מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן עד
ב"ה יום ה' ער"ח מרחשון תר"מ לפ"ק לבוב. יצו ד' את הברכה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים. ערוגת הבושם מוכתר בנימוסים ירא ד' מרבים. כש"ת מוה' יוסף יהודה שטראזבורג נ"י. האבד"ק קאסיב יע"א.
מכתב שאלתו הגיעני באיש אחד ושמו חיים שמואל מכפר ראזניב הסמוך לקאסוב שהלך מביתו ביום י"ט אלול לכפר הסמוך לערל אחד לעשות שומא על הקרקעות שלו ע"פ האמט עבור המעות שמגיע לו מהערל. ותיכף יחזור לביתו. ואשתו שהתה ימים אחדים ובעלה לא חזר. ונפל עלי' חיל ורעדה כי שמעה כ"פ מהערלים של הכפר שרוצים להרוג אותו מחמת שתבע מהם בערכאות מעות שחייבים לו. וגם בני הכפר כאשר נודע להם שלא חזר ר' חיים שמואל לביתו נגמר בדעתם שבודאי נהרג ע"י הערלים כי גם הם שמעו כ"פ מהערלים שיהרגו אותו. וביום א' כ"ו אלול בא ערל אחד ואמר שאם יתנו לו מעות אזי ילך להודיע מקום שמונח ההרוג ונתנה לו אשת ר' חיים שמואל מעות והלכה הוא ועוד ארבעה אנשים והערל. ובאו שם לעת ערב והדליקו שם נרות הרבה וגם עשו כמו אבוקה. וראו אותו שהוא מונח פרקדן פניו למעלה ועפר לחה למעלה עליו וכאשר רחצו את פניו הכירה אותו בט"ע של פ"פ שהי' שלם בלי פצע וחבלה. וגם בט"ע של הזקנה. גם הכירה ע"י החוטם שהי' גבוה באמצע מעט ע"י עצם שבולט מעט ופניו הי' נפוח ועכ"ז הכירה אותו. גם הכירה כל הבגדים שנמצא לבוש באותן הבגדים שהלך בהם מביתו והיינו הלייבל וארבע כנפות עם ציצית ומכנסיים וכתונת אלו הארבעה בגדים הכירה בטב"ע. ורק שנחסרו השטיוועל והקאפאליש. וביום ג' שבאו לחנוט אותו ורחצו את כל הגוף ראתה אותו ג"כ והכירה אותו בטב"ע של כל הגוף. ורק הפ"פ הי' אז שחור וגם יצא תולעים מהפנים. גם העידה אשת ההרוג כי ערל אחד אמר להשופט שהוא יודע מי ומי המה הרוצחים והשופט סיפר זאת להאשה והלכה היא עם עוד יהודים עם השופט לבית הרוצחים. וכאשר התחיל השופט לחקור ולדרוש ע"ז. אמר אחד מהם שאמת שהוא הי' בבית בשעת מעשה ההריגה רק שהוא לא הרג ואמר על חבירו הערל שהוא הרג אותו וכאשר שאל השופט להערל השני הודה שאמת הדבר שהוא הרגו בביתו ואח"ז הוליכו למקום שנמצא שם. וזאת אינה יודעת על איזה יום הודה שהרגו וכדברים האלה העידו ג"כ שני עדים ר' שמואל ברוך ור' אבציא פרענקיל שהכירו את ההרוג בטב"ע ופניו הי' מעט נפוח וגם הכירו אותו ע"י סי' של החוטם שהי' גבוה באמצע מעט. וגם העידו שהי' מונח כולו במים והמים הלכו על פניו. וגם העיד ר' יהודה בר צבי מנחם שהוא ג"כ שמע בעת שאמר הערל להשופט שהוא לא הרגו רק ערל אחר הרגו. וכבוד מעכ"ת דרש ממני אם אשתו מותרת להנשא ע"פ גב"ע הנ"ל:
והנה מצד מה שהכירו אותו בטב"ע כבר נודע מחלוקת הקדמונים בספק ג"י אם מעידין עליו. וכאן יש ספק שמא ההרוג מונח שם יותר מג"י. ולכאורה יש מקום לומר ע"פ מ"ש המחבר סעי' כ"ז ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת ואחר ג"י מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל. וכולם תמהו על זה דאכתי יש לחוש שמא הקול הוא שקר והוי ספק ג"י ואין מעידין עליו לדעת המחמירין. וכתב הט"ז בס"ק מ' לתרץ דחששא דשמא נתפח הוא חששא דרבנן והמחמירין חוששין לזה אף שהוא חששא רחוקה קצת ומש"ה ס"ל לבעל הש"ע דבמקום דאיכא עוד חד לטיבותא דהיינו שיש קול שנהרג אע"ג דאין ראוי להתיר מחמת אותו קול לבד מ"מ מסייע להכריע להקל והמחמירים מודים בזה עכ"ל הט"ז. וא"כ בנ"ד שבעל האשה הלך מביתו ע"מ לחזור תיכף. ובש"ס כתובות דף ס"ב ע"ב אמרו אלמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו ע"ש. ומבואר שם דכיון שדרכו הי' לחזור לביתו לבי שימשי ולא חזר זה ראי' שמת. וגם מוכח משם שאשתו מותרת להנשא ע"פ אומדנא זו שהרי ר' ינאי צוה להתאבל ואמר כפו מטתו ועי' ברש"י שם. והרי כתבו הפוסקים דכל זמן שאשתו אסורה להנשא אסור להתאבל עליו ועי' באהע"ז סי' י"ז סעיף ה' בהג"ה וביו"ד סי' שע"ה סעי' ז' ובט"ז וש"ך שם. וא"כ גם בנ"ד שהי' בדעתו לחזור תיכף ומדלא חזר איכא הוכחה שמת וכמ"ש וכיון דאיכא עוד חד צד לטיבותא מסייע להכריע להקל וכמ"ש הט"ז שגם המחמירין מודים בכה"ג דאיכא עוד חד צד לעיבותא. אמנם עדיין יש לדון בזה דהרי הטעם דאין מעידין לאחר ג"י הוא משום דאז יש חשש שמא נתפח ונשתנה צורתו לצורת בעל האשה. וא"כ זה דוקא אם און רואין שינוי בפניו בזה ס"ל להתוס' והרא"ש דבספק ג"י חולין להקל. משא"כ בנ"ד שפניו הי' נפוח קצת אם כן זה ראי' שמונח יותר מג"י דבתוך ג"י לא הי' משתנה. וגם המקילין בספק ג"י מודו בזה. וכ"כ הב"י שם בשם הנמוקי יוסף דמסתבר להקל בספק ג"י כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים ע"ש. משמע דאם רואין שינוי פנים לכ"ע אסור. והטעם כמ"ש דמה שנשתנה פניו זה ראי' שמת קודם ג"י. וע"כ לא כתב הט"ז באם יש עוד קצת צד לטיבותא ס"ל להמחבר כדעת המקילין רק היכא דליבא שינוי ניכר בפנים. משא"כ אם פניו נפוח קצת דבזה גם המקילין מודו וכמ"ש בשם הנמוק"י א"כ מה שיצא הקול שמת קודם ג"י אין מספיק להתיר. וגם בנ"ד אינו מועיל מה שיצא ע"ד לחזור מיד. ומה"ט ג"כ אין להתיר בנ"ד ע"פ דברי הב"ש ס"ק פ"ד דאם כל גופו שלם יש לצרף דעת ר"ת ולהתיר בספק ג"י משום דכאן כיון דפניו נפוח קצת איכא הוכחה דמת קודם ג"י וכמ"ש. אמנם בתשו' מהרשד"ם סי' נ"ו שמשם הוציא הב"ש דין הנ"ל מבואר להדיא דגם אם פניו נפוח קצת אם גופו וצורת פניו קיימין אע"ג דנתפח הגוף מותרת בספק ג"י לדברי הכל דדרך הנפטרים דאחר יום אחד נתפחים קצת. וכן מבואר בקו"ע סי' שמ"ג:
עוד יש לסמוך להתיר בנ"ד ע"פ סימני הבגדים מאחר שנמצא לבוש בהרבה בגדים וגם בד' כנפות וכ"ז הוא מכלים דלא מושלי אינשי כמ"ש הפוסקים. ואף שהח"מ בס"ק מ"ב מסופק בזה דדוקא למ"ד סי' דאורייתא וכמו דמועיל סי' אמצעי ולא חיישינן שמא אחר שהוא שיש לו סי' כזה ה"ה דלא חיישינן שמא השאיל כלים דלא מושלי אינשי. משא"כ לדידן דקיי"ל סי' דרבנן כיון דחיישינן לחשש רחוק ואינו מועיל סי' אמצעי בגוף. ה"ה דבכלים דלא מושלי אינשי ג"כ יש לחוש לשאלה. וכ"כ הב"ש בס"ק ס"ט בשם הב"י. אמנם מלבד דהפוסקים דחו דברים אלו מהלכה וס"ל דגם לדידן מותר בכלים דלא מושלי. בנ"ד נראה דמותר לדברי הכל כיון דעכ"פ למ"ד סי' דאורייתא פשיטא דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי כמבואר בגמ' להדיא. ולא נשאר לנו רק לחוש למ"ד סי' דרבנן ולדעת הב"י הנ"ל. והרי הא דחיישינן לומר סי' דרבנן הוא חומרא בעלמא כמ"ש הרמב"ם פ"ז מנחלות. ומה"ט אם נשאת ע"י סי' אמצעים ל"ת כמ"ש הב"ש ס"ק ע'. ועכ"פ פשיטא דתו ליכא להבעל חזקת חי ולית לה חזקת א"א. וא"כ פשיטא דמותרת בספק ג"י דהרי באמת מהראוי להעמיד את ההרוג הנמצא בחזקת חי ולומר עכשיו נהרג והוא עדיין תוך ג"י ורק טעם האוסרים הוא משום דמוקמינן להבעל בחזקת חי לומר דהבעל עדיין קיים וזהו הנמצא הוא שמת קודם ג"י ונשתנה לצורת זה הבעל משא"כ בנ"ד דלמ"ד סי' מה"ת מותרת להנשא ע"פ סימני הכלים כיון דהם מכלים דלא מושלי אינשי. ורק דחיישינן למ"ד סי' דרבנן ולדעת הב"י הנ"ל עכ"פ תו ליכא להבעל חזקת חי כיון דאם נשאת ל"ת א"כ שפיר מוקמינן להרוג הנמצא בחזקת חי לומר שנהרג תוך ג"י. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק ס"ס ל"א ועי' בשו"ת חתם סופר סי' ע"ג שהתיר ממש כעין נ"ד. וגם בלא"ה הוא דבר רחוק מאד לחוש שהשאיל כל בגדיו לאחר ואותו אחר נהרג קודם ג"י ונתפח ונשתנה לצורת זה הבטל. ועי' בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ד. ויש עוד עמדי טעמים רבים להתיר בנ"ד לאשר הדבר ברור בעיני להתיר מטעמים הנ"ל לא הארכתי בזה. ומ"מ טוב הדבר לשאול בזה את עוד רב גדול אחד כי מיראי הוראה אנכי ואז גם אני הצעיר אהי' סניף להתיר. דברי ידידו: