אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קיב

סימן קיא

ב"ה יום ד ט"ז תמוז תרל"ז לפ"ק לבוב:

ברכת שמים מעל לכבוד ידיד נפשי. הרב המאוה"ג החסיד המפורסים החריף ובקי משנתו קב ונקי יקר הערך. בנן של קדושים כש"ת מוה' מתתי' ראבין נ"י האבד"ק דאלינא יע"א:

מכתב שאלתו הגיעני ברב גדול אחד שהניח כתב יד על התורה ינוה לבניו להביאו לבית הדפוס. ואחר פטירתו רצו האחים שיתנו כל אחד חלק הוצאות ההדפסה והבכור מיחה בהם כי אמר שאין לו מעות. והתפשרו ביניהם שידפיסו שני האחים ולאחר שיוגמר ההדפסה יתנו ר"נ חומשים להשלשה אחים הנותרים שלא נתנו מעות להוצאות הדפוס והבכור התנה שאחר ההדפסה יקוב הדין ביניהם אם מגיע לו מזה חלק בכורה או לא. ומעכת"ה פלפל בזה בחכמה ומה שנסתפק בהא דהי' לו פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים הבכור נוטל פי שנים אם כוונת הגמ' על הפרה דאף דהוא ביד אחרים לא דמי למלוה והוי מוחזק או קאי על השכר. הדבר פשוט דקאי על הפרה דוקא. אבל השכירות פשיטא דמקרי ראוי וכן מוכח מדברי הרשב"ם דף קכ"ד ד"ה אף שהקשה ל"ל לתנא למיתני מוחכרת ומושכרת כיון דתני רועה באפר אנא ידענא דה"ה למוחכרת ומושכרת היכא דלא חסרי מזוני דנוטל בה פ"ש ע"ש ואם נאמר דמוחכרת ומושכרת היינו דנוטל הבכור פי שנים בהשכר א"כ לא מוכח מרועה באפר דהתם הכוונ' דנוטל פי שנים בהפרה ואיצטריך לאשמועינן רבותא טובא דבמוחכרת ומושכרת נוטל בהשכר פ"ש. וע"כ דגם במוחכרת ומושכרת כוונת הגמ' על הפרה דוקא ולא על השכר וכן מוכח מדברי הרמב"ם והמחבר סי' רע"ח. שכתבו דאם הי' לו פרה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר וילד' הבכור נוטל בה ובולדה פ"ש ע"ש. והשתא אם נאמר דעל גוף הפרה קאי א"ש דמ"ש הרמב"ם והמחבר נוטל בה קאי על מוחכרת ומושכרת ורועה באפר ומ"ש בולדה קאי על וילדה אבל אם נאמר דקאי על השכירות ח"כ לא ביארו כלל דינא דמוחכרת ומושכרת והי"ל להרמב"ם לומר נוטל בשכרה ובה ובולד' פ"ש. וע"כ כמ"ש דקאי על גוף הפרה דוקא אבל השכר הוי ראוי. וכ"כ להדיא המהרשד"ם ח"ג סי' ל"א. ומעתה צריך להבין הא דכתב הרמ"א בסי' רע"ח סעי' ד' ויש חולקין. ומשמע מדבריו דהחולקין פליגי גם על פרה מוחכרת ביד אחרים וכ"כ להדיא בסמ"ע שם סק"ו ולפמ"ש אין כאן מחלוקת כלל. דהרמב"ם מיירי לענין גוף הפרה כמ"ש המהרשד"ם שם להדיא דלא נסתפק שם רק בכוונת הרמב"ם בספינה אם כוונתו על גוף הספינה או על השכר. אבל הא פשיטא לי' למהרשד"ם דמ"ש הרמב"ם בפרה מוחכרת ומושכרת כוונתו על גוף הפר' כמבואר למעיין שם ומש"ה ס"ל להרמב"ם דנוטל בה פ"ש דגוף הפרה מיקרי מוחזק כמו שהאריך המהרשד"ם שם. משא"כ הטור בשם הרא"ש שכתב שאין להבכור בשכירות הפרה פי שנים. ובזה גם הרמב"ם מודה דהשכירות הוא כמלוה בעלמא דהוי ראוי. ובאמת דעל הרמ"א הי' מקום לתרץ דמ"ש ויש חולקין לא קאי רק על בבא האחרונה דהיינו שבח הפרה וולדה וגם אם נאמר דפליגי גם ארישא בפרה מוחכרת ומושכרת אפשר דכוונת הרמ"א לדברי הגהת אשרי פ' יש נוחלין דמשמע מדבריו דגם גוף הפרה הוא ראוי הואיל והוא מושכרת ביד אחרים ע"ש. אבל דברי הסמ"ע צ"ע שכתב להדיא דהרא"ש והטור פליגי על הרמב"ם בפרה מוחכרת ומושכרת ולפמ"ש לא פליגי כלל לענין דינא וצ"ע. ועי' בלחם משנה פ"ג מנחלות הלכה ב' ודבריו אינם מובנים ע"ש גם מה שנסתפק מעכ"ת בהא דהית' רועה באפר וילד' אי מיירי בנתעבר' בחיי האב או לא. עי' בהה"מ פ"ג מנחלות שם דמיירי בנתעבר' בחיי האב ומדברי הנמוקי יוסף שם משמע שהי' גרסתו הניח להם אביהם פרה מעוברת והיינו דנתעבר' בחיי האב:

ומעתה לענין הספק שנסתפק מעכ"ת בפרה מוחכרת אי קאי על גוף הפר' או על השכר נרא' שהוא מחלוקת הקדמונים כמ"ש אבל עיקר מחלקותם הוא בפירוש דברי הגמ' חבל לענין דינא לא פליגי כלל דלדעת הרמב"ם דקאי על גוף הפרה אתיא הברייתא כרבנן וכמ"ש הה"מ והסמ"ע והב"ח ומש"ה קיי"ל להלכ' דהבכור נוטל פ"ש בגוף הפרה. משא"כ לדעת הטור בשם הרא"ש דקאי על שכירות אף דקתני בברייתא דנוטל פ"ש בשכירות הפרה מ"מ לא קי"ל הכי דלשיטתם אתיא הברייתא כרבי ואנן קי"ל כרבנן וא"כ אין הבכור נוטל פ"ש בשכירות הפר' ורק מדברי הג"א שהבאתי לעיל מוכח דגם בגוף הפר' אינו נוטל פ"ש היכא דמוחכרת ביד אחרים וזה דיעה יחידית וכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש המהרשד"ם שם ופסק כן למעש'. ומ"ש מעכ"ת ליישב קושית הה"מ דדברי הרמב"ם סותרים זא"ז לא הבנתי דבריו דחוף אפשר לחלק בזה בסברא וכדומ' מאחר דבגמ' אמרינן דברייתא אתיא כרבי. וכיון שהרמב"ם פסק בהלכ' ד' כרבנן ובהלכ' ב' הביא להברייתא הוא מזכה שטרא לבי תרי. ואם כוונת מעכ"ת דהברייתא מיירי בשכירות הפר' ומש"ה מוקי לה כרבי דוקא. והרמב"ם מיירי בגוף הפר'. כבר נודע שאין זה דרכו של הרמב"ם להשמיט דין המפורש בגמ' ולכתוב במקומו דין חדש. ומש"ה הוצרך הה"מ לתרץ דלפי מסקנת רב פפא שפיר למכור אתיא הברייתא אפילו כרבנן ע"ש.

ולענין נ"ד נלפענ"ד ברור דמה שהי' שוה הכי למכור בעת פטירת אביהם זה מיקרי מוחזק אבל מה שהשביח ועלה ריוח מחמת ההדפסה זה מיקרי ראוי ומ"ש מעכ"ת דאין זה דבר חדש רק שהעתיקו ממנו הרב' אפשר דמיקרי מוחזק לא נהירא דהרי בדיקלא ואלום גם כן לא הוי דבר חדש ואפ"ה אם השביח מחמת הוצאות אין הבכור נוטל פ"ש ומ"ש מעכ"ת דהבכור מיחה בהם יפה כתב מע"כ דזה לא מיקרי מחאה מאחר שאם הי' נעשה רצין הבכור גם כן לא הי' נוטל פ"ש. גם מ"ש מעכ"ת דכיון שאביהם צוה להדפיס והמה מחויבים לקיים דבריו חשיב כאילו כבר נדפס והוי מוחזק. והביא ראי' לזה מדברי התוס' דף קכ"ג ד"ה הכא. עי' בספר קצוה"ח סי' רע"ח שהביא דבשו"ת מהרי"ל חולק על דברי התוס' הנ"ל דמחמת חיוב או איסור לא מיקרי מוחזק אמנם אף לדברי התוס' אין ראי' לנ"ד דשם החפץ הוא בעין רק דהמת לא זכה עדיין בחייו ולזה כתבו התוס' כיון דמחמת מצוה מחויבים ליתן לו חשיב מוחזק ומחמת החיוב הוי כאילו כבר בא ליד מורישם מה שאין כן בנ"ד דמחוסר מעשה רבה אף דמחויבים היורשים לקיים צוואת אביהם. מ"מ כיון דמחוסר מעשה והשתדלות מיקרי ראוי. וזה ברור. דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה