אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קב

סימן קא

ב"ה יום ד' י"א אלול תרכ"ו לפ"ק פרעמישלא. שוכן שמים יכתוב ויחתום לחיים את כבוד הרבנים המופלגים אנשי חיל יראי אלקים חסידים ואנשי מעשה מוה' יוסף יהודה ומוה' יעקב מרדכי מק' פעלשטין יע"א:

מכתבם הגיעני ונפשם בשאלתם בא' שנפטר והשאיר אחריו בית וחנות אשר מעולם לא נשכר לאחרים ולאחר שהגדיל הבן ונשא אשה נתיישב באותו הבית ונשא ונתן באותו החנות ועתה בא בקובלנא בן היורש השני וצווח ככרוכיא ותובע לדודו חצי הבית ירוש' שירש מאביו וגם תובע אותו שכר דירה מה שדר והשתמש שם לבדו עד עתה וטוען אף שאמי זקנתי ג"כ היתה דרה שמה עכ"ז מגיע לו שכר דירה. ודודו השיב לו אמת שחצי הבית מגיע לך אבל שכר דירה לא אתן לך מחמת שלא מחיתי לך לדור שם יחד עמדי וגם עתה ידור וישתמש עמדי ביחד ובשלי השתמשתי וגם אמי היתה דרה שמה ונסתפקתם שמה הדין עם מי. ובקשתם ממני לחוות דעתי העני':

והנה מע"כ הביאו דברי הרמ"א בסי' קע"א ס"ח דשותפים שלא חלקו ואחד מן השותפין השתמש בבית כמה שנים אין השותף האחר יכול לומר אח"כ אשתמש גם כן כזמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש ע"ש והוא מדברי הרשב"א בתשו'. אמנם מע"כ עוררו בזה כיון דטעם הרשב"א משום דמשתמש בשלו והוא כעין דאמרינן בנדרים ר"פ השותפים לראב"י דקיימ"ל כוותי' דכל אחד נכנס לתוך שלו משום דזה חלקו המגיע לו. וא"כ בחנות דהרבה ב"א באים לשם ביחד ומשתמש בכל החנות ביחד לא שייך בריר' וכמ"ש התוס' בנדרים שם והש"ך בסי' רכ"ו סק"ח וא"כ גם בנ"ד לא שייך גבי חנות ברירה כיון דממלא חלקו וחלק חבירו ביחד וממילא מחויב לשלם שכר דירה לשותף השני או להניחו להשתמש כו כזמן שנשתמש בו הוא זה תורף דבריכם ויפה עוררתם בזה. והנלפענ"ד בזה דהנה בהא דתנן במשנה ואסורין להעמיד ריחיים ותנור וכו' כתבו הרא"ש והר"ן וגם התוס' לחד תירוצא דהטעם דכיון דשותף יכול לעכב על חבירו מלעשו' בחצר דברים כאלה והוא אינו מעכב עליו נמצא מהנה אותו במה שאינו מעכב עליו ולכך אסור. אמנם התוס' שם הביאו בשם י"א דכשמעמיד רחיים באים רוב עם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן תרנגולים מתפשטין בכל החצר ולכך אסור. וצריך לבאר הטעם במאי סברא פליגי רבותינו הקדמונים. דהנה בב"ק דף נ"א קאמר הש"ס דטעמו של ראב"י הוא משום דיש ברירה ודברי הגמ' בב"ק שם יש לפרש בשני פנים או דאמרינן הוברר הדבר דבכל חלק וחלק מן החצר שמשתמש בו אמרינן דזה חלקו המגיע לו. ובשעה שמהלך כאן אמרינן דהמקום הזה הוא חלקו ואם מהלך אח"כ במקום אחר תו אמרינן דזה חלקו וכן כתבו התוס' בנדרים בהדיא בד"ה ר"א. ולפ"ז אם משתמש בכל החצר ביחד כגון לשטוח פירו' בכל החצר או להעמיד ריחיים ותרנגולין דממלא חלקו וחלק חבירו אסור ומשום דלא שייך לומר בריר' שהחלק הזה מן החצר הוא שלו שהרי הוא משתמש בכולו. אמנם הר"ן בנדרים שם האריך להוכיח דבריר' זו לא הוי כבריר' דעלמא אלא דאמרינן דבשע' שלקחו את החצר על דעת כן לקחוה שבשעה שישתמש כל אחד מהם תהא כולה שלו לתשמיש ע"ש. ולפ"ז גם אם משתמש בכל החצר ביחד ג"כ מותר מטעם ברירה ומשום דאמרינן דעכשיו בשעה זו כל החצר שלו ומש"ה לשטת הר"ן א"א לפרש הטעם דאסור להעמיד רחיים ותרנגולין משום חלקו וחלק חבירו. דהרי לשיטת הר"ן גם בכה"ג מותר מטעם ברירה ומש"ה הוכרח הר"ן לתת טעם אחר משום דיכול להקפיד ואינו מקפיד נמצא מהנהו וזה נכון. ובזה יש מקום ליישב דברי הרמב"ן התמוהים שפסק כראב"י דזה נכנס לתוך שלו כו' ופסק ג"כ כמתניתין דשניהם אסורין בדבר של אותה העיר כגון ביהכנ"ס והתיב' והספרים ותמהו כולם דבש"ס נדרים שם פריך לרבה דס"ל מחלוקת שיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה ד"ה מותר ופריך והרי בהכנ"ס דבאין בה כדי חלוקה דמי ושניהם אסורין בדבר של אותה העיר. אלא מחלוקת דאין בה כדי חלוק' אבל יש בה כדי חלוק' ד"ה אסור זה תורף הסוגיא. וכ' הר"ן ומתניתין דתנן ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן הוא ולא ראב"י, וא"כ קש' על הרמב"ן והרא"ש והטור דפסקו כראב"י ופסקו דאסורין בדבר של אותה העיר ועי' בב"ח ובט"ז סי' רכ"ד שהאריכו בזה. ולפענ"ד נראה בזה דהנה הך מלתא דמדמה הש"ס ביהכנ"ס ותיבה וספרים לפלוגתא דרבנן וראב"י נרא' דזה תלוי בפלוגתת התוס' והר"ן הנ"ל דאם אמרינן דהא דמתיר ראב"י משום יש בריר' היינו דבכל חלק וחלק שמשתמש השותף אמרינן זה חלקו ובדידי' קא מהלך. א"כ גם ביהפנ"ס ותיב' וכו' יש לומר כן דאם מהלך השותף כמקום זה של הביהכנ"ס אמרינן דהאי מקום דידי' הוא ואם הולך אח"כ למקום אחר אמרינן יש בריר' דהאי מקום דידי' הוא וכדעת התוס' הנ"ל ושפיר מדמי הש"ס ביהכנ"ס ותיב' לפלוגתת ראב"י לרבנן. אבל לשיטת הר"ן דמפרש מה דאמר ראב"י יש בריר' היינו דבשעה שלקחוה על דעת כן לקחוה דבשעה שישתמש כל אחד מהם יהי' כולו שלו נראה דזה לא שייך רק בחצר שיש לכל אחד מן השותפין תשמיש מיוחד בפני עצמו בזה יש לומר דע"ד כך לקחוה דבשעה שישתמש זה השותף כל החצר שלו ואם ישתמש אח"כ השותף האחר כל החצר שלו וישתמשו כן לעולם בזה אחר זה ובשעת התשמיש כל החצר קנוי לאותו השותף שמשתמש בה אבל בביהכנ"ס דבשעה שמתפללין בה או קורין בתור' ע"ג התיב' הוא נצרך לשני השותפין ביחד א"כ אף לראב"י אסור דאין לומר בזה דלקחוה מתחיל' ע"ד כן דיהי' כל הביהכנ"ס קנוי לאחד מן השותפין בשעה שמשתמש בה הלא באותה שעה שמשתמש בה זה השותף גם חבירו ע"כ ישתמש בה ול"ש בזה ברירה וממילא אף לראב"י אסור. עוד נלפענ"ד דהך סברת התוס' הנ"ל דיש בריר' היינו דבכל חלק וחלק שמשתמש בו אמרינן דזה חלק השותף המשמש וזה לא שייך רק בחצר שיש בו כדי חלוקה דאפשר להחצר להתחלק לחלקים דבזה שפיר אמרינן יש בריר' דבכל חלק וחלק שמשתמש אמרינן זה חלקו אבל בחצר שאין בו דין חלוק' שאי אפשר להחצר להתחלק בזה אין מקום כלל לומר דהך מקום שמשתמש השותף זהו חלקו. דהא כל החצר הוא דבר אחד וא"א להתחלק לחלקים אבל לסברת הר"ן דבשע' שמשתמש בה אמרינן דכל החצר שלו להאי שעתא סברא זו שייך גם באין בו דין חלוק'. ומעתה מבוארים דברי רבינו הרמב"ם ז"ל והרא"ש והטור כמין חומר דכבר הבאתי דבב"ק דף נ"א אמרינן דטעמו של ראב"י הוא משום דאמרינן יש בריר'. ולפ"ז לפי הס"ד דמחלוקת רבנן וראב"י הוא ביש בה כדי חלוק'. ובזה יש מקום לומר כסברת התוס' דבכל חלק וחלק שמשתמש כל אחד מן השותפין אמרינן שזה חלקו והך סברא שייך גם גבי ביהכנ"ס ותיב' וספרים ושפיר מדמי הש"ס דבר של אותה העיר לפלוגתת רבנן ורא"ב'. אבל לפי המסקנא דפליגי בחצר שאין בה כדי חלוק' וראב"י מתיר מטעם בריר'. ובזה ע"כ א"א לומר כסברת התוס' דבכל מקום ומקום שמשתמש אמרינן שזה חלקו דבחצר שאין בה כדי חלוק' א"א לומר כן כיון שא"א להחצר להתחלק וכמ"ש וע"כ ראב"י מתיר מטעם סברת הר"ן דבשע' שמשתמש בה זה השותף אמרינן שכל החצר שלו. וא"כ ממילא לא דמי כלל לביהכנ"ס ותיבה וספרים וכמ"ש לעיל דבדבר של אותה העיר לא שייך סברת הר"ן דבכל שעה שמשתמש אחד מהם כל הדבר שלו דהרי ע"כ בשעת התפילה וקריאת הס"ת שניהם משתמשים בה ביחד ושפיר קיימ"ל לפי המסקנא דאף לראב"י אסורין בדבר של אותה העיר דשם לא שייך בריר' לשיטת הר"ן ולפי המסקנא ע"כ קיימ"ל כשיטת הר"ן דבחצר שאין בו דין חלוק' לא שייך סברת התוס' ודוק היטב כי הוא עצה עמוקה מאד:

ובזה נפתח לנו שערי בינה ליישב קושי' התוס' בביצה דף ל"ט ע"ב אהא דפריך הש"ס ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר והקשו בתוס' שם דמגופא דמתניתין הוי מצי להוכיח דשותפין אסורין מדתנן דאסורין בביהכנ"ס וכו'. ולפמ"ש הדבר נכון דמרישא דאסר ביהכנ"ס לא הוה קשיא מידי דהו"מ למימר דהך מתניתין אתיא כראב"י דאית לי' בריר'. והיינו כסברת הר"ן דמש"ה מתיר ראב"י דאמרינן הוברר הדבר דבשעה שמשתמש זה השותף כל החצר שלו וכפי המסקנא בנדרים שם. ומש"ה מותר בבור של עולי בבל אף אי בירא דשותפי הוא משום דעכשיו כל הבור של זה הממלא. ואפ"ה ברישא בדבר של אותה העיר כגון ביהכנ"ס ותיבה ותיבה אסורין דשם א"א לומר דעכשיו כל הביהכנ"ס הוא של זה השותף כיון דבביהכנ"ס ע"כ שניהם משתמשין בה ביחד וכמ"ש לעיל ומש"ה פריך מדתנן השותפין שנדרו וכו' אסורין ליכנס לחצר אף דאפשר לומר בריר' כסברת הר"ן ואפ"ה אסור א"כ אמאי מותר גבי בור אם נימא דבירא דשותפי הוא ודוק היטב:

ומעתה נבא לענין דינא. דלכאור' נראה דנ"ד תלוי במחלוקת התוס' והר"ן הנ"ל דהרי הרשב"א כ' הטעם דא"צ לשלם להשותף השני שכר דירה משום דבשלו קא משתמש וע"ז כתבו מע"כ דבנ"ד בחנו' שבאים שם רוב עם ומשתמש בכל החנו' יחד לא שייך סברא זו והנה לדעת התוס' דהא דאמרינן בשותפים ברירה היינו דהחלק שמשתמש בו הוא שלו. יפה אמרתם דבמשתמש בכל החנו' ביחד לא שייך לומר כן. אמנם לדעת הר"ן דאמרינן דבשע' שמשתמש כל החצר שלו גם בחנו' שייך לומר כן וכבר כתבתי דגם מדברי הרא"ש בפי' המשנה מוכח כן וכבר הוכחתי דמוכרח כן בסוגיא לפי המסקנא וגם בלא"ה פשיטא דהמוחזק יכול לומר קים לי כהר"ן וגם פשטת לשון הש"ע מוכח כן כמ"ש מע"כ ואף דהש"ך ביו"ד סי' רכ"ו ס"ק ח' פסק דממלא כל החצר אסור ע"ש היינו משום דשם הוי ספק איסורא חשש לחומרא לדעת התוס' משא"כ בנ"ד דהוי ספק ממון דקיימ"ל דהוי קולא לנתבע. ובאמת בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה מאחר שהחצר והחנו' מעולם לא נשכרו לאחרים א"כ הוי זה נהנה וזה אינו חסר דפטור מלשלם ואף באדם אחר שאינו שותף ג"כ פטור בכה"ג כמבואר בסי' שס"ג ס"ו. באופן שהדבר פשוט דאינו חייב לשלם לו שכר דירה:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה