אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן קא

סימן ק

ב"ה יום ו' עש"ק ער"ח ניסן תרכ"ו לפ"ק פרעמישלא החיים והשלום וכ"ט אל כבוד ידידי הרב החריף השנון המפורסים ערוגת הבושם לתורה ולתעודה ידו הדה כש"ת מוה' ישראל מתתי' נ"י.

מכתב שאלתו הגיעני ולדב טרדותי לא יכולתי לשום עיני בו. ואחר עד עתה לקחת מועד לקיים הבטחתי להשיב לו דבר ה' כיד ה' הטובה עלי. בדבר אשר הגידו למע"כ בשם גדול אחד להתיר לקנות י"ש בחוהמ"פ מנכרי באופן שהישראל יתן לו מעות על כמה מדות יי"ש ומקבל מהנכרי קאנטראקט ע"פ נימוסיהם אשר מחויב להעמיד לו היי"ש בר"ח אייר וכדומה והישראל לא ייחד לו איזה יי"ש מסוים רק חיובא עלי' דהנכרי רמיא שמחויב ליתן לו כך וכך מדות יי"ש. וע"פ היתר הנ"ל ראה מע"כ לכמה אנשים אשר יש להם ליקח יי"ש אצל אדון אחד איזה זמן אחר הפסח ע"פ הקאנטראקט שנכתב קודם החג אינם מוכרים אותו היי"ש קודם הפסח וכעין ההיתר הנ"ל כיון שאין היי"ש מסוים רק חיוב ושעבוד יש על האדון. ומעכ"ת בשאלתו אי יאות אינון עבדין. הנה בדבר הקאנטראקט אשר יש לישראל קודם הפסח ליקח י"ש מאת הנכרי אחר הפסח. הדבר פשוט שא"צ הישראל למכור הקאנטראקט קודם פסח כיון שאין גוף היי"ש של האדון קנוי לישראל ואי בעי האדון מוכר היי"ש שיש לו ליתן לישראל וחמץ אחר רק שיעבוד הוא דרמי' על הנכרי שמחויב ליתן לו חמץ. וראי' לזה דהרי בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אפי' במשכנו ביד ישראל מותר אם לא אמר לו מעכשיו ואף דהתם דודאי משועבד החמץ לישראל דאף דישראל מנכרי לא קנה משכון היינו שאין לו קנין בגוף המשכון אבל מ"מ משועבד הוא לו ואם לא יפרע לו הנכרי גובה הישראל את החמץ. וגם החמץ הוא מסוים ואפ"ה כל שאין החמץ באחריות הישראל ולא קנה אותו למפרע כיון שלא אמר מעכשיו וקיימ"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה מותר ועיי' בסי' תמ"א. א"כ כ"ש בנ"ד דאין החמץ מסויים ואין האחריות על הישראל שאם יאבד הי"ש אצל האדון מחויב ליתן לו י"ש אחר וגם לא נקנה היי"ש להישראל כ"א בשעת קבלתו לאחר הפסח ולא למפרע דהרי באמת בדבר שלב"ל או דבר שאינו מסוים אין הקנין חל כלל רק חיוב או שיעבוד איכא הכא כמבואר בחו"מ סי' ס' וסי' ר"ט ס"ד בהג"ה א"כ איך אפשר לומר שקנה הדבר למפרע הא על גוף הדבר לא חל הקנין כלל רק על קרקפתא דגברא. וגם אין לומר דאם נותן האדון אחר הפסח יי"ש שהי' ביד האדון בימי הפסח אם כן אגלאי מלתא למפרע שהוא של המלוה. דבאמת לא שייך כאן כלל לומר אגלאי מלתא למפרע דדוקא היכא שיש לו קנין בגוף הדבר רק שאנו מסופקין איזה דבר שלו כגון באחין או שותפין ע"י שחלקו דודאי יש לכ"א מהם חלק בגוף הנכסים בזה אמרינן דאח"כ כשחלקו דזה חלקו המגיע לו משעה ראשונ' משא"כ בנ"ד הרי בשעת הקנין לא קנה כלל גוף היי"ש כ"א שיעבוד על האדון וכמ"ש ואיך נאמר אח"כ שזה הי"ש הוא שלו למפרע ומטעם ברירה הא למפרע לא הי' לו קנין כלל בעצם היי"ש וזהו ג"כ סברת רבא בגמ' דף ל"א כיון דאילו הוי לי' זוזי מסלק לי' בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני פי' דלא שייך כאן לומר דקנה המלוה למפרע כיון דעד השתא לא הי' לו שום קנין בגוף נכסי הלוה ויכול לסלקו בזוזי, ובכהאי גונא לא שייך ענין ברירה וכמ"ש וזה נכון מאוד.

ומה שהביא מעכ"ת בשם שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ט"ו והובא בשע"ת סי' תמ"ח שאם לקח יי"ש מהאדון קודם פסח להביאו לו תוך איזה שבועות ונתן לו הכסף והנכרי הביאם לו תוך הפסח אסור הי"ש דכיון שכבר נתן לו המעות נקנה לו החמץ מיד מחק דין המלכות. הנה לפמ"ש בשע"ת ש"מ דהמעש' הי' שהי' החמץ בעין בשעת הקנין אלא שציוה לו להביאו אח"כ א"כ אפשר שקנה מהנכרי גוף אותו החמץ. וראי' לזה דהרי בהך עובדא רצה הפמ"א להתיר מטעם מקח טעות ע"ש משמע שכבר נגמר המקח. אמנם האמת א"א לומר כן דא"כ מה איריא שהביא לו הנכרי הי"ש בפסח הא בלא"ה כיון שהחמץ הוא של ישראל משעת הקנין אף שהוא בבית נכרי וגם באחריות הנכרי עובר הישראל בב"י כמבואר בס"ס תמ"ו וממילא אסור לאחר הפסח וזה קש' ג"כ לפי הבנת מע"כ בדברי השבו"י. ועוד תימה גדולה דהאיך אסר השבו"י החמץ בפשיטות דהרי דעת הרבה פוסקי' דבנכרי אין כסף קונה כלל ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואם כן לענין חמץ שעבר עליו הפסח דליכא רק איסורא דרבנן הי' לו להתיר מטעם ספיקא דרבנן. ואדרבא הרי הח"י הסיט כן להלכה ולמעש' בסי' תמ"ח ס"ק י"ד ע"ש באריכו' דבכסף לחוד או במשיכה לחוד מותר החמץ לאחר הפסח. אשר פ"כ נראה לי דמ"ש השבו"י דנקנה לו החמץ מיד מחק דין המלכו' אין כונתו דמיד שהביא לו הנכרי החמץ בפסח נקנה לו. וביאור הדברים דאף דמבואר בסי' תמ"ח ס"ב בעכו"ם שהביא דורון לישראל חמץ בפסח דמותר החמץ לאחר הפסח משום דאיסורא לא ניחא לי' דליקני זה דוקא בדורון דרצון הנכרי לעשות טובה לישראל וליתן לו מתנה ואם אין הישראל רוצה לקבל אותה המתנה א"כ אדעתא דהכי שיבא מזה חובה לישראל לא נתן לו והוי חמץ של נכרי ועיין ש"ס כריתות דף כ"ד ובתוס' גיטין דל"ב דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מני' ואי לא הדרה למרא עי"ש. משא"כ בנידון דהשבו"י דמה שהביא הנכרי החמץ לישראל לא עשה כן לטובת הישראל כ"א לטובת עצמו לפטור מהחיוב אשר עליו א"כ מיד תיכף כשהביא הנכרי החמץ נפטר מחובו והחמץ הוא של ישראל מחק דין המלכות. א"כ אף שהישראל אינו רוצה בהחמץ כי איסורא לא ניחא לי' דליקני מ"מ כיון שכבר נעשה של ישראל אף אם ביטלו בפירוש אינו מועיל ואסור לאחר הפסח כמבואר בירושלמי ועיין מג"א סי' תמ"ח סק"ח כנלענ"ד ברור כוונת השבו"י בח"י סי' תמ"ח סק"ט. עכ"פ יהי' כונת השבו"י איך שיהי' הדבר פשוט לפענ"ד שא"צ למכור קאנטראקטין כאלה קודם הפסח. ונהירנא כי זה רבות בשנים נשאלה שאל' א' לפני אדמו"ר הגאון המובהק זצוקללה"ה והשיב שא"צ למוכרם וכך הלכה רווחת בישראל:

אמנם מה שהעיד מעכ"ת בשם גדול להתיר לקנות יי"ש בחוהמ"פ ע"י קאנטראקטין כזה לא נהירא לי. ולכאור' יש לדון בזה דהרי הוא עושה סחורה בדברי' האסורי' דמבואר איסורו בי"ד סי' קי"ז וגם בדבר שאיסורו תלוי בזמן שייך איסור זה דהרי במשנתינו תנן גם שביעית בהדי דברי' האסורים שאסור לעשות בהם סחורה וע"ש בב"ח ובש"ך סי' קי"ז דהקונה כדי להרויח מיקרי סחורה וכן הוא בתוס' סוכה דל"ט. ואף לפמ"ש לעיל דכאן לא חל הקנין על גוף הדבר כיון דהוי דשלב"ל או דבר שאינו מסוים רק חל שיעבודא על קרקפתא דגברא היינו המוכר שחייב ליתן לו יי"ש מ"מ ג"ז מיקרי סחור' שאסור לעשות בדברים האסורים שהרי אפי' להלות לנכרי על משכון דברים האסורים מבואר בסימן קי"ז (ח"ב) כז דאסור אף דלא נקנה גוף הדבר להמלוה דישראל מנכרי לא קנה משכון ואפ"ה אסור משום סחורה. ואין סברא כלל לומר דבחמץ יש היתר לאיסורו ולא מיתסר משום סחורה דהרי הרמב"ם ז"ל כללא כייל דכל דבר שאיסורו מה"ת אסור לעשו' בו סחורה. אמנם י"ל דזה תלוי במחלוקת הראשונים דאם נאמר דגזה"כ הוא והוי איסור תור' א"כ גם בנ"ד אסור אבל לשיטת הסוברים דהוא איסור דרבנן ומטעם שמא יאכל ממנו א"כ אפשר לומר דדוקא היכא דלוקח הסחור' לביתו ומצר בידו וברשותו דאז שייך למגזר שמא יאכל ממנו. ואף במלוה על המשכון אף דגוף המשכון אינו קנוי לו וכמ"ש לעיל מ"מ איכא למיגזר שמא יאכל ממנו כיון שהוא בביתו משא"כ בנ"ד שבשעת המקח אין הישראל לוקח החמץ לרשותו לא שייך למיגזר שמא יאכל ממנו כיון שאינו בידו. ובזה יש מקום ליישב קושיו' הצל"ח בפסחים דף ל' ע"ב במתני' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו שהקש' אמאי נקטה משנתינו הנך דיני' לאחר הפסח אם מותר באכיל' דליכא נ"מ רק לר"ש דלר"י גם חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור. ויותר טוב הי' לבאר הדיני' אם מותר להשהותו בפסח. ולפמ"ש י"ל כיון דבגמ' מוקמינן לה כשהרהינו אצלו א"כ בסיפא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו בלא"ה אסור בפסח מטעם איסור סחור' בדברי' האסורי' כמבואר בתה"ד שהבאתי לעיל שאסור להלות על משכון דברי' האסורים כיון שמצוי בביתו. ובזה מיושב ג"כ קושי' הצל"ח שם על רש"י במה שפירש ולקמן בגמ' מוקמינן לה כשהרהינו אצלו ע"ש משום דלפי המסקנא גם לאביי צריך לאוקמי כשהרהינו אצלו דאם אין החמץ בביתו של ישראל א"כ לא שייך לאסור איסור סחורה וכמ"ש דלא שייך שמא יאכל ממנו וא"כ שפיר הו"ל להמשנה לחלק לענין תוך הפסח אם מותר ודוק כי קצרתי:

עוד נלפענ"ד דבר חדש דהנה בש"ס נדרים דף ל"א אמרינן דבזבינא מציעא הוי הנאת שניהם והנודר מחבירו הנאה אסור למכור לו או לקנות ממנו זבינא מציעא והכי קי"ל ביו"ד סי' רכ"ז הרי חזינן דגוף הקנין חשיב הנא' וא"כ כשקונה מהאדון חמץ בפסח כיון דהקנין חשיב הנא' הרי נהנה מחב"פ. ופשיטא שאין לחלק ולומר כיון שאין החמץ מסויים לא מיתסר בהנא' דהרי בהשכיר חמורו להביא עליו חמץ כ' המג"א סי' ת"נ סקי"א דדוקא בהשכיר לו סתמא מותר משום דמסתמא לאו לחמץ קיימי אבל אם המשכיר יודע בבירור שיוליך עליו חמץ על החמור אסור משום דנהנה מחמץ א"כ הרי מבואר דאף בסתם חמץ אף שאינו מסויים מ"מ אסור בהנא', וא"כ בנ"ד בשעת הקנין הרי היא נהנה מהחמץ. והנה הרבה דברים יש לי עוד להאריך בזה ומחמת טרדת ש"ק אנכי מוכרח לקצר. דברי ידידו הדוש"ת באהבה:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה