מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן פ
ב"ה יום ב' א' דחנוכה תרל"א לפ"ק לבוב. הנאדר בקודש. בימי חינוך המקדש. כנשר נעוריו יחדש. לכבוד ידידי הרב החריף ובקי. צח השכל ונקי הרעיון. לתורה ולתעודה ידו הדה. כש"ת מוה' ישראל מתחי' אווערבאך נ"י:
מכתב שאלתו הגיעני. באחד שציוה לפני מותו אשר ביתו הגדול עם החנות הקרן קיימת והריוח יתחלק לדבר מצוה ועשרה פראצענט מן הריוח ינתן לאיש אחד. וכבר עברו ערך חמשה שנים שהאפוטרופס נותן הסך הנ"ל לאיש הנ"ל. אמנם בשעת מיתת הנותן הי' האיש הנ"ל מוחזק לאיש כשר וירא ד' וכעת יצא איזה קול רינון על האיש הלז. ועל כן לא רצה האפטרופס ליתן לו המעות הנ"ל באמרו אפשר אמת הדבר. ובודאי לא הי' דעת הנותן ליתן לו רק אם הוא איש כשר וירא ד':
הנה לכאורה יש לומר דאומדנא הוא דדעת הנותן הי' ליתן לו משום שהוא אדם כשר רוצה לזכות את נשמתו להנותן אותו אבל לא אם הקדיח תבשילו לפרוש מאחרי ד'. ואין זה דומה למי שנתן מתנה לאחר דבודאי המתנה קיימת אף אם המקבל התיצב אח"כ על דרך לא טוב. דשאני התם בנותן מתנה מחיים דלא ידעינן בשביל מה נתן לו אם מפני שהוא ירא ד' או מפני שהי' אוהבו או בשביל שעשה לו איזה טובה וכדומה. משא"כ כאן שהקדיש ההכנסות מהחנות לדבר מצוה. וציוה שיתנו חלק עשירית לפלוני בודאי י"ל דאנן סהדי דלא הי' כוונתו ליתן לאיש רע מעללים. ומ"ש מעכ"ת דכיון דבשעת המתנ' הי' ירא ד' לא נוכל לבטל המתנ' בשביל אומדנא שנעשה אח"כ. הדבר מבואר בשו"ת מהר"ם מלובלין להיפך דגם בשביל דבר שנולד אח"כ ג"כ מבטלין המתנה ע"י אומדנא ע"ש בסי' ק"ח. וכן מוכח ג"כ מהא דקיימ"ל בחו"מ סי' רנ"ג וביו"ד סי' רנ"ג סעיף ז' דאם ציוה ליתן להשיא היתומה ומתה דבטלה המתנה משום דאדעתא דהכי לא ציוה ליתן כמ"ש המרדכי בכתובות פ' אע"פ והביא ראי' מהא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה הרי מבואר דגם בשביל דבר שנולד אח"כ ג"כ מבטלין המתנה. א"כ בנ"ד ג"כ י"ל דאף דהי' בשעת המתנה איש כשר אם החמיץ אח"כ אמדינן לדעתו דאדעתא דהכי לא נתן לו. וקצת ראי' יש להביא לזה מהא דאמרינן בש"ס כתובות דף פ"ה ע"ב ההוא דאומר נכסיי לטובי' וכו' אתו שני טובי' שכן ות"ח ת"ח קודם ופרש"י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת"ח מנכסיו ע"ש וא"כ כי היכא דהתם אמדינן לדעתי' דלא הי' רוצה ליתן רק לת"ח היכא שאנו מסופקים על שני בני אדם. ה"ה בנ"ד אמדינן לדעתי' דלא נתן לו רק בשביל שהוא אדם כשר. ויש לדחות דהתם אנו מסופקים על איזה טובי' היתה כוונת הנותן. א"כ כשאנו אומרים דודאי היתה כוונתו על אותו טובי' שהוא ת"ח אין אנו מבטלין המתנ' בזה אדרבא מקיימין את המתנה. משא"כ כאן אם נאמר אומדנא המתנה בטלה א"כ אין יכולין לבטל המתנה רק בראי' ברורה וכיון שעכ"פ יש מצוה לפרנסו עי' ביו"ד סי' רנ"א אין אנו יכולין לבטל המתנ' בשביל זה. ואין זה דומה למ"ש התה"ד סי' ש"נ דבספק המתנה בטלה דשאני התם שצוה לתת לבתו ומתה והבעל בא לירש דהתם שפיר קאמר התה"ד דבספק מוקמינן הנכסים בחזקת היורשי'. והוא כעין דאמרי בש"ס יבמות וב"ב דהוחזקה נחלה לאותו השבט אבל כאן שצוה ליתן הריוח מהבית על עולמית ואם לא יתנו החלק העשירית לאיש הזה יעכב אותו האפוטרופס בשביל העולמית א"כ אין כאן שום חזקה כלל לבטל המתנה. וגם אין לומר בזה יד בעל השטר על התחתונ' כיון דגם האפוטרופס בא מכח השטר:
וראיתי למע"כ שהביא הא דאמרינן בהמקדש את האש' ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשוב' בלבו ובאמת שבנ"ד אין אנו צריכין לזה דבלא"ה הוי ספק כיון שלא אמר ע"מ וגם הוא קול רינון בעלמא דאפשר שהקול שקר ואיכא כמה ספיקי שמא הי' בדעתו ליתן בכל אופן אף אם אינו אדם כשר דאין זה אומדנא דמוכח כולי האי כיון שעכ"פ מצוה לפרנסו כמ"ש לעיל ושמא הקול שקר ושמא הרהר תשוב' בלבו וכבר נודע דעת רוב הפוסקי' דבס"ס מוציאין ממון. עוד נלפענ"ד בזה דבר חדש ע"פ מ"ש הרשב"א בתשו' ב' בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי הי' במכר ושנים אומרים לא הי' תנאי והשיב הרשב"א כיון שזה הלוקח החזיק בכסף או בחזקה הרי יש כאן מכירה ודאית וזה ירד בתורת מקח ודאי אלא שיש כאן שתי כתי עדים כת אחת אומרת שיש לו להסתלק מכח התנאי וכת אחת אומרת שאין לו להסתלק מוקמינן ארעא ביד הלוקח זה תורף דבריו. ועי' במשנה למלך פט"ו מטוען הלכה י"א שהאריך בזה. וא"כ בנ"ד אף אם התנה בפירוש שלא נתנו לו רק אם הוא אדם כשר מ"מ כיון שהמתנ' ברורה וקנה אותה מכח צוואת שכ"מ ואנו מסופקים אם יש לו להסתלק מהמתנ' מחמת כי סר מדרך הישר או אולי הקול שקר או הרהר תשוב' בכה"ג מוקמינן בחזקת המקבל מתנה כמ"ש הרשב"א. ובזה אמרתי ליישב קושית המהר"ם פדווא בהא דהמקדש ע"מ שאני צדיק דאמרינן שמא הרהר תשוב' בלבו א"כ אמאי המקדש בפסולי עדות אין חוששין לקדושין ניחוש שמא הרהרו תשוב' העדים. ועי' בלחם משנה פ"ח מאישות הלכ' ה'. ולפמ"ש י"ל דבאמת הי' לנו לאוקמא בחזקת פנוי' ואמאי חיישינן שמא הרהר תשוב' אמנם בהאי דהמקדש ע"מ שאני צדיק דהקדושין הם ברורים ורק דהספק אם נתקיים התנאי בזה אדרבא מוקמינן הקדושין על חזקתן לומר דלא נתבטלו מחמת התנאי וכמ"ש הרשב"א משא"כ בהך דהמקדש בפסולי עדות דיש ספק בעיקר הקדושין דאם העדים פסולין אין כאן התחלת קדושין כלל שפיר מוקמינן על חזקת פנוי' ולא חיישינן שמא הרהרו העדים תשוב' וזה נכון מאד. ובזה מיושב קושית הב"ש סי' ט"ו ס"ק א' על מ"ש הח"מ דמי שקידש אשה שהיא עליו שני' דרבנן ואח"כ נתקדש' לשני שהיא גם כן עליו ערוה דרבנן א"צ גט משני והקשה הב"ש ממ"ש הב"י סי' מ"ב אם קידש אחד לפני פסולי עדות דרבנן ובא אחר וקידש גם כן לפני פסולי עדות דרבנן קדושי שניהם תופסין בה. ולפמ"ש הדבר נכון דבאמת סברת הח"מ כיון דמה"ת מקודשת לראשון דמדאורייתא מותרת עליו ואם באת לומר דאין זה קדושין גמורים לראשון מאחר דחז"ל שוי' ערוה הא מדרבנן גם על השני אסור' וא"כ אין קדושי שני חלין כלל לא מה"ת ולא מדרבנן ומש"ה פסק הח"מ דא"צ גט משני משא"כ במקדש בפסולי עדות דרבנן ניהו דמה"ת מקודשת לראשון מ"מ מאחר דחז"ל שוינהו פסולי עדות קדושי שני תופסין בה ואי משום דגם העדים של קדושי שני פסולין מדרבנן בזה יש לחוש שמא הרהרו העדים השניים תשוב' בלבם וכקושית מהר"ם פדווא. וכאן אין לומר כיון דיש ספק בעיקר הקדושין מוקמינן בחזקת פנוי' דכבר נודע מ"ש התוס' פרק עשרה יוחסין דהיכא דמקודשת ממ"נפ לא שייך לאוקמי בחזקת פנוי' ודוק היטב. ובגוף השאל' נלפע"ד שמחויב האפוטרופס ליתן לאיש הזה חלקו כמקדם ומטעמים שכתבתי. וד' הטוב יסיר מאתו את לבו הזונה לעבוד את עבודתו עבודת ד' באמת ובתמים:
ואת אשר הקש' מעכ"ת על הכ"מ פ"ג מתשוב' הלכ' י"ד גם בעיני יפלא גם תירצו של הכ"מ שם אינו מובן כלל מה שכתב דהרמב"ם פסק כרב ור"ח דהא ללישנא קמא בסנהדרין דף צ"ט אליבא דרב ור"ח מבזה ת"ח זהו אפיקורס וא"כ עדיין קש' אמאי לא מנה הרמב"ם מגלה פנים. ולל"ב שם דמגלה פנים היינו מבזה ת"ח תו קש' אמאי לא מנה הרמב"ם מבזה חבירו בפני ת"ח דזהו אפיקורס לל"ב אליבא דרב ור"ח כמבואר בסוגיא שם. סוף דבר כי דברי הכ"מ נפלאו ממני. והאמת הברור דהרמב"ם פוסק כרב ור"ח אליבא דלישנא קמא ומה שמנה בהלכ' י"ד מבזה ת"ח היינו אפיקורס ומגל' פנים היינו כגון מנשה וכו' שכבר מנה בהלכ' י"א. וכ"כ הלח"מ שם הלי"א. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: