מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן קג
ברכת שמים מעל. לכבוד ידידי. הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי המפורסים לתהלה הירא והעניו. כש"ת מוה' אברהם יעקב איסרליש נ"י האבד"ק טורקא יע"א:
מכתב שאלתו נמסר לידי יום אתמול. ויען כי השאלה ארוכה מאד לא העתקתי אותה ואבוא על סדר ספקותיו. במה שנסתפק מעכ"ת כמה מגיע שכר סרסור מן הקונה שקנה בית או שדה. והאריך לחפש בספרים שהביאו תקנות ארצות בזה. הנה מבואר בספרי האחרונים שבדברים כאלה הולכים אחר המנהג והמנהג במקומות אלו שהקונה בית או שדה נותן להסרסור א' פרענצט. ומה שהביא מעכ"ת בשם שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קנ"ז. אין ענינו לכאן דשם מיירי דהסרסור התנה ליתן לו יותר מכפי המגיע לו והבע"ד אינו רוצה לו רק כפי השומא. וע"ז כתב דאף דהרמ"א בסי' רס"ד הכריע דאין לו אלא שכרו מ"מ בהשתדלות מרובה פסק הרמ"א עצמו בתשו' סי' פ"ו דיתן מה שפסק ומכ"ש בחזקת ישוב שרגילין להוציא ע"ז ממון פשיטא שאין בו דין אונאה ע"ש. אבל בנ"ד דלא פסק עמו כלל פשיטא דיתן כפי שומת ב"ד והיינו כפי המנהג דמסתמא כל שלא הותנו הי' דעתם שיהי' השכר סרסור כפי המנהג והיינו פרצענט אחד וכמ"ש. ובחנם האריך מעכ"ת לומר דגם בנ"ד הי' השתדלות מרובה. דענין השתדלות לא מהני רק אם פסק הסרסור יותר מכפי המגיע לו דאין לו אלא שכרו לדעת מ"א. ובזה דוקא מועיל השתדלות משום דבכה"ג רגילין יתן לו יותר ולא שייך בזה דין אונאה ומש"ה חייב ליתן לו פי שפסק. ובזה כתב השבות יעקב דמכ"ש בחזקת ישוב דרגילין ליתן עבור זה ממון הרבה ג"כ לא שייך דין אונאה וחייב ליתן לו כל מה שפסק משא"כ בנ"ד דלא פסק עמו כלל אין מקום לחילוקים אלו ונותן לו כפי המנהג וכמ"ש. בדבר שהקונה מכחיש סרסור אחד שלא דיבר עמו כלל מזה העסק ונגד הסרסור השני טוען שאחר גמר המקח לא ביקש ממנו רק עשרים ריינש בצירוף עם שכר כתיבת הקאנטראקטען והסרסור מכחישו. וכתב מעכת"ה שהקונה צריך לישבע נגד הסרסור הראשון. ומה שטוען הקונה נגד הסרסור השני נראה לו למע"כ שאין בלשון הזה לשון מחילה ואולי הוי רק פטפוטי דברים בעלמא ולכן מחויב הקונה ליתן לו שכרו משלם. זהו תורף דברי מעכ"ת. ודבריו סותרים זא"ז. דמאחר שפסק מעכ"ת דהקונה מחויב ליתן כל השכר סרסור כפי התקנה א"כ תו ליכא שום נ"מ להקונה אם הסרסור הראשון דיבר עמו מזה העסק או לא שהרי הוא אינו מחויב רק ליתן את המגיע ממנו כפי התקנה בין שיהי' סרסור אחד או סרסורים הרבה. א"כ תו ליכא לגבי הקונה כפירת ממון כלל דבין אם הסרסור הראשון דיבר עמו מזה העסק או לא הקונה יתן בשוה. וליכא שום הכחשה בין הקונה לסרסור הראשון רק בין סרסור הראשון לסרסור השני ומה מקום יש כאן להשביע הקונה מאחר שאין עליו תורת בע"ד ואדרבא דין ע"א יש לו לפטור את הסרסור השני משבועה נגד הסרסור הראשון מאחר דהקונה אינו נוגע כלל. אמנם בגוף הדבר שכתב מעכ"ת דאף דלא ביקש הסרסור השני מהקונה רק עשרים ריינש אין בלשון הזה לשון מחילה מאחר שלא אמר בפירוש שאם יתן לו עשרים ריינש ימחול לו השאר. מדברי הש"ך חו"מ ס"ס י"ז לא משמע הכי שהקשה שם על הסמ"ע והב"ח דאם רואה הדיין שמגיע להתובע יותר רק תביעתו למה לא יפסוק הדיין לשלם לו כל מה שמגיע לו ע"פ הדין דמאחר שהתובע טועה בדין או אינו בקי באיזה צד יזכה בזה הנתבע דאי משום מחילה ליכא הא לא ידע דמחיל ע"ש משם מבואר להדיא דבין להסמ"ע ובין להש"ך אם תובע פחות מן מה שמגיע לו הוי מחילה אלא דדעת הש"ך דאם התובע טעה בדין הוי מחילה בטעות. וא"כ בנ"ד אם האמת כדברי התובע שביקש ממנו עשרים ריינש אם הסרסור השני יודע שמגיע לו יותר ואפ"ה לא תבע רק עשרים ריינש בזה לד"ה הוי מחילה. אבל אם הסרסור טעה בזה לדברי הסמ"ע והב"ח הוי מחילה. ולדעת הש"ך הוי מחילה בטעות ואם הדבר ספק מהראוי לומר בזה הממע"ה ואף דהוי כאומר א"י אם פרעתיך מאחר דהקונה לא הו"ל למידע אם הסרסור ויתר כנגדו בדרך מחילה או מחמת טעות שסבור שאינו מגיע לו יותר ובכה"ג (גם) בלא הו"ל למידע פטור כמ"ש האחרונים בסי' ע"ה. ומטעם זה ג"כ אין לומר דהקונה הוי מחויב שבועה ואיל"מ שהרי הוא מודה במקצת שעכ"פ מגיע לו עשרים ריינש. ועל השאר אין הקונה יודע אם הסרסור ידע שמגיע לו יותר ואעפ"כ מחל לו. או שהסרסור טעה שסבור שאינו מגיע לו יותר ולא הוי מחילה כמ"ש. דלפמ"ש בנ"ד דהסרסור בעצמו יודע שהקונה אינו יודע אם מחל לו בכה"ג לא הוי משואיל"מ כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק נ"א. וגם אין מקום לחלק בנ"ד אם הסרסור ת"ח או ע"ה כמו שחילק התומים ס"ס י"ז דזה שייך דוקא אם התובע טועה בד"ת בזה י"ל דע"ה לא גמיר דינא ולא ידע דמחיל והוי מחילה בטעות משא"כ בנ"ד דזה מנהג בעלמא ליתן א' פרצענט שכר סרסור. וידיעת דבר זה שוה לכל העולם כעם ככהן. באופן שלפי דברי הקונה אם הי' הסרסור מודה לו הי' מהראוי לפסוק שיתן לו עשרים ריינש וישבע ויפטר. אבל הדברים בעצמותן מראין ששקר בפי הקונה דלמה הי' לו להסרסור לוותר נגדו אחר שכבר נגמר המקח. וגם יש מקום לומר דלא ויתר הסרסור רק קודם שהלכו לב"ד אבל עכשיו שהי' לו זילותא דבי דינא הוא רוצה את כל המגיע לו וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ס י"ז. ולכן מהראוי אשר מע"כ יפשר בזה כפי ראות עיניו לדעת האמת עם מי אם ביקש מהקונה עשרים ריינש או לא. ואם יפסוק מעכ"ת שלא יתן להסרסור השני את כל הפרצענט המגיע ממנו ע"פ המנהג ממילא מחויב הקונה לישבע ג"כ נגד הסרסור הראשון שלא הי' סרסור בזה כמבואר בחו"מ ס"ס פ"ז דכיון שהקונה פוטר עצמו נגד הסרסור השני בטענת מחילה יכול הסרסור הראשון לתבוע לתבוע חלקו וחייב הקונה לישבע נגדו היסת כנלפענ"ד בזה: