מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן צז
ב"ה יום ה' ז' טבת תרל"ט לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי. הרב המאוה"ג החריף ובקי. ידין ויורה כדת של תורה. כש"ת מוה' יעקב נ"י אבד"ק בולקאמין יע"א:
טרם אענה אבקש סליחתו על אשר אחרתי עד עתה מלהשיבו. כי טרדות רבות סבבוני בשו"ת שונות נחוצות מאד למעשה. ולא נתנוני לעיין בדבריו. עתה באתי לשום עיני בדבר שנים שנשתדכו ביניהם. ואבי הכלה התחייב עצמו לנדן חמש מאות ריינש וגם ששה שנים מזונות אחר החתונה. ואח"כ שלח אבי הכלה את החתן לרב גדול אחד ללמוד אצלו ושילם להרב עבור מזונות החתן. ואחר זה נפטר אבי הכלה ואין ביכולת בצד הכלה לקיים כפי ההתחייבות. ועמדו לד"ת ויצא הפס"ד שהרשות ביד החתן לנתק קשר השידוך. אמנם בדבר שתובע צד הכלה שהחתן ישלם עבור המזונות שאכל בבית הרב נפל שמה מחלוקת בזה בין הלומדים. הנה גוף הדין במפרנס את חבירו סתם אם חייב לשלם או לא דברי הש"ע סותרין זא"ז. וכבר העיד בשו"ת נו"ב מהד"ת ח' חו"מ סי' ל"ד שזהו מהלכות עמומות. והב"ש בסי' ע' ס"ק כ"ח הכריע דחייב לשלם. אמנם לפענד"נ בנ"ד דאינו ענין כלל להתם. ונ"ד מפורש בש"ע אהע"ז סי' נ' סעי' ג' בשולח סבלונות לבית חמיו פ"ש היטב דשם מיירי אם החתן שלח סבלונות להכלה. אבל להיפך היכא דשלחו סבלונות להחתן דין זה לא נתבאר שם. ונראה דדבר זה במחלוקת שמי' דהב"י שם הביא בשם הנמוק"י דהא דאמרינן שם דאם אכל אפילו בדינר מחל הסבלונות מועטים דוקא לאחר קדושין אבל לאחר שידוכין כיון דמצי' למיהדר כי' לא מחל כלום. וסיים הב"י ע"ז ואין נראה כן מדברי הרשב"א. ולכן הביא הרמ"א מחלוקת הנמוק"י והרשב"א אי הוי מחילה לאחר שידוכין או לא אבל הט"ז והב"ש השיגו על הב"י ורמ"א דהרשב"א לא כתב שם רק דבשידוכין צריך להחזיר הסבלונות דכי היכי דהדרי הסבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מה דשלחה איהי לדידי'. וכו' ע"ש ברשב"א אבל מדין השני דאם אכל אפילו בדינר מחל הסבלונות גם בשידוכין דבר זה לא נזכר ברשב"א כלל זהו תורף דברי הט"ז והב"ש שם. אבל מדברי הב"י ורמ"א שהביאו מחלוקת זו משמע שהם הבינו מדברי הרשב"א דלכל ענין דמי להדדי הסבלונות ששלח איהו לדידה או איהי לדידי' וכן שוה לגמרי לאחר שידוכי כמו לאחר אירוסין. וכ"כ להדיא השואל בשו"ת מהרי"ט חלק שני ח' אהע"ז סי' כ' דמדברי שו"ת הרשב"א הנ"ל מוכח דכי היכי דמאכל ומשתה דשלח איהו לא הדרא ה"נ מאכל ומשתה דשלחה איהי לא הדרא. והביא שם בשם שו"ת הרא"ם סי' ט"ז שכתב וז"ל והחלוק והמכנסיים אשר שלחו לחתן שהם סבלונות העשויין לבלות אינם חוזרים שהרי אמרו רבותינו ז"ל סבלונות העשויין לבלות אינן נגבין אפילו מן הכלה להחתן וכ"ש מן החתן להכלה שמתנה גמורה הם עכ"ל הרא"ם בתשו'. וא"כ הרי נדון שלפנינו מבואר דגם אם נתנו מתנות להחתן אם הם עשויין לבלות אין חוזרין. ואין לומר דכי היכי דאמרינן בגמ' דאם שלח החתן סבלונות והדרא בה איהי אפילו כישא דירקא הדרא ה"ה נמי חם שלחה הכלה סבלונות והחתן חוזר בו ג"כ מחזיר אפילו בעשויין לבלות זה אינו דבנ"ד לא מיקרי חזרה מצד החתן כיון דרצוני בקיום השידוך אם יתנו לו כפי התחייבות והשידוך ניתק ע"פ פס"ד. אמנם כל זה לדעת הר"י מיגש והרמב"ם וכ"פ המחבר סי' נ' שם דסבלונות העשויין לבלות לעולם לא הדרי בין אכל בדינר בין לא אכל משום דס"ל דרבין סבא לאפליגו אתא אבל לפי מה שהכריע הרמ"א שם כדעת רוב הפוסקים דס"ל דרבין סבא לפרושי למשנתינו אתא. וגם בדברים העשויין לבלות דוקא באכל סעודת חתן בדינר הוא דנמחלו. א"כ נראה דזה לא שייך רק בסבלונות ששולח החתן דאי אמרינן מחמת חיבה ששמח עם ארוסתו בסעודה מחל הסבלונות העשויין לבלות אבל בסבלונות ששלחה הכלה אין שום סברא לחלק בין אכל או לא. וכיון דלדעה זו לא מחל רק באכל דוקא. א"כ הסבלונות ששלחה הכלה לא נמחלו לעולם. ובזה מיושב מה שהקשה השואל בשו"ת מהרי"ט שם על הרא"ש שכתב בתשו' שהביא הטור בסי' נ' דצריך שמעון להחזיר השלש מאות זהובים ע"ש ולפמ"ש הרא"ש לטעמי' אזיל שפוסק דדוקא באכל בדינר נמחלו הסבלונות העשויין לבלות. ומש"ה דוקא מדידי' לדידה אבל לא בסבלונות שנתנה הכלה וכמ"ש לעיל מלתא בטעמא בס"ד:
ומעתה לדעת רוב הפוסקים דדוקא באכל סעודת חתן בדינר מחל סבלונות העשויין לבלות. אם כן פשיטא דבהסבלונות שנתנה הכלה לא שייך לומר כן דמחמת שאכל החתן מחלה הכלה הסבלונות דאין שום סברא לומר כן וכמ"ש. וא"כ בנ"ד שפיר יכולה לתבוע דמי מזונות אבל לדעת הרמב"ם דגם בלא אכל נמחלו הסבלונות העשויין לבלות. אם כן סברא גדולה הוא דגם סבלונות שלה מחלה להחתן וכמ"ש בשם הרא"ם סי' ט"ז. ואם יכול החתן לומר קים לי כהרמב"ם כבר כתב הש"ך בסי' ס' ס"ק י"ב דאין לומר קים לי כהרמב"ם במקום שכל חכמי ישראל חלוקין עליו ואף דבנ"ד הר"י כן מיגש סובר כהרמב"ם. גם התם בדבר שאינו קצוב הרמב"ם אזיל בשיטת רבותיו ואפ"ה כתב הש"ך שם דא"י לומר קים לי. ומ"מ בנ"ד נראה דלד"ה יכול לומר קים לי. דהנה הרשב"ם ב"ב דף קמ"ז כתב בביאור המשנה שם דברישא מחלק השולח סבלונות בין אכל בדינר או לא ובסיפא מחלק בין שלח סבלונות שיחזרו עמה לבית בעלה ובין ובין סבלונות שתשמש בהן בבית אבי'. וכתב הרשב"ם דברישא מיירי בשולח סבלונות סתם ולא פירש אם יחזרו לבית בעלה או תשמש בבית אביה והנהו תלויין בסעודת חתן אם אכל עמהן מחולין ואם לאו נגבין. ובסיפא מיירי שפירש בהדיא כדי שיבואו לבית בעלה דבזה גם באכל לא נמחלו. ואם פירש שתשמש בהן בבית אבי' דלעולם אין נגבין אפילו בלא אכל. ומש"ה בסיפא אין תלויין כלל בסעודת חתן ע"ש. הרי דסובר דגם לדין המשנה דמחלק בין אכל או לא מ"מ אם פירש שתשמש בבית אבי' גם בלא אכל מחולין. וא"כ בנ"ד דאבי הכלה שילם בפירוש עבור מה שאכל החתן ואין לך פירש שישמש בבית אביו גדול מצה. דבכה"ג גם בלא אכל מחולין הן. וממילא גם בסבלונות הכלה מחולין וכמ"ש דכיון דאין חילוק בין אכל או לא ממילא אין חילוק בין סבלונות החתן או סבלונות הכלה. וכיון דגם להרשב"ם בנ"ד מחולין דמי מזונות ששילם אבי הכלה כיון דהוי כפירש שישמש בבית אביו א"כ פשיטא דיכול המוחזק לומר קים לי כר"י הלוי והרמב"ם והרשב"ם והמחבר. ואף דהרמב"ם והרשב"ם אין סוברין כן מטעם אחד מ"מ מצטרפי כמ"ש בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' בהג"ה:
ובדבר פלוגתת הנמוק"י והרשב"א אם גם לאחר שידוכין הוי מחילה או לא. אף שהט"ז והב"ש חלקו על הב"י ורמ"א בכוונת דברי הרשב"א ולדעתם אין חולק בדבר ולכ"ע בשידוכין לחוד לא הוי מחילה. ומש"ה כתב בשו"ת חתם סופר סי' קכ"ח דא"י המוחזק לומר קים לי כהרשב"א. במחכת"ה לא הביא דברי השואל בשו"ת מהרי"ט הנ"ל סי' כ' דמיפשט פשיטא לי' דגם בשידוכין לחוד הוי מחילה. והביא כן בשם שו"ת מהר"י אדרבי ושו"ת הרא"ם בשם א"ז הארוך וגם המהרי"ט שם סי' כ"א. נראה שהודה בזה להשואל דכל הנהו דינים דשולח סבלונות לבית חמיו איתניהו ג"כ בשידוכין ועי' בבית מאיר סי' נ' שם דבזה"ז דעושין השידוכין בחרמו' וקנסו' גם הנמוק"י מודה דלא שייך דילמא הדרי בהו ע"ש. ואף דהמהרי"ט שם חולק על השואל וס"ל דהחתן מחויב לשלם עבור המזונו' לא דמי לנ"ד דשם מיירי דהי' ההתחייבות בהתנאים לזון את החתן. א"כ מה שזן אותו אינו בכלל סבלונו' רק הוא חלק מהנדן ומש"ה פסק מהרי"ט דצריך להחזיר ע"ש בהשאלה סי' כ' דמבואר כן להדיא. משא"כ בנ"ד דלא נתחייב מעולם לזונו א"כ מה ששילם עבורו דמי מזונו' דין סבלונות עליהן. וגם בלא"ה לפי מה שחילק מהרי"ט שם בין מעות למזונו' דמעות הוי כסבלונו' העשויין לבלות ע"ש א"כ בנ"ד הרי אבי הכלה שלח מעות וכיון דהוי כפירש בהדיא שישתמש בהן בבית אביו דהרי שילם עבור מזונו' שאכל הוי מחילה ולכן נראה לפענ"ד דאין לכוף את החתן לשלם עבור המזונו' שאכל. ומ"מ נכון הדבר לפייסה קצת וליתן לה איזה סכום כפי ראות עיני הדיינים. דברי ידידו: