אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן צ

סימן פט

ב"ה יום ואו כ"א מרחשון תרל"ג לפ"ק לבוב ישאו הרים שלום וברכה. לכבוד ידידי. הרב החריף ובקי המפורסים. ערוגת הבושם. ותיק וחסיד ירא ד' מרבים כש"ת מוה' יוסף יהודה

שטראוברג נ"י דומ"ץ בק' קאסוב יע"א:

מכתב מכתב שאלתו הגיעני. בשותפין ששכרו כמה רחיים מקיר"ה. והשכירו לשותף אחד רחיים אחת והתנו עמו שכל הדברים שנתחייבו הם לקיר"ה יחול מעתה באותה הרחיים על אותו השותף לבד. ובתוך זמן השכירות נשרפה אותה הרחיים ששכר השותף. ובהקאנטראקט שיש להשותפים מקור"ה נכתב שהשותפין מחויבים לשלם מעות סעקאראציע. ובאם שהסיקאראציע לא תשלם מחמת איזה סיבה שיהי' מחויבים הם לשלם לקיר"ה דמי הרחיים וכן עשו השותפים ושילמו מעות סעקאראציע מכל הרחיים ואותו השותף השוכר שילם מעות סעקאראציע בעד הרחיים שלו שנשרפה. אבל הסיקאראציע אין לה לשלם בעד הרחיים. ותובע קיר"ה מהשותפים שהם ישלמו הנזק משריפת הרחיים. והשותפים תובעים לאותו השותף שהוא ישלם שכך התנו עמו בשעת השכרת הרחיים שכל הדברים שנתחייבו הם לקיר"ה יחול עליו מאותה הרחיים. עוד טוענין השותפין שאחר שנשרפה הרחיים ורצה קיר"ה לבנותה מחדש ובידם הי' כח שהם יבנו אותה והריוח תהי' לשותפו' אך מחמת ששמעו שהסעקראציע לא תשלם אז אמרו להשותף השוכר שהוא יבנה הרחיים והריוח יהי' שלו אך באופן שאם הסטקאראציע לא תשלם בעד הרחיים ישלם הוא והסכים ע"ז. וכן הי' שבנה הרחיים והרויח סך מעות ותובעים עתה שהוא ישלם לקיר"ה בעד הרחיים. והשותף השוכר השיב ע"ז שאף שבתחילת השכירות התנו עמו שכל מה שהם נתחייבו לקיר"ה יחול עליו עכ"ז לא עלתה על דעתו האחריו' הלז שהוא מלתא דלא שכיח כלל שהסעקאראציע לא תשלם ורק שאר אחריות קיבל עליו והרבה פעמים החזיק רחיים משוכר קיר"ה ועשו ביניהם קאנטראקט ואחריות זה לא נכתב בתוכו. ולא ידע כלל מזה אם הם נתחייבו כן לקיר"ה ואדרבא הי' סבור כיון שהם נתחייבו לשלם מעות סעקאראנץ שוב אין האחריו' חל עליהם שבאם לא תשלם הסעקאראציע ישלמו הם. ומה שטוענין השותפין שבשעת בנין הרחיים הותנו עמו מחדש כנ"ל. השיב שבתחלת שכירת הרחיים התנה עם השותפים שכל מה שיצטרך לתקן או לבנות בהרחיים כל הריוח שייך לו. ואמת שהשותפין אמרו לו שהוא ישלם לקיר"ה נזק השריפה אך הוא לא השיב להם כלל ע"ז. מחמת שבלא"ה שייך לו הריוח של הבנין והנה בשכירו' הלז של אותה הרחיים לא הי' לא קנין ולא שטר רק נתינת מעות ודבור בעלמא זה תורף השאלה:

והנה מעכ"ת עורר בזה דמה שטוען השוכר שלא ידע שנכתב בקאנטראקט שעשו השותפין עם קיר"ה זה האחריו' שאם לא תשלם הסעקאראציע ישלמו הם זה אינה טענה דכיון שאמרו לו השותפין שמשכירין לו ע"פ האופנים ששכרו הם מן קיר"ה אין שומעין לו אם אומר אח"כ שלא הבין ולא ידע כמבואר בחו"מ סי' ס"א סעיף י"ג. הנה המעיין בסמ"ע שם ס"ק כ"ג שכ' וכל שתיקה בענינים אלו ה"ל כקבלה שקיבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרו' וכו' ע"ש. מזה משמע דדוקא אם נהגו הסופרים בכך לכתוב כן בזה אינו מועיל אם טוען שלא ידע אם נכתב משום דמסתמא נתחייב בזה אבל אם לא נהגו בכך לכתוב כן והסופר כתב בשטר זה בזה לא נתחייב אם לא הבין ולא ידע מה כתוב בשטר. וא"כ בנ"ד לפי טענת השוכר שעשה כמה פעמים קאנטראקט עם קיר"ה ולא נכתב אחריות זה בתוכו. וכיון שלא נהגו לכתוב כן שפיר נאמן לומר שלא ידע אם כתוב זה בהשטר:

ובזה עמדתי על דברי הש"ע באהע"ז סי' ס"ו סעיף י"ג שכ' המחבר שאין לחתום בכתובה מי שאינו יודע לקרות וסיים הרמ"א ולכן ע"ה שאמר שלא הבין מה שהי' כתוב בהתנאים או בהכתוב' אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו תחילה בפניו על פה. ופירשו הח"מ והב"ש תיבת ולכן שכ' הרמ"א דמאחר דמי שאינו יודע לקרות פסול מיקרי א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחילה בפני החתן והגידו לו מה שכתוב ע"ש. וקשה הא בלא"ה אף אלו ידענו בברור שלא קראו לפניו ולא ידע החתן מה כתוב שמה ג"כ מתחייב בכל מה שנכתב דמאחר ששתק וסמך על נאמנו' של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמרו וכמ"ש הסמ"ע סי' מ"ה סק"ה בשם הרמב"ן. אבל לפי מ"ש ניחא דהרי הט"ז והב"ש באהע"ז סי' ס"ו שם הקשו דהיאך יטעון ע"ה שלא ידע מה הי' כתוב בכתוב' הא מגיע לה כתובה בתנאי ב"ד ואף אם לא נכתב כנכתב דמי. ותירץ הב"ש דמיירי שהי' כתוב יותר מתיקון חז"ל ע"ש. וכיון שנכתב יותר מהמנהג בזה אם לא הבין מה נכתב בהכתוב' לא נתחייב כלל ומש"ה הוצרך לומר הרמ"א דלכן נתחייב ע"ה משום דמסתמא קראו לפניו ז

וראיתי למעכ"ת שפלפל בחכמה לומר דאף אם ידע השוכר ונתחייב בפירוש לשלם נזק השריפה מ"מ פטור דקרקעות נתמעטו מדין שמירה אף אם התנה בפירוש שמקבל עליו שמירה פטור אם לא קנו מידו כמ"ש כל הפוסקי' דדוקא במתנה ש"ח להיות כשואל מתחייב בדבור בעלמא כיון דשייך תורת שמירה עכ"פ. משא"כ בקרקעו' ועבדים דאין עליו שם שומר כלל מש"ה אינו מתחייב אלא בקנין. ובנ"ד כיון דלא הוי קנין פטור השוכר. עוד רצה מעכ"ת לפטור השוכר משום דעדיין שותפים הם ביתר הרחיים ועוסקים במלאכה והוי שמירה בבעלים. ולפענ"ד לא מסתבר לומר דלא יועיל תנאי בקרקע או בשמירה בבעלים דלא מיעטה התור' עבדים שטרות וקרקעו' רק מדין שמירה ואף אם חייב עצמו בפי' שיהי' שומר או שואל או שיתחייב באונסין לא מהני אבל אם חייב את עצמו בדבר פרטי שאם ישרף הבית חייב לשלם א"כ ניהו דמיעטה אותו תורה מדין שומר מ"מ אנן לא מטעם שומר מחייבינן לי' רק מטעם שהתנו כן וכל תנאי שבממון קיים. ולאשר כי דבר חדש הוא לכאור' לכן מוכרח אנכי להאריך קצת ולברר הדברים. דהנה הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו כתב בטעמו של הרמב"ם דאף בעבדים ושטרו' וקרקעו' חייב אם פשע משום דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וילפינן מכלל ופרט וכלל למעטינהו דליתנייהו בכלל הני חיובים שחייבה תורה באותה פרשה אבל מ"מ לא כתבה תור' לפטרן וממילא מוקמינן להו אסברא מבחוץ דחייב בפשיעה דפושע הוי כמו מזיק ע"ש בש"ך. ומעתה ה"ה והוא הטעם אם חייב עצמו בפירוש ג"כ חייב בקרקעו' וכו' דלא פטרינהו תור' רק מחיובים שבאותה פרשה. ומוקמינן אסברא מבחוץ דחייב לשלם כמו שהתנה דזה החיוב אינו מחמת פרשת שומרים. ולדברי הש"ך ע"כ צ"ל דהא דכתבו הפוסקים דבקרקעו' ושטרו' אינו מועיל תנאי ובעינן קנין דוקא. זה דוקא אם התנה להיות כשואל דכיון דחיוב שואל הוא מן ד' שומרים ומזה מיעטתה תורה עבדים וקרקעו'. אבל אם התנה סתם שיתחייב באונסין גם בקרקעו' וגו' מועיל תנאי דכיון דלא אימעט רק מכלל ופרט וכלל דהיינו דוקא מחיוב דאותו פרשה משא"כ בהתנה בפירוש לחייב בפשיעה או אונסין שפיר נתחייב מחמת התנאי ולא משום חיוב שומרי'. ודבר זה מדוייק מאד למעיין היטב בדברי הש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ט וסי' ש"א ס"ק ז' דאחר שהביא סברת הפוסקים הנ"ל דבש"ח בעלמא כיון דיש עליו תורת שומר יכול להתחייב בדבורו יותר משא"כ בשטרו' וכו' דאינו שומר כלל כתב הש"ך ול"נ הטעם דמתנה להיו' כשואל הוי כאומר הריני כאילו התקבלתי וכל הנאה שלו ומש"ה הוי שואל משא"כ הכא דשואל גופא פטור דאין כאן דין שומרים כלל ע"ש היטב:

ולפמ"ש י"ל דהש"ך לשיטתו לא מצי לומר כסברת הפוסקים הנ"ל דהא בהתנה בפירוש שפיר יש לחייבו כיון דאין החיוב מחמת אותה פרשה ומש"ה הוצרך להוסיף דמיירי שהתנה להיות כשואל ומש"ה פטור כיון דחיוב שואל הוא מחמת פרשת שומרין דמעטינהו תורה מכלל ופרט וכלל. עכ"פ לדעתי העני' הדבר ברור דלשיטת הש"ך גם בקרקעו' ושטרו' אם התנה להיות חייב באונסין מתחייב בדיבורו ומטעם שכתבתי כיון דאין החיוב מחמת פרשת שומרין. אלא דאף לדעת הפוסקים החולקין על הש"ך וגם לדעת הרא"ש ורוב הפוסקים דגם בפשיעה פטור וגם בשמיר' בבעלים דלא מיפטר מטעם כלל ופרט דבהדיא כתיב אם בעליו עמו לא ישלם וכיון דפטרתו תורה בפירוש ממילא מיפטר אף בחיובים דלאו מחמת אותה פרשה כמ"ש הש"ך ס"ק קכ"ו שם. מ"מ זה דוקא אם התנה סתם להתחייב באונסין ולא פירש איזה אונס אבל אם חייב א"ע בדבר פרטי דהיינו אם ישרף וכדומה שפיר מתחייב מחמת התנאי דכללא הוא דכל תנאי שבממון קיים. וראי' לזה דהנה הרמב"ם פ"ב משכירו' הל"ג הוכיח דבעבדים וקרקעו' מתחייב בפשיעה מהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב הרי דמתחייב אף בקרקע כיון שפשע ולא עבד את הקרקע. והראב"ד דחה ראייתו משום דשם התנה בפירוש והה"מ שם כ' דלא מכח המשנה דאם אוביר וכו' הוכיח הרמב"ם אלא ענין אחר הוא מהוראת רבותיו דאף אם לא התנה ג"כ חייב לשלם וע"כ משום דבפשע גם בקרקע מתחייב ע"ש. מכל זה מבואר דבהתנה בפירוש מודה הראב"ד דחייב והרי כל הפוסקים שוין בזה דבקרקע לא מועיל התנה ובעי' קנין דוקא וע"כ כמ"ש דבהתנה על דבר פרטי כמו אם אוביר וכה"ג תנאי כזה מועיל גם בקרקע ובשמירה בבעלים וכיוצא. ובזה יש מקום לדחות דברי התומים סימן ס"ו ס"ק ס"ז דהנה התוס' ב"מ דף נ"ז ע"ב הוכיחו דגם בפשיעה פטור מהא דפריך הש"ס אהא דתנן ש"ש אינו משלם מהא דקתני דבהבלעה יש לו שכר שבת לפיכך אחריו' שבת עליו ואיצטריך לשנויי בשקנו מידו ואמאי לא משני דמיירי בפשע ותמה הש"ך דלא מצי לאוקמי בפשע דא"כ גם ברישא אף דאינו נוטל שכר שבת מ"מ ליחייב דהא גם ש"ח מיחייב בפשיעה. ותירץ התומים לפי מה דקיימ"ל בסי' ש"ג דש"ש שהי' לו לקדם ברועים ומקלו' בשכר ולא קידם הוי פשיעה ובש"ח לא הוי פשיעה אלא א"כ יש לו לקדם בחנם. א"כ י"ל דהכי כוונת התוס' דלוקמי מתניתא בהי' לו לקדם ברועים ומקלות בשכר ומש"ה בסיפא דנוטל בהבלעה ויש לו שכר שבת והוי ש"ש מיקרי פשיעה ומיחייב אף בקרקעו' והקדשו' לדעת הרמב"ם משא"כ ברישא דאינו נוטל שכר שבת והוי ש"ח ממילא לא מיקרי פשיעה כלל ביכול לקדם בשכר ומיפטר ע"ש בתומי' ולפמ"ש לא יתכן לומר כן דאם כוונת התוס' להקשו' בכה"ג ולא משכחת לה בסיפא שיהי' אחריו' שבת עליו רק בדבר פרטי מיוחד א"כ עדיין גם לשיטת התוס' קשה למה איצטריך לאוקמי בשקנו מידו הא להתחייב בדבר פרטי סגי בתנאי בעלמא. וע"כ דהש"ס בעי לאוקמי הך דאחריו' שבת עליו דמיתחייב בסתמא כדין שומר ולא בדבר פרטי א"כ שפיר האשה הש"ך דלא מצי לאוקמי בפשע דבסתם פשיעה גם ש"ח חייב א"כ קשה אמאי ברישא אין אחריו' שבת עליו ודוק:

עוד נ"ל דיש לחייב את השותף שוכר הרחיים מטעם אחר. דכבר נודע דע"פ חק הקיר"ה יש לו רשות לתבוע בעד היזקו מכל שותף שירצה. וכל אחד מהם חל עליו החיוב לשלם כל ההיזק. רק דאם שילם אחד מהם אז אח"כ משלשין ביניהם א"כ בשעה ששכר אחד מהם ונתחייב לשלם אם יהי' נזק באותה הרחיים אין כאן חיוב מחדש דהחיוב כבר חל על כל אחד מהם בשעה ששכרו בשותפו' מקיר"ה. רק בשעה ששכר הרחיים קיבל על עצמו שאם ישלם הוא בעד הרחיים לא יחזור ויתבע מן יתר השותפים חלק המגיע מהם והוי כמו מחילה ופשיטא דזה לא בעי קנין ומועיל גם בקרקע ואין זה דומה כלל לשמירה בבעלים:

גם מ"ש מעכ"ת דבשביל התנאי שהתנו השותפין בשעה שמסרו לו בנין הרחיים באופן שאם הסעקאראנץ לא תשלם ישלם הוא. וע"ז כ' מע"כ דכיון דזה התנאי הי' אחר שכבר נשרף הרחיים א"כ אין כאן דין שמירה כלל רק שנתחייב לשלם עבור הסעקאראנץ והוי כערב לאחר מתן מעות. לא דמי כלל דערב לא מטי הנאה לידי' ולא מתחייב רק משום שעל פיו הוציא המלוה וכל השיעבוד הוא לתועלת הלוה כדי שילוהו המלוה ומש"ה לאחר מתן מעות לא משתעבד כי דהמלוה לאו מידי חסר דכבר הלוה לו והערב לא מטי הנאה לידי'. משא"כ בנ"ד דמה ששיעבד השוכ' לשלם בעד הסעקאראנץ אטו זה הי' לתועלת וטובת הסעקאראנץ הלא לטובת עצמו עשה כן כדי שימסרו בידו בנין הרחיים אשר הרויח בהם ובהאי הנאה גמר ומשעבד נפשי'. אלא דלפי טענת השוכר דבלא"ה הי' מגיע לו בנין הרחיים שכך התנו בשעת שכירותו א"כ לא נתחייב כלל מכח התנאי השני. אשר ע"כ נלפענ"ד בנ"ד אם יתברר הדבר שדרך הקיר"ה לכתוב בהקאנטראקטין אחריו' זה שאם לא תשלם הסעקאראנץ ישלם השוכר גם בנ"ד חייב השוכר השותף לשלם נזק השריפה וכמ"ש מעכ"ת ולא יכול לטעון שלא ידע אם נכתב כן בהקאנטראקט מקיר"ה. אמנם אם יתברר כי ע"פ רוב לא יכתבו אחריו' הזה בהקאנטראקט מקיר"ה. ישבע השוכר שלא ידע מזה שנכתב אחריות הזה בהקאנטראקט ויכלול בשבועתו כי מגיע לו בנין הרחיי' משעת שכירותו ולא ע"פ התנאי השני והשוכר פטור כנלפענ"ד דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה