב טרדותי לא יכולתי להאריך. דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה