מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קיא
עי' לעיל סי' ק"ג] ב"ה יום א' י"ג תמוז תרל"ז לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי ירא ושלם אוצר בלום ידין ויורה כדת של תורה. כקש"ת מוה אברהם יעקב איסרלש נ"י האבד"ק טורקא יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני והנה מכח דינא דמלכותא קשה קצת לפסוק בנ"ד דהרי הרמ"א בסי' שס"ט סעי' ח' הביא שני דיעות אם אמרינן דינא דמלכותא דינא בדבר שבין אדם לחבירו ואינו נוגע למלך. ועי' בש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט דגם אם אינו מפורש ע"פ תורתינו להיפך ג"כ נחלקו הפוסקים. ואף דהרמ"א בסי' שס"ט שם הכריע כדעת החולקין דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא מ"מ אפשר דלא הכריע כן רק לענין דמותר למלוה למכור המשכון אחר שנה דבלא"ה הוא מוחזק במשכון משא"כ בנ"ד דהקונה הוא מוחזק א"כ אפשר דיכול לטעון קים לי כדיעה הראשונה דבדבר שבין אדם לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אמנם לזה י"ל דמאחר דהמנהג הוא ליתן פריצענט אחד שכר סרסור ובכה"ג מבואר ברמ"א סי' שנ"ו סעי' ז' דמועיל דינא דמלכותא אף להוציא ממון מאחר דהכי נהיגי דהרי המלוה צריך להחזיר המשכון להבעלים לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא אף דזה הוי מדברים שבין אדם לחבירו ואינו נוגע למלך מ"מ מאחר דנהיגי הכי מועיל דינא דמלכותא אף בזה. וא"כ בנ"ד יש לומר דכיון דדינא דמלכותא הוא ליתן פריצענט אחד ומאחר דנהיגי הכי מועיל דד"מ חף בדבר שבין אדם לחבירו ומוציאין ממון בזה וכעין שכתב הרמ"א בסי' שנ"ו שם. ומ"ש מעכ"ת דבעירו לא נהיגי הכי והיינו שלא אירע מעשה כזו ולח נשאל מעכת"ה והבד"צ ע"ז מעולם ובדבר דלא שכיח אמרינן לא ראינו אינו ראי כמ"ש הש"ך חו"מ סי' ל"ז ס"ק ל"ח. ועי' בש"ך יו"ד ריש סי' א'. והרי המנהג כן בכל גלילותינו ולכן אם יתברר למעכ"ת דדינא דמלכותא הוא שיתן הקונה שכר סרסור פריצענט אחד נלפענ"ד דמוציאין ממון בזה וכמ"ש ולפ"ז חין חילוק בין אם הי' להסרסור השתדנות הרב' או נא מאחר דבין לפי המנהג ובין לפי דינא דמלכותא אין שום חילוק בזה:
ומ"ש מעכת"ה דמש"ה הטיל שבועה על הקונה נגד הסרסור הראשון דאין עליו תורת ע"א משום דהוא שני בשני בחד בעל עם הסרסור השני דברים הללו מרפסין איגרי דמאחר שאין על הקונה תורת בע"ד דהרי הוא נותן את כל המגיע ממנו ואין לו חילוק אם יטול הסרסור הראשון או השני. א"כ יש עליו תורת עדות ולא תורת בע"ד א"כ היכן מצינו דעד קרוב או פסול ישבע דברים הללו לא זכיתי להבינם. ולפענ"ד נראה דאם נאמר דמחויב הקונה לשלם את כל הפריצענט. ומעתה יש דו"ד בין הסרסור הראשון לסרסור השני ומחויב הסרסור השני לישבע היסת דהראשון לא הי' סרסור. ואם הסרסור השני אינו יודע אם גם הסרסור הראשון דיבר עם הקונה מזה העסק. לכאורה הי' נרא' לדמות דין זה למ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א דאם התובע מודה שהנתבע אינו יודע פטור אף משבועת היסת ואם הסרסור טוען דאפשר דהסרסור השני יודע דגם הוא דיבר עם הקונה בזה יש מקום לחייבו היסת לסרסור השני. מ"מ נ"ל דבכל גווני פטור הסרסור השני משבוע'. דהרי כבר נודע מ"ש הרא"ש פ"א דב"מ להוכיח דעד מסייע פוטר משבועה דחם מועיל ע"א לחייב שבועה את המוחזק כ"ש שיועיל לפוטרו משבועת התורה ע"ש. וא"כ מזה נלמד ג"כ דלפמ"ש הרמ"א בסי' ע"ה סעי' כ"ג לחייב שבועת היסת ע"פ קרוב ע"ש. וא"כ הדברים ק"ו דאם מועיל ע"א קרוב לחייב שבועת היסת את המוחזק כ"ש שיועיל קרוב לפטור משבועת היסת וא"כ אף דהקונה הוא קרוב להסרסור השני מ"מ מועיל לפוטרו משבועת היסת אם אין הקונה נוגע בדבר כמו בנ"ד מאחר שהוא נותן את כל המגיע ממנו. ואף דהש"ך ס"ס ע"ה שם חולק על הרמ"א וס"ל דאין משביעין היסת ע"פ קרוב. מ"מ גם אם נאמר דספיקא הוי אם הלכה כהרמ"א או כהש"ך אין משביעין מספק כמ"ש הש"ך סי' פ"ז ס"ק ו' כנלפענ"ד. ודבר ספר עטרת צבי שהביא מעכ"ת אינם נכונים לפענ"ד וביתר הדברים גם אנכי העלתי בס"ד דלא הוי מחיצה במה שתבע פחות מחוץ לב"ד. ומרב טרדות לא אוכל להאריך יותר רק הדין הברור לפענ"ד דאם יפסוק מעכת"ה שיתן הקונה שכר סרסור א' פריצענט אזי אין על הקונה והסרסור השר שום שבועה והסרסור הראשון מפסיד. אמנם אם אפשר מעכת"ה שלא יתן הקונה כל הפריצענט מחמת מחילת הסרסור השני שתבע ממנו בפחות אזי ישבע הקונה היסת נגד הסרסור הראשון. והפשר יהי' נוטה יותר לטובת הסרסור השני. וכל זה אם יתברר שגם מדינא דמלכותא מגיע א' פרעצענט שכר סרסור כנלפענ"ד וד' הטוב יתן שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה ונדון לאמתה של תורה כעתירת ידידי הריש"ת בלינ"ח: