אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן פד

סימן פג

בדבר השאלה בששה אחים שבאו לחלוק בירושת אביהם והי' בתוך העזבון חפצים יקרי הערך שרידי קודש מגדולי ישראל אנשי השם. והסכימו האחים לחלקם ביניהם על פי גודל. והי' בהם חפץ אחד של גדול קדמון ויהי לחלק אחד לבדו. ועוד חפץ אחר דומה לו במהותו ונלוה אליו חפץ שני שניהם של גדול אחרון ויהי' ג"כ לחלק אחד ויצא הגורל ראשונה לראובן ועלה בגורלו הפיתקא אשר כחוב עלי' חפץ פ' של גדול קדמון פ'. ובגורל שמעון עלה פיתקא כתוב עלי' שני חפצים של גדול אחרון פ'. וליתר האחים נפלו בגורלם החפצים הנותרים והחזיקו כל אחד בחלקו. ועתה אחרי אשר עברו שנים כביר מזמן החלוקה נתוודע בבירור גמור על פי סימנים מובהקים מבלי ספק כלל אשר החפץ של גדול קדמון שעלה בגורל ראובן הוא ת"י שמעון. והחפץ הדומה לו של גדול אחרון שעלה בגורל שמעון הוא ת"י ראובן ולא נודע אם נפשה החילוף לאחר שכבר החזיקו האחים כל אחד בשלו. או דגם בשעת החלוקה הי' החילוף והחזיקו ראובן ושמעון בטעות כל אחד מהם את חפץ חבירו. ואחרי אשר החילוף נתברר ונגלה בעליל ראובן תובע משמעון אחיו שיחזור לו החפץ של הגדול קדמון שעלה בגורלו להיותו יקר וחביב עליו מאד והוא יחזיר לשמעון את שלו ושמעון מעכב מלהחזירו עד אשר ידע אם הוא מחויב בזה ע"פ דתוה"ק. ומעכת"ה פתח לה פתחא להאי דינא ממחלוקת הפוסקים בש"ע סימן קע"ג סעיף ב' אם הגורל עושה קנין או לא. דלדעת רוב הפוסקים דס"ל דגורל עושה קנין א"כ תיכף שזכה ראובן ע"פ גורל בחפץ של גדול קדמון נקנה לו החפץ בכל מקום שהוא ושמעון שהחזיק בו בטעות מחויב להחזירו לו. אבל לדעת הרא"ש והטור דהגורל אינו עושה קנין רק מברר החלקים ועיקר הקנין בשעת החזקה וא"כ בנ"ד אם חילוף החפצים הי' בשעת החלוקה. מעולם לא החזיק ראובן באותו החפץ שעלה בגורלו ויכול שמעון לחזור עכשיו מהגורל ולפ"ז אפשר דשמעון יכול לטעון קים לי כדעת הרא"ש דגורל אינו קונה ויכול עדיין לחזור בו מהגורל שנעשה אז זהו תורף דבריו:

ולכאורה רציתי לומר בזה ע"ס מה דאמרו בגמרא דיבמות דף ל"ח בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דהוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש. ופשיטא דהתם לא מהני גם אם הספק מוחזק משום דלא מכח ספק זכה היבם בכל הנכסים רק דדין גמור הוא דאין ספק מוציא מידי ודאי. וכן מוכח ממה שהקשו התוס' מזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי לימא אין ספק מוציא מידי ודאי והרי התם חשיבי שניהם כמוחזקים כמבואר בריש ב"מ בגמ' וע' בתוס' ב"מ דף ב' שם ד"ה וזה דחשיב מגו להוציא ע"ש. אלמא דמוציאין מיד המוחזק בסברא זו דאין ספק מוציא מידי ודאי. וא"כ בנ"ד אלו לא הי' שום חלוקה בין האחין הי' לכל אחד מהם חלק בכל חפץ וחפץ ולפי שיטת הפוסקים דגדול עושה קנין זכה ראובן בכל החפץ של גדול קדמון עכ"פ יש לראובן בודאי חלק בחפץ זה ואפשר שכל החפץ של הגדול קדמון הוא שלו מחמת קנין הגורל. וא"כ הוי ראובן ודאי משא"כ שמעון הוא ספק דלדעת הרא"ש דאין גורל עושה קנין מ"מ עדיין ראובן ושמעון משותפים א"כ גם לפי טענת שמעון קים לי כדעת הרא"ש מ"מ אין לו בחפץ של גדול קדמון רק חלק משא"כ לראובן דיש ספק שמא כל החפץ שלו. ודמי ממש לספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי ולא מהני תפיסה. הן אמת דלפ"ז יקשה בהא דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ומשום דסובר אין ברירה. והרי כבר נודע מ"ש היש"ש פ"ה דב"ק דענין ברירה הוא ספק ומש"ה קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. וא"כ אמאי צריכין להחזיר ביובל כיון דכל אחד מהאחים בודאי יש לו חלק בהשדה שנפל לחלקו לפ"ע חלק ירושתו ושמא כל השדה שמחזיק בה הוא שלו מטעם יש ברירה כיון דברירה הוא ספק כמ"ש היש"ש. וכל אחד בחלקו הוא ודאי כיון שעכ"פ ודאי יש לו חלק בזה ואחיו המוציא ממנו ביובל הוא ספק דאפשר שאין לו שום חלק בשדה חבירו דיש ברירה ואין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם הא ליתא דע"כ לא כתב היש"ש דברירה הוא ספק רק לדידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה א"כ מוכח דהא דבדאורייתא אין ברירה הוא מטעם ספק. משא"כ לר' יוחנן דסובר להדיא בביצה דף ל"ח דגם בדרבנן אין ברירה ע"ש א"כ סובר דבודאי אין ברירה ומש"ה מחזירין זל"ז ביובל:

ובזה ביארתי דברי הגמ' בגיטין דף כ"ה דאר"י אף אחרון אינו פוסל ואזדא ר"י לטעמי' דאר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל. ע"פ דמבואר בש"ע אה"ע סי' קל"א ובב"ש שם ס"ק ד' דאם נאמר דברירה הוא ספק באומר לסופר כתוב לאיזו שארצה אגרש עכ"פ פוסל מכהונה דשמא יש ברירה ע"ש. וא"כ ר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל ע"כ דס"ל בודאי אין ברירה. ולזה אמר בגמ' ואזדא ר"י לטעמי' דמדאמר ר"י דמחזירין זל"ז ביובל ע"כ דסובר דברירה לא הוי ספק כלל דאל"כ לא הי' צריך להחזיר ביובל דאין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש. וכיון דודאי אין ברירה מש"ה סובר ר"י דאף אחרון אינו פוסל. ומיושב בזה קושית התוס' סוף פ"ד דגיטין לדידן דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וקיי"ל נמי חין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן. א"כ לא משכחת דמייתי בכורים ע"ש. ולפמ"ש דוקא לר' יוחנן קאמר בגמ' הכי דאיהו סובר גם בדרבנן אין ברירה וע"כ דסובר אין ברירה מטעם ודאי, ומש"ה צריך להחזיר ביובל והוי קנין פירות. משא"כ לדידן דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ובכתוב לאיזו שארצה אגרש פוסל מכהונה. וע"כ דבהא דאמרי' בדאורייתא אין ברירה הוא מטעם ספק וא"כ אין צריך להחזיר ביובל דאין ספק מוציא ודאי וכמ"ש לעיל. ויש לכל אחד מהאחין בחלקו קנין הגוף כיון דאין צריך להחזיר ביובל ושפיר יכול כל אחד מהאחי' להביא ביכורים ודוק היטב. מיהו לענין דינא גם בזה יש מחלוקת הפוסקים דלדעת התוס' לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי רק היכי דהוא ודאי בכל הנכסים מכח ירושה. ובנ"ד עיקר זכות ראובן הוא מחמת הגורל דמכח הירושה זכיית ראובן ושמעון שוה לגמרי. וע' בשטמ"ק ריש ב"מ שמשמע שהרבה קדמונים חולקים על סברת התוס' בזה. וא"כ עדיין שמעון יכול לטעון קים לי:

עוד כתב מעכת"ה דלפמ"ש הרמ"א בסי' קע"ג סעיף ב' לדעת הרא"ש דאם החזיק אחר בחלקו החלוקה קיימת א"כ בנ"ד גם אם נאמר דגורל אינו עושה קנין וכדעת הרא"ש מ"מ כיון דשאר האחין החזיקו כדין ממילא נתקיים כל חלוקת הגורל ואין שמעון יכול לחזור בו. ודבר גדול דיבר מעכת"ה ולא ידעתי מנ"ל הא. דלענ"ד נראה דאם יש הרבה יורשים וביררו החלקים שיטול פלוני חלק זה ופלוני חלק זה וכן לכולם ועדיין יכולין לחזור בהם ואח"כ החזיק אחד מהם בחלקו אותו האח שהחזיק ודאי זכה בחלקו. ולענין שאר האחין מועיל חזקתו לענין זה שמחויבים לחלוק כפי החלקים שביררו ואין אחד מהם יכול לשנות החלוקה בדרך ואופן אחר אבל מ"מ כל אחד מהם יכול לומר בחלק פלוני אני חפץ ולא בהחלק שביררתי מקודם. ודאי אם אין כאן רק שני אחין אם החזיק אחד מהם ממילא נתקיים המותר לאח השני אבל אם יש הרבה יורשים אף שביררו החלקים כל אחד מהם והחזיק אחד בשלו בזה נתקיים בירור החלקים אבל עדיין יכול כל אחד מיתר האחים לומר בחלק פלוני אני חפץ. וא"כ לדעת הרא"ש דגורל אינו רק מברר החלקים אף דארבעה מהם החזיקו כדין ובזה נתקיים בירור שני החלקים הנותרים מ"מ עדיין שמעון יכול לומר אני חפץ בחפץ של הגדול קדמון. וראי' לזה ממ"ש הה"מ ג' פירושים בדברי הגמ' דכיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם ע"ש ובב"י סי' קע"ג. והיינו משום דקשיא לי' להה"מ דלשון קנו כולם משמע דיש הרבה אחים ולא בשני אחים דוקא ולזה הי' קשה להה"מ דאיך אפשר דע"י שעלה הגורל לאחד נתבררו כל החלקים והרי צריך גורל לכל חלק. ולכן הוצרך הה"מ לתרץ באופני' שונים. ואמאי לא תירץ הה"מ בפשיטות דמיירי דביררו החלקים מקודם שיקח כל אחד חפץ פלוני והאחר חפץ פלוני וכן כולם. וכיון שעלה הגורל לאחד מהם ממילא נקנו כל החלקים לכל אחד ואחד כפי שביררו ומש"ה שפיר קאמר בגמ' דאם עלה הגורל לאחד מהם קנו כולם. וע"כ דליתא להך סברא. וכיון דהה"מ אזיל שם בשיטת הרמב"ם דגורל עושה קנין ואפ"ה לא מהני גורל אחד לענין שקנו שאר האחים כפי הבירור מהחלקים. ה"ה לדעת הרא"ש דעיקר הקנין הוא החזקה מ"מ אין חזקת אחד מהם מועיל לענין בירור החלקים או הגורל שנעשה מקודם שיקנו כל אחד ואחד כפי מה שביררו. ומ"ש הרמ"א דאם החזיק אחד מהם בחלקו החלוקה קיימת הוא דומה למ"ש המחבר שם בגורל דאם עלה לאחד מהם נתקיימה החלוקה לכולם. דע"כ אין כוונת המחבר דנתברר כל חלק וחלק לכל יורש ויורש ורק דנתקיים החלוקה לענין שגם יתר האחים צריכין לחלוק ע"פ גורל וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ד ולזה כתב הרמ"א דלדעת הרא"ש בעי' חזקה דוקא ואם החזיק אחד בחלקו החלוקה קיימת. והיינו לענין שצריכין שאר האחים לחלוק ע"פ הגורל או בירור החלקי' שהי' מקודם אבל מ"מ עדיין לא נקנו יתר החלקים לכל אח ואח. וא"כ בנ"ד נהי דהשני חלקים שהחזיקו ראובן ושמעון בטעות צריכין להחלק בין ראובן ושמעון כפי מה שעלה בגורל וא"א לשנות החלקים עוד ולעשות בחלוקה אחרת דלזה מועיל מה שהחזיקו הארבעה אחים הנותרים מ"מ עדיין לא קנו לא ראובן ולא שמעון שום חפץ מיוחד לדעת הרא"ש ויכול שמעון לומר בחפץ פלוני אני חפץ יותר כנלענ"ד. ובאמת שדברי מעכת"ה סותרין זא"ז דמאחר שהאריך להוכיח דהרא"ש סובר כתירוץ השלישי שכתב הה"מ. והרי כתב הה"מ בפירוש בתירוץ הג' דהגורל מועיל לגבי דידי' דאותו היורש שעלה לו הגורל קנה בחלקו אבל אם רצה אחד מהנשארים לעכב ולחלוק בינו ובין שאר האחין בעילוי שומעין לו. וה"ה לדעת הרא"ש בכה"ג בחזקה דלא נתקיים ע"י החזקה של אחד מהם בירור יתר חלקי' לכל אחד ואחד ובגוף דברי מעכת"ה דהרא"ש ע"כ סובר כתירוץ הג' יש לי בזה אריכות דברים בס"ד. ולאשר אין מזה נפקותא לענין נ"ד לא רציתי עוד להאריך בזה:

וראיתי למעכת"ה שהביא בשם חכם אחד שהעיר בהא דאמרו בגמ' ב"ב דף פ"ח גמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר וכו' הב"ע בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים ודובר אמת בלבבו. אלמא דבירא שמים במה שגמר בלבו בלבד עמר הקנין. ובנ"ד נמי מאחר דשמעון הוא ירא ה' מרבי' נגמר הקנין ע"י שגמר בלבו וכ"ש עם הטלת גורל. ולענ"ד לא דמי כלל להתם דשם אלו אמר בפי' בשעה שהגבי' שמכוין לקנות בודאי קנה מאחר דקייצי דמי' ולזה אמרינן דבירא שמים הוי גמר בלבו כהוציא בשפתיו וכדמשמע לישנא דקרא ודובר אמת בלבבו דמה שמכוין בלבו הוא כאלו דיבר בפירוש משא"כ בנ"ד דלדעת הרא"ש אין הגורל עושה קנין ואף אם אמר בפירוש שרוצה לקנות ע"י הגורל לא מהני וע' בסי' קצ"ח סעיף ט' בהג"ה ובש"ך שם סק"י. א"כ אין מועיל גמר בלבו בירא שמים. יותר מאלו דיבר בפירוש באינש דעלמא. גם מ"ש מעכת"ה דגם באינש דעלמא מועיל מעשה קנין עם דברים שבלב. לא נהירא דא"כ לא איצטריך לאוקמי בב"ב שם בירא שמים כיון דגם אינש דעלמא קנה א"כ אסור לחזור בו משום דאסור למסור לו דבר שאינו מעושר מאחר דמקח קובע למעשר. אמנם מ"ש מעכת"ה דנ"ד לא גרע עכ"פ מהנושא ונותן בדברים כיון דנגמר ביניהם לחלוק ע"פ הגורל. אם כן החוזר בו יש בו משום מחוסר אמנה. בזה נראה דהדין עמו כיון דאחר הגורל מועיל חזקה שלא בפניו משא"כ בדברים בעלמא. אם כן כאן עדיף טפי מנושא ונותן בדברים ומחויב שמעון לקיים כפי הגורל כדי שלא יהי' ממחוסרי אמנה:

ובגוף הדבר דפשיטא לי' למעכת"ה דיכול שמעון לומר קים לי כדעת הרא"ש דגורל אינו קונה. לדידי מיבעיא לי טובא דהרי יסוד ושורש הדברים דיכול המוחזק לומר קים לי כדעת הפוסקים המועטים אף דרבים חולקים עליהם הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב כמ"ש הש"ך בקונטרס ת"כ סי' קכ"ג. והרי כתבו התוס' סוף פ"ק דכתובו' דברוב ישראל מחזירין לו אבידתו אפילו לשמואל דסובר א"ה במא"ה משום דבמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בא המעות לידו בהיתר משא"כ הכא דשלא מדעת הבעלים באה האבידה ליד המוצאה. ע"ש. והרי בנ"ד ג"כ בא החפץ של גדול קדמון ליד שמעון שלא מדעת ובכה"ג לכ"ע הולכין אחר הרוב גם בממון וממילא אין שמעון יכול לטעון קים לי. וע' בקונטרס ת"כ סי' ס"ב דתפיסה בטעות הוי תפיסה שלא ברשות. ובנ"ד הוי ממש תפיסה בטעות וכבר נודע מחלוקת הפוסקים בזה אם מועיל תפיסה שלא ברשות לענין קים לי וגם דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק דתיכף שעלה הגורל לחלק ראובן יש להסתפק אם קנה ראובן מחמת הגורל. ובר מן כל דין הרי עיקר הטעם דאין הולכין במא"ה הוא משום דחזקת ממון או חזקת מ"ק מסייע למוחזק כמ"ש התוס' בכ"ד ובנ"ד ליכא לשמעון שום חזקה דהרי אנו מסופקין על עיקר החזקה דקודם שהחזיק כבר הי' החפץ של ראובן מחמת הגורל ואין לו חזקת מ"ק רק על חלק ששית משום דקודם הגורל הי' כל החפצים של כל האחים. וגם על זה יש לדון מאחר שכ' מעכת"ה דהחפץ של גדול קדמון והחפץ של גדול אחרון שוים במהותם. ובכה"ג כתבו התוס' בגיטין דף מ"ז ע"ב ד"ה טבל דהחלוקה הוא חפץ כנגד חפץ א"כ מעולם לא הי' לשמעון בבירור חלק בחפץ הזה ואין לו שום חזקה ואינו יכול לומר קים לי. וגם מ"ש לעיל דאין ספק מוציא מידי ודאי יש לו פנים בהלכה וע' בקצה"ח סי' קי"ב ס"ק ד' וה'. ולכן מכל הלין טעמי דעתי העני' מסכמת לדברי מעכת"ה דמחויב שמעון להחזיר החפץ של הגדול קדמון ולקבל מראובן החפץ של הגדול אחרון כפי שעלה הגורל. דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה