מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קה
ב"ה יום ב' ך' מרחשון תר"לב לפ"ק לסב. אורך ימים ושטת חיים ושלום לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי הרב הגאון המפורסם החריף ובקי צח השכל ונקי הרעיון שושילתא דיחוסא רם וגבה ונשא כקש"ת מוה' צבי הלוי איש הורוויץ נ"י:
נתכבדתי בשבוע העברה במחברתו הנחמד' מחברת טהורה. כרם שלמה. ולרב טרדותי אחרתי עד עתה מלהשיב אליו תודתי. כן יזכהו ד' להפיץ את אורו ע"פ תבל. יראו ישרים וישמחו. כי עוד מצאה התורה קן לה בלב דורשי' והוגי' אשר יחפשו בחפש מחופש להתחקות על דברי רבותינו להבין דבריהם לאמתה של תור' ואמרתי להקריב לפניו את אשר חנני ד' בעת עברתי בין בתרי אמריו הטהורים. שמה ראיתי מה שתמה מעכ"ת על דברי התוס' פסחים דף מ"ד אהא דיליף לר"ע טע"כ מגע"נ. והקשו בתוס' דהיכא יליף ר"ע טע"כ בנזיר הלא נזיר קל מכל איסורין שבתור'. ותירץ דבמדין נמי הי' כליהם בלועו' מיין ואסורין לנזיר. וע"ז תמה מעכת"ה הא בנזיר בודאי לא ישתמש בו יין רק שאר משקים ויין בשאר משקים הוי לפגם כמבואר בתוס' ע"ז דף ל"ג והוא קושיא גדולה:
ובראשית ההשקפה רציתי לומר דניהו דהכלי הי' מכבר בלוע מיין. אבל עכשיו רוצה הישראל הנזיר לאכול בו מאכל רותח שאין היין פוגם אותו המאכל והצריכה התורה הכשר מחמת טעם היין שנבלע כעת במאכל ואסור לנזיר. ואין להקשו' דכיון דעכ"פ אפשר להשתמש באותו כלי גם דבר מאכל א"כ יש לחוש שמא גם הנכרי שמש בו במאכל רותח ומש"ה הצריכה התור' הגעלה משום שאר איסורין ולא משום איסור נזיר דקל מכל איסורין שבתורה ואף דהפנ"י שם כתב דמיירי בכלי כסף וזהב דאין דרך לבשל בהם כלל רק מכניסין בהם יין לקיום מ"מ לפמ"ש דכאן ע"כ מיירי דהנזיר רוצה לשמש באותו כלי במאכל רותח דאל"כ הוי לפגם. א"כ חזינן דיש מציאות לשמש באותו כלים גם שאר איסורין א"כ דלמא גם הנכרי נשתמש בו גם בשאר דברים ומש"ה צריך הכשר ולא מחמת איסור יין לנזיר. אבל באמת הדבר נכון דכיון דמיירי בכלי כסף וזהב דאין דרך לבשל בהם כלל. ניהו דעכשיו רוצה הנזיר לבשל בו מאכל היתר ויש לחוש שמא גם הנכרי בישל בו פעם אחת מ"מ הא דפת רוב הפוסקים דאזלינן בתר רוב תשמישו. א"כ א"צ הכשר רק מחמת רוב תשמיש הנכרי שהי' ביין ושפיר מוכח דגם באיסור יין לנזיר אמרינן טע"כ. וארווח לן בהכי ליישב מה שהקשו בהא דאמרי' התם ור"פ ס"ל כדרב הונא דאמר לא אסרה תור' אלא קדרה בת יומא ולפ"ז צ"ל דג' מחלוקת בדבר כמ"ש התוס' שם ד"ה ורבנן. ואמאי לא קאמר בפשיטו' דר"ע ס"ל כר"ע דבכל התורה נטל"פ אסור וא"כ גע"נ לאו חדוש הוא. ולפמ"ש הדבר נכון דהרי בהא דאזלינן בתר רוב תשמישו קש' לכאור' דהרי עכ"פ איכא בליעה מועטת מכבר ומה מועיל שנשתמשו אח"כ הרבה פעמים הרי עכ"פ אסור מחמת הבליעה הראשונ' וצ"ל משום דתלינן שאותה הבליעה שנשתמשו שלא כדרך רוב תשמישו הוא אינו בן יומו וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' שפ"ב. ומעכ"ת הביא ג"כ סברא זו בשם הפרמ"ג. אבל אם נימא דר"ע ס"ל כר"מ דנטל"פ אסור א"כ ממילא לא אזלינן בתר רוב תשמישו כיון דאיכא הבליעה אשר מכבר וא"כ תו קשה מהיכא יליף ר"ע טע"כ בנזיר הרי נזיר קל מכל איסורין שבתורה וליכא למימר דבמדין הי' כליהם בלועין מיין ואסורין לנזיר. דהא כיון דע"כ מיירי דהנזיר יבשל בו מאכל דאל"כ הוי נטל"פ א"כ תו איכא למיחש שמא גם הנכרי בישל בו דבר איסור ומשום אותה בליעה צריך הגעלה ולא משום יין לנזיר דהוא איסור קל. וליכא למימר דלענין אותה בליעה אזלינן בתר רוב תשמישו ולא צריך הכשר דהא כיון דנטל"פ אסור לא אזלינן בתר רוב תשמישו וכמ"ש ומש"ה הוצרך הש"ס לשטת דר"מ ס"ל לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ולעולם נטל"פ מותר ודוק:
אמנם גוף דברי הרשב"א שהבאתי דמש"ה אזלינן בתר רוב תשמישו משום דתלינן שאותה בליעה הוא אב"י צריך ביאור. דהרי כבר נודע דאם הוחמו בה מים תוך מעל"ע חשיבא כאילו הוא בן יומ' וצריך לחשוב מעל"ע משעת חימום המים. א"כ מה מועיל מה שהכלי אב"י מאותה בליע' כיון שעכ"פ נשתמשו בו אח"כ הרבה פעמים חשיבא כבן יומ' ומכ"ש לפמ"ש הש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ובסי' ק"ג סקי"ח דאפילו לדעת הסוברין דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ מודו להך דינא דהוחמו בה מים והביא שם דגם הרשב"א ס"ל כן וא"כ עדיין הוא בן יומ' מחמת אותה בליע' שמכבר. ולכאור' יש לומר דהרי הש"ך שם כ' הטעם דאסור בהוחמו בו מים משום דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא. וא"כ בחמץ קודם הפסח דמיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתרא אף דחמץ שמו עליו כמ"ש הרא"ש ועיין בש"ך סי' צ"ד ס"ק ט"ו וממילא מותר בהוחמו בו מים לדברי הכל ושפיר אזלינן בתר רוב תשמיש משום דאותה בליעה שמכבר הוא אב"י. ובזה אמרתי הא דבסי' תנ"א לענין חמץ הביא המחבר דעת הסוברין דאזלינן בתר רוב תשמישו. ובסי' קכ"א ביו"ד לענין כלים הנקחין מן הנכרים לא הביא המחבר דאזלינן בתר רוב תשמישו. ולפמ"ש י"ל דבשאר איסורין גם לדעת המחבר לא אזלינן בתר רוב תשמישו כיון דכל הטעם הוא משום דהוי אב"י ובשאר איסורין חשיבא כב"י משום דהוחמו בו מים והוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא. אבל כד מעיינינן בהא מלתא נראה דגם בשאר איסורין אזלינן בתר רוב תשמישו לדעת המחבר משום דאותה בליע' החזקה שהיתה הוא לפגם משום דהוא אב"י ואף שנשתמשו אחר כך הרבה פעמים מ"מ הרי אח"כ לא נשתמשו בחום גדול כל כך וממילא מועיל ההכשר לפי התשמיש שנשתמשו בהכלי אחרי כן. כגון בקערות שעיקר תשמישן בעירוי רק דלפעמים מחמין בהקטרה אצל האש והוי כלי ראשון א"כ שפיר יש להכשיר לדעת המחבר בהגעלה ע"י עירוי משום דרוב תשמישו הוא ע"י עירוי ואותה בליעה שהי' בהקערה ע"י כלי ראשון הוא אב"י וכמ"ש הרשב"א מאי אמרת הא אח"כ הוחמו בה מים שנשתמשו בו על ידי עירוי ופלטה הכלי וחזרה ובלעה וחשיבא ב"י. הרי כיון שלא בלעה רק על ידי עירוי מועיל גם כן ההכשר על ידי עירוי. ואם אפשר שהעירוי לא כי' יכול להחליט כל הבליע' מחמת שנבלע של ידי חום כלי ראשון. הרי מה שלא בלעה העירוי הוי אב"י דוק ותשכח כי הוא סברא נכונה מאד מתוקה מדבש:
ובזה זכיתי לעמוד על כונת ר"ת בתוס' חולין דף ח' שכתבו דסכינים ישנים שלוקחין מן העכו"ם צריכין לבון משום שדרך העכו"ם לתקן בהם נר של חלב אצל האש וגם מהפכין בהם בשר ע"ג גחלים ור"ת הי' אומר כיון דאין עיקר תשמישו לכך לא חיישינן דלמא אתרמי הכי ועוד אפילו אי איתרמי ונשתמש בו אצל האור סגי בהגעלה דכל מה שסופו לפלוט ע"י רותחין פולט בהגעלה הראשונ'. והתוס' דחו דבריו דכיון שנשתמש בו על ידי האור אינו מועיל הגעל' כלל דפולט בכל הגעלותיו מעט מעט מידי דהוה אכלי חרס דאמרי' אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואמאי לא סגי לי' בהגעלה משום דכל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעל' ראשונה ע"ש בתוס'. ולפמ"ש י"ל דגם ר"ת מודה דבכלי הצריכ' ליבון דהיינו שנשתמשו בו תוך מעל"ע אצל האש אינו מועיל הגעל' משום דפולט בכל הגעלותיו וכמ"ש התוס' ורק דהכי כוונת ר"ת כיון דבאמת לא ידענו אם נשתמשו באותן סכינין אצל האש ואין דרכו בכך לא חיישינן דלמא איפרעי ועבד הכי כיון דאין עיקר תשמישו לכך ועוד אפילו אי איתרמי ונשתמש בו על ידי האור סגי בהגעל'. והיינו משום דאזלינן בתר רוב תשמישו ותלינן דאותו תשמיש שנשתמשו בו אצל האש הוא אב"י וכמ"ש הרשב"א. ואף שאחר כך נשתמש העכו"ם באותו סכינין ברותחין וחשיבא כב"י מ"מ לענין זה שפיר מועיל הגעלה דמה שפלטה ובלעה על ידי רותחין לזה מועיל הגעלה. ולענין אותה הבליע' החזקה שבלע' על ידי האש ואין ההגעלה מועלת להפליט בפעם אחת אופה הבליעה גם הרותחין שנשתמש בו העכו"ם לא הי' יכול להפליט וממילא חשיבא לענין אותה הפליטה החזקה אינו בן יומו ודוק היטב:
אלא דלפ"ז קושית מעכת"ה קמה וגם נצבה דהיאך צותה תורה להגעיל משום חשש יין לנזיר הא ע"כ הנזיר ישתמש בו משקים אחרים לא יין והוי לפגם. וא"ל דהנזיר יאכל בו מאכל רותח שהיין נותן בו טעם לשבח דאם כן נחוש שמא גם הנכרי השתמש בהכלי איסור רותח וצריך הגעלה משום אותה בליע' מחמת מאכל איסור ולא משום יין. בא"ל דאזלינן כתר רוב תשמישו דזה לא שייך רק לענין שאר תשמישין שע"פ רוב משתמשין בו בכ"ש ולפעמים על ידי כ"ר דאז שפיר י"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו משום דהתשמיש שנשתמש לפעמים הוא אב"י וכמ"ש הרשב"א בתשו' ואי דהוחמו בו מים הא לא הונפו רק בכלי שני ושפיר מועיל הגעלה בכלי שני. משא"כ כאן דבין אותו התשמיש שאכל בו הנכרי מאכל רותח ובין השימוש שנשתמש בו הנכרי יין הכל הי' על ידי חום כלי ראשון א"כ שפיר עיקרי בן יומו אף אותה הבליע' שמכבר שאכל בו הנכרי מאכל רותח מחמת שהוחמו בו מים היינו מה שנשתמש בו הנכרי יין וכיון דהכל הי' על ידי חום כלי ראשון שפיר מיקרי בן יומו. וכאשר התבוננתי באלה הענינים נתקשיתי אהא דקיימא לן דכלי שנשתמש בו אצל האם צריך ליבון נאם שימשו בו בלא ליבון צריך ששים נגד כל הכלי והא נודע דכח האש כלא רוטב אינו מבליע רק כדי קליפה כמו בצלי. הגע עצמך אם צלו בשפוד בשר שחוטה ונביל' ביחד לא נאסר הבשר הכשר רק כדי קליפה לדין הש"ס שהיו בקיאין בין כחוש לשמן והשפוד נאסר כולו והא השכר ידוע ומבואר דהמאכל יותר נקל לפלוט מן הכלי עיין ברש"י חולין דף ס' ע"ב ד"ה הלכתא ואם כן מהראוי דגם הכלי לא יאסר רק כדי קליפ' ואמאי צריך ששים נגד כל הכלי אם שימשו בו היתר בלא ליבון כיון דלא נאסר מן הכלי דק כדי קליפה. וצריך לומר כיון דליבון לא שייך רק בכלי מתכות ובכלי מתכות אמרינן חם מקצתו חם כולו אם כן שפיר נאסר כל הכלי. ובזה זכיתי להבין דברי ר"ת שהביא המרדכי בסוף ע"ז דכלי הצריך ליבון אם הסיר קליפתו והגעילה אח"כ אותו הכשר מועיל כמו ליבון ועיין בב"י או"ח סי' תנ"א גבי מדוכה. וזה תימא לכאורה מנ"ל הא קרא כתיב תעבירו באש. אמנם לפמ"ש הדבר נכון מאד. כיון דבאמת לא נאסר מן הכלי מחמת האש רק כדי קליפה רק דיתר הכלי נאסר מכח חם מקצתו חם כולו. והרי מבואר בש"ע סי' תנ"א סעיף י"ב בהג"ה דמה שנחסר על ידי חם מקצתו חם כולו די בהגעלה על ידי עירוי ועיין במג"א שם ס"ק כ"ה שכ' דזה דומה לעירוי. אם כן דברי ר"פ נכונים מאד דאם הסיר את הקליפ' שעל הכלי ולא נשאר רק מה שנאסר על ידי חם מקצתו חם כולו ולזה שוב מועיל הגעל' וזה נכון מאד בס"ד. ומה יונעם לפ"ז הא דאמרינן בסוף ע"ז עד כמה מלבין עד שתשיר קליפתו והיינו משום דכיון דנשר קליפת הכלי שהוא עצם האיסור אם כן מועיל למה שנשאר הגעלה וכבר נודע דליבון קל עדיף מהגעל' כמ"ש בב"י סי' תנ"א אם כן מועיל איבון הקל למה שנשאר דהיינו מה שנתלבן יתר הכלי בעת שנשר הקליפ' מן הכלי על ידי הליבון. אלא דלפ"ז קשי אהא דהצריכה תור' בכלי מדין ליבון הרי כבר נודע מ"ש הפוסקים דבכל כלי יש ס' נגד הקליפה ומבואר בש"ע ס"ס צ"ט דכלי שדרכו להשתמש בו בשפע רב מותר להשתמש בו בלי הכשר ואם כן אף בכלי שנשתמשו בו על ידי האש מהראוי להיות מותר על ידי הגעלה. דכיון דגוף הבליע' שהי' על ידי האש לא הי' רק כדי קליפה ויהי' לעולם ששים נגד הקליפ' וא"צ הכשר כלל ולענין מה שהלכה הבליע' יותר ע"י חם מקצפו חם כולו לזה סגי בהגעל' וזה קושיא נפלא'. וצ"ל משום דחיישינן שמא השתמש העכו"ם בהכלי מדין איסור שמן דבשמן קיימא לן דנבלע בכולו במאכל א"ש גם בכלי אמרינן דהלכה הבליע' בכל הכלי מחמת עצם האש ושפיר צריך ליבון בכל הכלי ואינו מועיל הגעל' כלל דע"כ לא מועיל הגעלה רק היכא דאתינן עלה מכח חס מקצתו חם כולו שהלכה הבליע' מצד זה לצד זה וזה דמי לעירוי כמ"ש המג"א סימן תנ"א. משא"כ באיסור שמן שנבלע תיכף בכלי מחמת עצם האש וזה ברור מאד:
ומעתה מיושב לנכון קושי' העולם בהא דיליף ר"ע טע"כ מגע"נ. ודלמא הצריכה תורה להגעיל מחמת חשש איסור בב"ח דלכ"ע אמרינן בב"ח טע"כ. ולפמ"ש נכון דלזה ודאי לא חיישינן שמא נשתמש הנכרי בהכלי בב"א דזה נדון כשאר איסורין כמ"ש הש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב. ומה"ט נמי ליכא למיחש שמא השתמש הנכרי בשר וישראל ישתמש בו חלב דהרי הבשר ששימש בו הנכרי הי' בשר נבלה וכיון דהי' אסור בפ"ע גם כן נדון כשאר אסורין כמ"ש הש"ך שם ועי' ברמב"ם פ"ט ממ"א הל"ו דבבשר נבלה אין לוקין על אכילתו מחמת בב"ח ואם נחוש שמא הנכרי בישל בו חלב והישראל ישתמש בו בשר. הרי כ' הט"ז בסי' ק"ה ס"ק נ"ג דחלב הוא כחוש. ובכחוש קיימא לן דאינו נבלע על ידי האש רק כדי קליפה. וכיון דכנגד הקליפ' לעולם איכא ס' כמ"ש א"כ אמאי הצריכה התור' ליבון תסגי בהגעלה דמה שהלכה הבליעה יותר מהקליפ' על ידי חם מקצתו לזה מועיל הגעלה כמ"ש ושפיר מוכח הש"ס דגם בשאר איסורין אמרינן טע"כ ומש"ה הצריכה תור' ליבון שמא נבלע בהכלי איסור שמן וזה כפתור ופרח ודוק היטב. עוד הרביתי מלין בעז"ה בפנינים אלו ולרב טרדותי אנכי מוכרח לקצר:
דברי ידידו.