אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן פז

סימן פו

ב"ה יום ה' זאת חנוכה תרמ"ו לפ"ק לבוב.

שלום וברכה ושפעת הצלחות. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם מוכתר בנימוסים. כש"ת מוה' יחיאל מיכל נ"י. ראבד"ק סאדיגורע:

מכתבו הגיעני. וגוף הענין הוא שלא לרצון לפני להתערב בזה כי שני הצדדים כולם אהובים כולם קדושי' והרבה מכתבים השגתי טרם השבתי להשואל בראשונה. ולכן אחרתי גם עתה מלהשיב למעכ"ת. אמנם בתורה דכתיב בה אמת לא אשא פני איש אף אם כגובה ארזים גבהו ומתחילה נדון אם הכלים הקבועים בהם אבנים יקרות הם בכלל כלי כסף וכלי זהב הנאמרים בהצוואה. ומעכ"ת כתב דאף לדעת הסוברים באהע"ז סי' ק"ט סעיף ד' דהצמידים בטלים לבגד ואם מכר או נתן בגד מכר גם הצמידים. זה דוקא בצמידים שהם בטלים לבגד ונגררים אחריו. משא"כ באבנים יקרות דעיקר הכלים על שם האבנים ויש להם שם בפ"ע אינם בכלל כלים זהו תורף דבריו ולא ישרו בעיני. דבפי"א דכלים משנה ח' תנן חוט של מתכות וחוליות של אבנים טובות ומרגליו' וכו' ע"ש היטב. ומבואר הדבר דאבני' טובות ומרגליו' אינם מקבלין טומאה. והר"ש שם כ' הטעם דהוי להו כלי אבנים. ולולי דבריו הקדושים הייתי אומר דמש"ה טהורו' דידוע אבנים טובות ומרגליו' נלקחין מן הים וכלל גדול אמרו פי"ז דכלים משנה י"ג כל שבים טהור. ובזה זכיתי להבין הא דמשמע ממשנתינו פי"א דכלים מ"ח דאם לא נשתברו החוליות הכל טמא החוט והחוליו'. ולפמ"ש דמש"ה החוליות טהורו' משום דכל שבים טהור והרי במשנה פי"ז דכלים מי"ג אמרו דחם חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא. ולפמ"ש התוס' יו"ט פי"א דנגעים מ"א לדעת הרמב"ם דבכה"ג שחיבר להם מן הגדל בארץ אז הכל טמא גם מה שבים ע"ש ומש"ה אם לא נשתברו החוליו' הכל טמא כיון דהם מחוברו' להחוט ודרך ללובשן יחד ומאחר דהחוט של מתכות טמא גם החוליות המחוברות להחוט טמאות כדין חיבר להם מן הגדל בארץ לדעת הרמב"ם. ועיין בגמ' שבת דף מ"ח ע"ב מבואר דבכה"ג חשיבי חיבור זה לזה. ובזה עמדתי על כוונת המשנה פי"א דכלים מ"ח שירי קטלא כמלא צואר קטנה ר"א אומר אפילו לא נשתייר רק חוליא אחת. והר"ש והתוס' יו"ט שם תמהו על זה היכי דמי ע"ש. ולפמ"ש ניחא דקאי אהא דאם החוט של מתכות והחוליו' הכל קיים הכל טמא אף דהחוליו' הם מן הגדל בים כיון שהם מחוברו' לחוט של מתכות הגדל בארץ וכמ"ש לעיל כיון שדרך ללובשן ביחד הוי חיבור. וע"ז קאמר שירי קטלא דאם אינו ראוי ללובשו בצואר אז לא הוי החוליו' החיבור וטהורו' כיון שהם גדלות בים. ומש"ה בעינן שישתייר כמלא צואר קטנה דאז דוקא חשיבי חיבור וכמ"ש. ור"א פליג דאפילו לא נשתייר רק חוליא אחת ג"כ דרך ללובשו והוי חיבור וגם החוליא טמאה כיון דמחובר למין הגדל בארץ דהיינו החוט של מתכות. וזהו כפתור ופרח. עכ"פ מבואר דהחוט של מתכות הוא העיקר אף דקבועין בו אבנים יקרות. ומלבד כל זה מבואר בגמ' שבת דף נ"ט ע"ב דטבעת של מתכות וחותמה של אלמוג טמאה לרבנן דקיימ"ל כוותי' ואלמוג היינו כסיתא והוא יקר מאד כמו מרגליות כמבואר כל זה בגמ' ר"ה דף כ"ג ע"א ע"ש היטב. ומוכח להדיא דהעיקר הוא הטבעת ומש"ה מקבל טומאה אף דקבוע בו אבן יקרה. משום דהאבנים טובות בטלות לגוף הכלי. הן אמת דזה כמה שני' תמהתי על זה דלכל האקומתו' בגמ' שבת דף נ"ט ע"ב ודף ס' ע"א שס אתיין משניות דמס' שבת דמחלק בין טבעת שיש עלי' חותם לטבעת שאין עלי' חותם כר' נחמי' דס"ל בטבעת הלך אחר חותמה כמבואר בסוגיא שם ובתוס' שם ד"ה ר"נ. וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים דפסק לענין שבת לחלק בין יש עלי' חותם או לא והיינו כר' נחמי' ולענין טומאה פסק כרבנן. וגם דברי הרשב"א שהביא הב"י באו"ח סי' תרכ"ט שאין לסכך בסולם משום שיש בו בית קיבול שליבות ועי' במג"א שם סק"ח והרי כיון דפסק לענין שבת לחלק בין יש עלי' חותם או לא והיינו כר' נחמי' כמ"ש לעיל. ור' נחמי' ס"ל בשבת דף ס' ע"א בסולם הלך אחר שליבותיו ע"ש א"כ כיון דהשליבו' הם פשוטי כלי עץ כל הסולם טהור אף אם איכא בית קיבול במקום שתוחבין בו השליבו' מ"מ כל הסולם בטל לגבי השליבו' לר' נחמי' והוי פשוטי כ"ע וכשר לסכך. ואם נאמר דבשביל שדורסין על השליבו' איכא בהן טומאת מדרס וממילא יש ג"כ טומאת מת אף דהם פשוטי כלי עץ משום דכל הטמא מדרס טמא ג"כ טומאת מת. ועי' ברש"י שבת דף פ"ד ע"ב ד"ה מפץ. אי אפשר לומר כן דמלבד דמדברי התוס' סוכה דף ה' ע"א מבואר להדיא דבסולם ליכא טומאת מדרס אלא דגם מגוף דברי המג"א סי' תרכ"ט סק"ח מוכח להיפך דא"כ גם אם הסולם נקוב מעבר לעבר כעין שלנו ג"כ טמא משום דבטל לגבי השליבו' הטמאות מדרס לר' נחמי' דס"ל בסולם הלך אחר שליבותיו. וכיון דבגמ' מרמיין אהדדי הך דשבת והך דטומאה היאך זיכו רבותינו הראשונים שטרא לבי תרי וצ"ע. עכ"פ לדינא מאחר דהרמב"ם פוסק כרבנן דטבעת של מתכות וחותמה של אלמוג טמאה פשיטא דהכי קיימ"ל ומוכח מזה דהאבנים יקרות בטלו' לגבי גוף הכלי והוי בכלל כלי כסף וכלי זהב הנכתבים בהצואה וזה ברור בס"ד:

וראיתי למעכ"ת שהביא בשם הגאון דק' ברעזאן שגם הוא כתב דהעיקר הוא גוף הכלי והאבני' טובו' בטלו' להכלי. והביא ראי' מחשן ואפוד דחשיב בקרא בבגדי'. ובש"ס יומא אמרינן כמה פעמים פושט בגדי זהב אף דהיו קבועים בחשן ואפוד אבנים יקרות מאד אפ"ה מיקרי בגד ומוכח מזה דהאבנים יקרו' בטלו' לגבי גוף הבגד. ומעכ"ת תמה ע"ז דהרי גם הציץ הוא בכלל בגדי זהב אף דהוא רק טס של זהב ואינו בגד כלל. ואני אומר גברא רבא אמר מלתא לא מרמינין לי' בגילא דחיטתא ויש להביא ראי' לדבריו. דבקרא ריש פרשת ואתה תצוה כתיב ואלה הבגדים אשר יעשו וקא מפרש כל בגדי כה"ג מלבד מכנסים וציץ. והנה במה שלא מנה מכנסים קא דריש בגמ' יומא דף ה' ע"ב מכנסים אין כתובין בפרשה. אמנם במה שלא מנה הציץ ליכא שום טעם. ומזה מוכח להדיא כדברי הגאון מבערזאן דכיון דכתיב בקרא ואלה הבגדים לא מצי למיחשב ציץ דהוא טס של זהב ולא בגד ומדקא חשיב בהאי קרא חושן ואפוד מבואר דזה מיקרי בגד משום דהאבנים יקרו' בטלות לגבי עיקר הכלי. ומה דחשיב בגמ' ציץ בהדי בגדי זהב י"ל דאגב שבעת כלי' האחרי' שהם בגדים כדכתיב בקרא קרי נמי לציץ בגד וכזה נמצא הרבה בגמ' וכן הוא להדיא בפירוש ראב"ע במקרא הנ"ל. ועי' בגמ' יומא דף ע"א ע"ב דס"ד למילף מעיל מחשן ואפוד ולא מפרכת משום דמעיל וחשן ואיפוד הוו בגד לאפוקי פרכת דאהל הוא. הרי מבואר כדברי הגאון מבערזאן. ולכן נלענ"ד להיפך מדברי מעכ"ת דאף לדעת הב"ש בסי' ק"ט דצמידים אינם בכלל בגד דוקא התם דהצמידים הם כלי בפ"ע ואינו שייך להבגד ומש"ה לא קנה אבל בנ"ד דא"א ללבוש ולהשתמש באבנים טובו' ומרגליו' לחוד בלתי אם הם מחוברין לבגד או לכלי עדיף טפי מקרון ופרדות דכיון דאין ראוי זה בלא זה אם היו קשורין מכר את הקרון מכר את הפרדות וכ"ש במתנ' כמו בנ"ד. וחילוק זה מבואר בדברי הב"ש שם להדיא. ומ"ש מעכ"ת דהולכין בה אחר לשון בני אדם. אמת נכון הדבר אם הי' לשון ב"א נתברר לנו. אבל כל שאנו מסופקין ובפרט אם אמר המצוה בלה"ק הולכין אחר לשון תורה. ועי' בש"ך יו"ד סי' רי"ז סק"א בשם רי"ו. ומכ"ש בנ"ד דבתחלת דבריו כתב שהוא מסדר היאך יתנהגו בהונו ורכושו וכתב איך לעשות במעות מזומן ובילעטין ואח"כ כ' מה לעשות בכלי כסף וכלי זהב. ואם נאמר דהכלים הקבועים בהם אבנים טובו' ומרגליו' אינם בכלל כלים אמאי לא פירש מה יעשה בהם. ואין לומר דכוונתו היתה דאותן ישארו להבנים לבד בתורת ירושה דכיון דשייר ג"כ חלק לטובתו. מזה חלק ששית ומזה חלק עשירית הי' לו עכ"פ לפרש כמה יתנו מאותן הכלים לטובתו. וע"כ דאותן הכלים הם בכלל הכלי הכסף וכלי זהב שכתב. וזה ברור ואמת בס"ד:

אמנם אמנם בגוף הצואה כבר כתבתי דעתי העני' בתשובתי לק' קניהעניטש דאין להוציא ממון מחזקת יתמי ע"פ צואה זו דייש מחלוקת הקדמונים אם אמרינן בכה"ג מלקדה"מ ומ"מ כתבתי דמשום מצות כיבוד אב מחויבים היורשי' לקיים דברי הצואה בכל פרטי'. ואף דקיימ"ל כמ"ד משל אב מ"מ מאחר דהממון בא מכח ירושה לא פסק כח האב מאותו הממון ומיקרי משל אב והבאתי ראי' לזה מדברי התוס' גיטין דף י"ג ע"א ד"ה והא ע"ש בסוף הדיבור. ומהאי טעמא כ' הרמ"א ביו"ד סי' רט"ז סעיף ד' דכל יוצאי חלציו קרוין בית אב משום דהממון בא מכחו והוי כשלו. וממילא דמיקרי נמי של אב לענין כיבוד. וזהו ג"כ הטעם מה דקיימ"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. והסמ"ע בסוף סי' שנ"ד כתב הטעם משום דברא כרעא דאבוה. ודבריו צריכין ביאור דהא אם מכר האב לבנו פשיטא דהוי שינוי רשות. וע"כ כמ"ש דכיון דבא בירוש' לא פסק כח האב מאותו הממון ומש"ה לא הוי שינוי רשות:

ומה שהביא מעכ"ת מחו"מ סי' ר"נ סעיף כ"ה. במחכ"ת לא עיין יפה דהתם אנו מסופקין אם בא השטר ליד המקבל מחיים ולזה אמרינן שמא נמלך עליהן שלא ליתנן דהיינו שמא חזר בו מן הנתינה. וכמו דאמרינן בחו"מ סימן ל"ט סעיף ב'. אבל לעולם לא אמרינן שחזר בו מן המתנה רק שחזר מן נתינת השטר ליד המקבל. ומש"ה כ' הש"ך כסי' ר"ל ס"ק כ"ג דבבריא ובקנין קנה המקבל כיון דבזה ליכא שום נפקותא אם בא השטר ליד המקבל דמשעת קנין שיעבד נפשי' והשטר אינו אלא לראי' וכן מבואר להדיא באורח חיים סי' קנ"ג סעיף י"ט דאם נמצא אחר מיתתו כתב כתוב שהקדיש כלים הוי הקדש. והיינו מטעם הנ"ל דאין אנו דנין אם בא הכתב ליד הקדש מחיים דליכא שום נפקותא בזה רק על רצון הנותן אנו דנין וע"ז איכא ראי' גדול' מן הכתב שהי' רצונו להקדיש. והיינו ממש נ"ד כיון דנתברר מן כתב הצוא' כי הי' כן רצון המצוה מחויבים היורשים לקיים משו מצות כיבוד. ומה לנו אם חזר מן נתינת השטר ליד המקבל ונ"ד דמי ממש למ"ש באו"ח סי' קנ"ג וכמ"ש. וכן מוכח להדיא מדברי הש"ע חו"מ סי' פ"א סעיף י"ז בהג"ה ומדברי הש"ך שם ס"ק מ"ה ע"ש היטב. ולכן על משמרתי אעמודה כי מחמת מצות כיבוד חוב קדוש הוא על היורשים לקיים את כל הנאמר בהצוא' בל יעדרו דבר. ואינני זז זיז כל שהוא מכל מה שכתבתי במכתבי הראשונים וע"ד אמת וצדק אנכי חותם ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה