מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן עט
ב"ה יום א' כ"ה ניסן תרל"ד לפ"ק לבוב:
שלמא וחייא. מן שמיא. לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי המפואר לתהלה החכם השלם אוצר בלום. כש"ת מוה' גבריאל מענקיש נ"י:
יסלח נא מע"כ על אשר אחרתי עד עתה מלהשיבו על חדושי תורתו כי יען בעת באו אלי דבריו הנחמדים הוי טרידנא טובא בעניני דפיסחא. ולא יכולתי לשום עין עליהם. עתה באתי להשתעשע את כבוד יקרתו בדברי תורה. ובמה דסיים מעכ"ת אפתח. את אשר עשה מלחמה עם שני שרי צבאות ישראל הקצה"ח והנתה"מ במה שחידש הקצה"ח בסי' ל"ד דהחולק עם הגנב או הגזלן אין דין גנב וגזלן עליו דכיון שהראשון הוציא הדבר מרשות בעלים אין על השני דין גזלן דמה הוסיף השני על הראשון הרי גם הראשון הוציא הדבר מרשות בעלים. וראי' מהא דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא ב' ולבסוף שויא ד' איתבר ממילא משלם ב' דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולא סגי שלא הגביה החבית אחר ששוה ד' ונעשה גזלן מחדש וישלם כשעת הגזילה אלא ע"כ דכיון שכבר הוציא הדבר מרשות בעלי' אינו נעשה גזלן מחדש והא דתברא או שתי' משלם ד' הוא מטעם מזיק ולא מטעם גזלן. וכן הא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא שני ואכלו רמ"ג וכו' ג"כ אין החיוב על השני מטעם גזלן רק מטעם מזיק ע"ש בקצה"ח שמיישב בזה קושית התומים על הך דהחולק עם הגנב אינו פסול לעדות משום דאין על השני שם גנב כלל מטעם הנ"ל. ובנתה"מ שם חולק ע"ז דהא דרמ"ג רמ"ג היינו דגם השני חייב מטעם גזלן וכן בתברא או שתיא. וגם היכא שעשה שנוי בהגזילה ג"כ הוי גזלן מחדש. והביא ראי' מש"ס תמורה דף ו' דלרבא דס"ל כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני שינוי אינו קונה אם כן משמע בהדיא דבשעת השינוי עובר על לא תגזול. ומעכ"ת שפך סוללה על דבריהם דברש"י חולין דף קל"ד מבואר להדי' דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא שני ואכלו האחרון נקרא גזלן והיינו כדברי הנתה"מ. וברא"ש ר"פ הגוזל עצים כתב לחלק בין תברא או שתיא דבזה מיקרי גזלן משא"כ בעשה שינוי אף דקנאה באותה שינוי לא מיקרי גזלן באותה שפה ואינו משלם רק כשעת הגזילה ע"ש ברא"ש ובזה תמה מעכ"ת איך נעלם מעיני הגאונים האלה דברי רש"י והרא"ש הנ"ל. וגם תקשה על הרא"ש מש"ס תמורה הנ"ל דמשמע להדיא דכשעת שינוי הוי גזלן ומש"ה לא קני לרבא. ומעכ"ת האריך בזה בפלפול נעים. ואפריון אמטי' למעכ"ת כי ישבתי ע"פ דבריר קושית התוס' במכות דף י"ז דפריך הש"ס דמשכחת לה ביטלו ולא ביטלו בגזלן כגון ששרף הגזילה ומשני כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. והקשו בתוס' שם ד"ה התם דאכתי קשה לר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו ומשכחת לה שהזהירו הב"ד לגזלן להחזיר הגזילה ולא החזיר ע"ש. וע"פ האמור אפשר ליישב דלעיל שם דף ט"ו ע"ב אמרינן דפלוגתיי' דר"י ור"ל בביטלו ולא ביטלו או קיימו ולא קיימו תליא בפלוגתא אי התראת ספק שמה התראה או לא דר"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה ומש"ה לא מצי למימר ביטלו ולא ביטלו דאם הי' גמר הלאו תלוי בביטול העשה א"כ בשעה שעבר על הלאו הוי התראת ספק שמא לא יבטל העשה וע"ש ברש"י ותוס' שהקשו דמש"ה לא מתרינן בי' בשעת ביטול העשה דאז הוי התראת ודאי משום דלעולם בעינן התראה בשעה שעובר על הלאו ומש"ה אף דמסתבר טפי למימר ביטלו ולא ביטלו ור"ל ע"כ הוצרך לומר קיימו ולא קיימו משום דאזיל לטעמי' דס"ל התראת ספק לא שמה התראה ע"ש בתוס' ד"ה במאי. ומעתה בגזל אם שרף את הגזילה דזה הוי כתברא או שתיא דעובר אז על לאו דלא תגזול לפמ"ש הרא"ש ר"פ הגוזל אם כן שפיר גם ר"ל ס"ל ביטלו ולא ביטלו ואעפ"כ לא הוי התראת ספק משים דמתרינן בי' בשעה שביטל העשה ושרף הגזילה והוי שפיר התראה בעת שעובר על הלאו משום דגם על הלאו עובר באותה שעה. וא"כ לפי מה דמשני הש"ס לר"י דלא משכחת בגזילה ביטלו ולא ביטלו משום דחייב בתשלומין מיושב גם לר"ל דבגזילה מודה ר"ל לר"י כמ"ש ודוק:
אמנם גוף הדבר שכתב הקצה"ח דבא שני ואכלו רצה מזה גובה הוא מטעם מזיק. לא הבינותי כלל דהא מה דאמר ר"ח ובא אחר ואכלו הוא לרבותא דאף דאכלו השני ואינו בעולם ואפ"ה הנגזל גובה מהשני אם רוצה ואם הגזילה עדיין בעין ביד השני פשיטא דהנגזל גובה ממנו. ואף למאן דפליג על ר"ח מודה בזה וכ"כ להדיא התוס' בחולין דף קל"ד ע"א ד"ה דמר. ומה מזיק שייך כאן כיון דהגזילה בעין כמות שהוא וע"כ דחייב בזה משום גזלן. וא"כ יפה הקש' התומים דהחולק עם הגנב הוי גזלן כיון שהגזילה בידו ואינו רוצה להחזיר. גם לא ידעתי למה הוצרך מעכ"ת להביא ממרחק לחמו מדברי רש"י בחולין דהרי בב"ק דף קי"א ע"ב על עיקר מימרא דר"ח דרצה מזה גובה רצה מזה גובה כתב רש"י דזה שאכלו נעשה כגזלו מבעליו. ואפשר דכוונת הקצה"ח הוא דכל זמן שהגזלה בעין ביד השני צריך להחזיר' לבעליו מאחר שממון חבירו בידו ואין לו קנין בזה מש"ה צריך להחזיר דלא גרע מהשבת אבידה אבל מ"מ לא מיקרי גזלן ע"ז דלפסול לעדות ולשבועה. ולכאורה נראה דדין זה הוא מחלוקת הראשונים דבאו"ח סי' תרמ"ט ס"א הביא המחבר בשם יש מי שאומר דלא נפסל לולב הגזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון והב"י שם הביא דיעה זו בשם או"ח והמג"א שם הביא בשם הרמב"ן שחולק ע"ז. ונראה דטעם פלוגתתם דהאו"ח סובר דהשני לא הוי גזלן וכסברת הקצה"ח ומש"ה לא הוי לדידי' מה"ב כיון דהשני לא נעשה גזלן ע"ז רק דאפ"ה ביום ראשון לא נפיק משום דאין לו להשני שום קנין בזה ולא הוי לכם כיון דמיירי קודם יאוש כמ"ש המג"א. משא"כ בשאר הימים דלא בעינן לכם ואין כאן פסול רק משום מה"ב וכיון דהשני לא נעשה גזלן לא הוי לדידי' מה"ב ומש"ה כשר לאחרים בשאר הימים. אבל הרמב"ן סובר דגם השני נקרא גזלן וכסברת התומים ומש"ה גם לאחרים הוי מה"ב ופסול גם בשאר הימים אף לאחרים:
גם מה שהביא הקצה"ח ראי' דאין על השני דין גזלן מהא דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שרא ד' איתבר ממילא משלם זוזא ומי לא עסקינן שהגביה הגזלן את החבית לאחר שנתייקר ואפ"ה לא נעשה גזלן מחדש. במחכ"ת אין זו ראי' כלל דהרי התוס' בב"ק דף ע"ט ד"ה או כתבו דלא מתחייב גנב להתחייב באונסין אלא במקום שראוי לקנות חפץ ואין לחלק בין קניית גנב לשאר קנינים ע"ש. וכבר נודע דלא שייך קנין רק במוציא מרשות לרשות. וא"כ אם הגביה הגזלן את חביתא דחמרא מה שכבר הי' גזל בידו אין כאן קנין כלל כיון דגם מעיקרא הי' ברשותו ומש"ה לא נתחייב כלל במה שהגביה פעם שנית. משא"כ בחולק עם הגנב דהשני לקח את הגניב' מרשות הגנב לרשותו וקנין כזה קנין גמור וטוב הוא בכל הקנינים ומש"ה מועיל ג"כ לענין שיתחייב השני באחריותו וכמ"ש התוס' דקנין גנב להתחייב באונסין שוה לשאר קנינים. ולפ"ז יש מקום לחלק בין איסור גזילה ובין חיובו של הגזלן באחריות הגזילה. דלענין איסור גזילה י"ל אף במקום דאינו מועיל לענין קנין מ"מ עובר על לאו דלא תגזול. ואם גרר חפץ מרשות הבעלים לרה"ר אף דלא קנה הגזיל' להתחייב באחריות מ"מ עבר על לאו דלא הגזול מאחר שעכ"פ הפקיעה מרשות הבעלים. ומעתה אף אם יהיבנא לי' להקצה"ח סברתו וראיותיו דהשני אין עליו דין גזלן רק מטעם מזיק מ"מ זה דוקא לענין חיוב אחריות הגזילה אבל מ"מ גם השני עבר על איסור גזילה וכמ"ש התומי' ומאחר שממון חבירו בידו ואינו מחזירו. ומיושב בזה קושית הנתה"מ מש"ס תמורה דמשמע דהוי גזלן בשעת השינוי. ולפמ"ש לק"מ דשם אמרינן דבשעת השינוי עבר על ל"ת דלא הגזול ואמר רחמנא ל"ת ואי עביד לא מהני ומש"ה אין שינוי קונה לרבא. אבל אין כאן חיוב חדש לענין חיוב אחריות ומיושבים דברי הרא"ש ר"פ הגוזל דהרא"ש לא קאמר רק דבשעת השינוי לא הוי גזלן לענין החיוב וזה נכון לפענ"ד: