אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן צו

סימן צה

ב"ה יום ג' י"ב כסליו תרל"ט לפ"ק לבוב:

עתרת שלום וברכה. לכבוד ידידי. הרב המופלג החריף השנון. זית רענן. יקר רוח איש תבונה. קנה חכמה קנה בינה מוה' שמחה העבינשטרייט

מק' יוזעפאף יע"א:

מכתבו הגיעני. ויסלח נא מע"כ על אשר לא השבתי רק הלכה למעשה כי אין דרכי להאריך בפלפולים כי טרדות רבות סבבוני להשיב לשואלי דבר ד' זו הלכה. עתה באתי להשיב על מה אשר תמה על דברי המג"א סי' רנ"ב סק"כ שהביא ראי' דנותן חטים לרחיים אינו רק איסור דרבנן מדברי התוס' שבת דף י"ח ד"ה ולימא דטעמא דב"ש משום גזירה דא"כ גם גבי רחיים לימא משום גזירה אלא ע"כ דגם אם נתן בשבת ליכא חיוב חטאת. וע"ז תמה מע"כ דהא הטעם משום גזירה לא הוי רק לב"ש וא"כ עדיף לי' לרבה לומר משום השמעת קול דאתי אליבא דכ"ע זה תורף קושיתו. והנה בלי ספק ראו עיניו מה שתמהו כל האחרונים על המג"א דאיך אפשר לומר דטעמא דאיסור רחיים משום גזירה דא"כ קשה קושית הגמרא מוגמר וגפרית מ"ט שרי בברייתא שם. ואנכי מוסיף להקשות דלפי הנראה המג"א הבין בכוונת התוס' שהי' קשה להם מי הכריחו לרבה לומר איסור חדש דהשמעת קול וטפי הו"ל לרבה לומר הטעם משום שביתת כלים ואליבא דב"ש וע"ז תירצו דרבה לא ס"ל כלל שביתת כלים גם אליבא דב"ש וטעמא דב"ש דאסרו במשנה הוא משום גזירה. ופ"ז הקשה המג"א דעדיין קשה הו"ל לרבה לומר הטעם באיסור רחיים משום גזירה. ומזה הוכיח המג"א דנותן חטים לרחיים בשבת ליכא איסור תורה ומש"ה לא שייך למגזר בזה. וכל זה תימא דא"א כלל לפרש כן דברי התוס' דהרי התוס' שם הקשו לרבה דל"ל שביתת כלים אליבא דב"ש דא"כ הך ברייתא דדריש שביתת כלים מקרא אמאן תרמיי'. ותירצו דבעביד מעשה מודה רכה דשייך שביתת כלים אליבא דב"ש ע"ש וא"כ תיקום קושית התוס' אדוכתא דהי' לי' לרבה לומר הטעם והאיסור רחיים משום שביתת כלים ואליבא דב"ש כיון דברחיים עביד מעשה:

וכדי ליישב דברי מאורן של ישראל המג"א נלפענ"ד דבר חדש דהנה הב"י בס"ס של"ח הביא בשם האגור לפרש דהא דאמר רבה משום השמעת קול היינו דכיון שמשמיע קול הוא דאוושא מלתא טובא ועי"ז יאמרו שנתן החטין להרחיים בשבת ע"ש. מדבריו נראה דברחיים שייך יותר למיגזר שעושה בשבת כיון דאוושא מלתא ע"י השמעת הקול. ומעתה י"ל דהמג"א הבין בכוונת התוס' כפשטן דקשיא להו למה לי' לרב יוסף להוכיח דב"ש ס"ל שביתת כלים מהברייתא ואמאי לא הביא ממשנתינו דאין שורין דיו וע"ז תירצו בתוס' דרבה הוי מצי למידחי לי' דטעמא דמתני' אליבא דב"ש הוא משום גזירה ולא משום שביתת כלים. ומש"ה הוצרך רב יוסף להביא ראי' מברייתא. וע"ז הקשה המג"א כיון דלרבה טעמן של ב"ש בהא דאין שורין דיו הוא משום גזירה א"כ ניהו דב"ה פליגי ע"ז ולא גזרו. מ"מ ברחיים דאוושא מלתא שייך יותר למיגזר כמ"ש בשם האגור ומודו ב"ה דגזרינן בזה והו"ל לרבה לאוקמי גם אליבא דב"ה וברחיים מודו ב"ה דאסור משום וגזירה. ומזה הוכיח המג"א דברחיים ליכא גזירה משום דנותן חטים לרחיים בשבת ליכא איסור תורה. כנלפענ"ד נכון. ומיושב קושית האחרונים דא"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ולפמ"ש נכון כיון דהברייתא אתיא כב"ה מש"ה מותר דלב"ה לא ס"ל הך גזירה ודוקא ברחיים גזרו ב"ה משום דמשמיע קול ושייך למיגזר טפי שיאמרו שנתן החטים בשבת כמ"ש האגור. וע"כ דנותן חטים בשבת ליכא רק איסור דרבנן כמ"ש המג"א ולא שייך גזירה בזה. ומש"ה הוצרך רבה לומר משום השמעת קול ואיכא זילותא דשבתא כמו שפירש"י שם. וגם קושית מעכ"ת מיושבת לפמ"ש ודוק. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה