אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן פו

סימן פה

ב"ה יום ב' ג' מרחשון תרמ"ז לפ"ק לבוב:

אלפי ברכות. שפעת הצלחות. לכבוד ידיד נפשי ולבי. רב רחימאי. הרב הגאון החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם. מוכתר בנימוסים. כש"ת מוה' שמואל יצחק שור נ"י. האבד"ק קניהעניטש יע"א.

מכתב יקרתו הגיעני. תוכו רצוף אהבה פלפול עצום בדבר הצוואה מאת הרב הקדוש מסאדיגורי זי"ע. וענותו תרבני לבקש ממני לחות דעתי העני' בזה ע"פ דתה"ק. ומעכת"ה העמיק מאד בפלפול רב ועצום וכמעט לא הניח עוד מקום להתגדר בו. והנני בזה למלאות שאלתו לעיין בדבר. וד' צבאות יראני מתורתו נפלאות לברר דין אמת לאמתו. ומעכת"ה עורר בזה דהצוואה נעשית שני שנים קודם פטירתו והרי הוא מתנת בריא ובעי קנין ומשום מצוה לקד"ה ג"כ לא שייך בנ"ד מאחר שלא בא ליד שליש לשם כך כמבואר בסי' רנ"ב סעי' ב'. וע"ז כתב מע"כ דכיון דבדיניהם זוכין הבנות הוי כבא ליד שליש. והביא ראי' מדברי הרדב"ז ח"א סי' ס"ז שכתב שכיון שזכה ההקדש בערכאותיהם דינם כמוחזקין ע"ש. ולענ"ד לא דמי כלל להתם דשם כבר העלתה האשה המקדשת השטרות בערכאותיהם. וכבר באו ליד הגזבר הנכסים. ומש"ה מיקרי ההקדש מוחזק. מה שאין כן בנ"ד הערכאות אינם יודעים מאומה כמה נשאר בעזבונו. ואם ירצו הבנות לזכות בדיניהם צריכים למסור בדיניהם. וח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואיך יעלה על הדעת לומר שהאב ידע שאם ירצו הבנות יכולים לזכות ע"פ דיניהם ומש"ה הוי כנתן ביד שליש. וכי זו משנת חסידים הוא. והרי הוא גזל גמור להפקיע ירושת הבנים ע"פ דיניהם. ואין זה דומה כלל למ"ש בשו"ת גנת ורדים ושו"ת פ"מ דאין הבנות מחויבות ליתן פטורים בדיניהם. דשם מיירי בקרקעות דממילא אחר מיתת המוריש מחזיקין בדיניהם את הבנות בחלק ירושתן. וע"ז כתבו דאין כופין את הבנות לחזור חלקם להבנים. משא"כ במטלטלין דכל זמן שלא הודיעו להערכאות מהעזבון אין להם שום עסק בזה הדבר ברור דנכסי בחזקת יורשי קאי. ובזה נדחה ג"כ מה שהביא מעכ"ת משו"ת ח"ס ח' חו"מ סי' קמ"ב דגם שם מיירי דהאשה כבר העלתה בערכאות כמבואר בהשאלה שם ומש"ה מיקרי היורשים מוחזקים. ואדרבא משם מוכח להדיא שלא כדבריו דלסברת מעכ"ת אמאי לא זכו היורשים בהבית מכח מלקד"ה דכיון דנקראו מוחזקים הוי כבא ליד שליש. ומכ"ש בנ"ד דלא בא עדיין לפני ערכאות כלל ולא נקראו הבנות מוחזקין פשיטא דלא הוי כבא ליד שליש וממילא דלא אמרינן מלקד"ה:

ומ"ש מעכ"ת בדברי הש"ך סי' רנ"ב סק"ד. המה דברים אשר א"א להולמם דהנה הב"י ס"ס רנ"ב הביא שו"ת הריטב"א שכתב דדעת ר"י בן מיגאש וסייעתו דל"א מלקד"ה רק במי שהשליש ממון ביד אחרים אבל אם לא הוציא מעות מת"י אע"פ שצוה את היורשים לעשות אין בו משום מלקד"ה וכו' אבל הנכון בעיני כדברי הרא"ה שאפילו לא הוציא מתחת ידו כל שצוה ליורשים וכו' אמרינן מלקד"ה עכ"ל הב"י בשם הריטב"א. הרי מבואר דלדעת ר"י בן מיגאש ור"ת והרשב"א והרא"ש והטור אע"פ שצוה ליורשים ליתן ל"מ מלקד"ה והרא"ה והריטב"א ס"ל דבצוה ליתן אמרינן מלקד"ה אף שלא בא ליד שליש.

ומעתה דברי הסמ"ע והש"ך בסי' רנ"ב תמוהים שכתבו על דברי המחבר והרמ"א דס"ל כר"ת וסייעתו או שצוה ליורשיו ליתן. והרי זה דעת הרא"ה והריטב"א. והמחבר והרמ"א לא ס"ל הכי. והי' להם להסמ"ע והש"ך לכתוב בלשון מחלוקת ולא לכתוב בפשיטות דבצוה ליתן אמרי' מלקד"ה מאחר דרוב הפוסקים סוברים כר"ת. וזהו ג"כ כוונת בעל נתה"מ מאחר דבסי' ר"נ סעי' כ"ג הביא המחבר שני דיעות אם אמרינן מלקד"ה במצוה ליורשים. הרי דר"ת וסייעתו לא ס"ל הכי. ואיך כתב הש"ך דברי הרא"ה על דברי המחבר כיון דפליגי אהדדי. ומעתה לא ידעתי מה הועיל במה שהביא דברי המהרי"ט סי' ס"ג. דהרי גם המהרי"ט לא כתב דבריו רק לשיטת הרא"ה כמבואר בדבריו שם להדיא. אבל לדעת ר"ת וסייעתו אף אם אמר אני מצוה ליורשים ליתן ג"כ אינו מועיל כדמוכח מדברי מהרי"ט שם ע"ש. מיהו בנ"ד גם לדעת הרא"ה והריטב"א לא אמרינן מלקד"ה דאין כאן לשון אני מצוה. וגם בעינן שיאמר המצוה להיורשים בפניהם כמ"ש המהרי"ט שם. וכן מבואר להדיא בב"י בשם הריטב"א שם. וכ"כ בנתה"מ שם. גם מה שהאריך מעכת"ה להוכיח דגם ביתומים קטנים אמרינן מלקד"ה. במחכ"ת לא עיין בהר"ן פ"א דגיטין שכתב להדיא דביתומים קטנים ל"א מלקד"ה. וראית מעכ"ת מסוף פ"א דגיטין דלוקמי ביתומים קטנים לק"מ. דהתם אמרינן דמחויב השליח לקיים דברי המת ולא קאי כלל על היתומים. גם מה שהוכיח מעכ"ת מהא דהקשו הקדמונים דלאיזה צורך אמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי תפ"ל דמלקד"ה. ג"כ אינה ראי' דבלא"ה איכא חילוקים רבים בין מתנות שכ"מ ובין מלקד"ה. ועי' בסי' רנ"ד סעי' ב' בהג"ה ובט"ז שם. עכ"פ מאחר שמבואר להדיא בהר"ן פ"א דגיטין דביתומים קטנים ל"א מלקד"ה פשיטא דהכי הלכתא. ומ"ש מעכ"ת מהא דפוסקים על היתומים דבר מצוה שיש לה קצבה זה דוקא במקום דהמצו' על היתומים רק שהם קטנים אבל אנן אמרינן דחז"ל לא חייבו כלל לקטנים לקד"ה וליכא מצוה גבייהו כלל כמ"ש הר"ן. מ"ש מעכת"ה אם הכלים אשר קבועים בהם אבנים טובות ומרגליות גם המה בכלל כלים. נלענ"ד נכון לדינא:

ומעתה מבואר דלענ"ד אין על הבנים חיוב לקיים הצואה ולא שייך בזה מלקד"ה. ומ"מ נלע"ד דיש בזה משום מצות כיבוד אב וכ"כ הגאון בשו"ת רע"ק איגר חיו"ד סי' ס"ח. ומה שפקפק שם ע"ז דקיי"ל כיבוד אב משל אב ולא משל בן. מ"מ ראייתו מרש"י לענין מטלטלי דיתמי הוא ראי' גדולה. ועי' בתוס' גטין דף י"ג ע"א ד"ה והא. שכתבו דבירושה לא פסק כח המוריש מאותו הממון ע"ש. וא"כ אפשר דמיקרי של אב ושייך בי' מצות כיבוד אב. וגם כתב שם בתשו' דמשל בן אף דליכא בזה חיוב כיבוד אב מ"מ אם אין הבן מקפיד על חסרון כים מצוה קא עביד. ובנ"ד מאחר דהבנים חסידים וקדושים מהראוי להם לקיים רצון אביהם הרה"ק זי"ע מחמת מצות כיבוד אבל אין בזה שום כפי' ולא חיוב כנלענ"ד ברור בס"ד:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה