אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן ע

סימן סט

בעזה"י יום ג' ח' תמוז תרמ"ד לפ"ק כפר בראטקאוויץ. שלום וברכה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי ידין ויורה כדת של תורה כש"ת מוה' יעקב ליב הארשאווסקע נ"י מורה צדק לעדתו בק' אומאן יע"א:

מכתב שאלתו הגיעני. באלמנה אחת ושמה פרימא שנשאת לאיש בחופה וקדושין ואחר הנשואין בא אחד ושמו ר' גדלי' והעיד בתו"ע באליונ"ע ובח"ח שזה יותר משני שנים הי' היא בבית אחד ועמו שלשה אנשים האחד (ח"ב) יט שמו שאול ועוד אחד ושמו יעקב וגם בעל אחותו של יעקב הנ"ל ושמו יודל וגם האשה פרימא היתה שמה ובמעמד כולם קידש ר' יעקב הנ"ל את האשה פרימא הנ"ל בטבעת של כסף ואמר לה הא"מ לי כדמו"י והר' שאול אמר עמו דברים הללו וקודם תיבת לי אמר ה"ר שאול לר' יעקב זאג לי כנהוג. כ"ז העיד ר' גדלי' בפני ב"ד ובפני האשה פרימא הנ"ל ור' שאול העד השני כבר מת ור' יודל הנ"ל בעל אחותו של ר' יעקב מעיד גם כן על הקדושין. גם מעיד ר' יודל כי כבר נשתדכו גיסו והאשה הנ"ל מכבר והמקדש נלקח לצבא המלחמה והבטיחה אותו לפדות אותו באופן שישאנה ולכן נקרא ר' שאול ור' גדלי' להיות עדים על הקדושין כדי שתהי' האשה בטוחה על הנישואין כאשר יצא חפשי מן צבא המלחמה ור' גדלי' אומר שאינו זוכר אם נקרא במכוון או שנכנס מעצמו שמה גם יש הכחשה ביניהם שר' גדלי' אומר כי ר' שאול קרא עם המקדש תיבת האמ"ל וכו' ור' יודל אומר כי ר' גדלי' קרא לפניו תיבות הנ"ל והאשה פרימא מכחשת הכל ואומרת כי כל הדברים שקר ומעולם לא קידש אותה ר' יעקב. גם אמר ר' גדלי' כי בעת ששמע מדברים שידוכים לאשה הנ"ל אמר לה כי היא אסורה להנשא מחמת שנתקדשה כבר לר' יעקב והאשה מכחשת גם את זה כי מעולם לא אמר כן כי היא אסורה להנשא זה תורף השאלה. ומעכ"ת פתח בהיתרא וביקש ממני לחוות גם דעתי העני'. והאומנם אנכי יושב כעת פה בכפר ואין בידי הספרים הנחוצים לזה בכל זאת למען אהבתנו מאז שמתי עין על דבריו ומד' אשאל עזר להורות כהלכה לאמתה של תורה אמן:

והנה באהע"ז סי' מ"ב סעיף ב' הכריע המחבר כדעת הסוברים דאין חוששין לקדושין בע"א והרמ"א שם הביא דעת המחמירין בזה אם שניהם מודים אבל אם אחד מהם מכחיש העד אין לחוש. ומעתה בנ"ד שאין כאן רק עדות ר' גדלי' שהרי ר' שאול כבר מת ור' יודל הוא בעל אחותו וקרוב להמקדש ופסול לעדות ואין כאן רק עדות ר' גדלי' לחוד וכיון שהאשה מכחשת אות' גם לדעת המחמירין שהביא הרמ"א ג"כ אין חוששין לקדושין וכמ"ש. אמנם כבר נודע דעת הרמב"ם פי"ג מעדות דקרובין מחמת אישות אין פסולין רק מדבריהם, וא"כ מה"ת איכא בנ"ד שני עדים כשרים ורק האחד דהיינו ר' יודל פסול מדרבנן והמקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט ואפילו מכחשת אותן צריכה גט כמבואר סי' מ"ב סעיף ה'. ואף שהב"י סי' מ"ב שם הביא בשם הריב"ש דגם לשיטת הרמב"ם הוא פסול מה"ת והמקדש בפניהם אינה מקודשת ורק כיון שבא מדרשא נקרא דברי סופרים וכ"כ הש"ך בחו"מ סי' ל"ג סעיף ב' וגם הב"י כתב בס"ס מ"ב שם בשם מהר"י בן הרא"ש שלא לחוש לדעת הרמב"ם מאחר שרבים חולקים עלי' ע"ש. מ"מ מי ירום ראש להקל בערוה החמורה נגד הרמ"א בחו"מ סי' ל"ג שם שנראה מדבריו שחושש לענין קדושין לדעת הרמב"ם כמ"ש הש"ך שם בריש סי' ל"ג ואף דהרמ"א שם לא מיירי רק מקרובי האם מ"מ הרמב"ם בהל' עדות שם השוה קרובי האם לקרובים מחמת אישות דשניהם אינה פסולים רק מדבריהם ועיין בתומים סי' ל"ג שם שכתב שכן דעת הרז"ה והפטור בשם רב האי גאון. ובאורים שה כ' לחוש לדבריהם ולהצריכה גט. וראיתי לרבינו הגדול בעל נודע ביהודה מהד"ת ח' אהע"ז סי' ע"ו שכתב דלדעת כל הפוסקים מודים לזה דקרובי' מחמת אישות אינם פסולים רק מדרבנן ומה שדרשו בגמ' סנהדרין דף כ"ז מקרא דודתך הוא דאשה כבעלה היא אסמכתא בעלמא וראי' לזה מדכתבו הפוסקים כמה חילוקי דינים דבמקצת קרובים אמרינן אפי' תרי בעל כאשתו ובמקצת מהם אמרינן חד בעל כאשתו ולא תרי בעל כאשתו ובראשון בשלישי גם חד בעל כאשתו לא אמרינן ואם הי' זה דין תורה דבעל כאשתו הי' קשה לחלק חילוקי' הנזכרי' עכ"ל עכ"ל הנוב"י מדבריו נראה שכל החילוקים הנ"ל בענין חד בעל כאשתו או תרי בעל כאשתו אין לזה שום שורש וראי' והפוסקי' כתבו וחילקו בזה מדעת עצמם מה שכתבו ואילו הי' זה דין תורה לא היו מחלקים בהכי. ובאימה ויראה אען ואומר כי במחכת"ה אין דבריו מוכרחים כלל והך דרשא בסנהדרין דף כ"ז ע"ב דבעל כאשתו היא מה"ת וכל החילוקים שכתבו הפוסקי' בזה המה נכונים וברורים עפ"י סברת התורה אשר ניתן לנו למורשה מפי הגבורה. דהנה בגמ' שם ילפינן מקרא דבעל כאשתו וע"ז כתבו הפוסקים דדוקא חד בעל כאשתו אמרינן ולא תרי בעל כאשתו והטעם בזה דהא דדרשינן מקרא דבעל כאשתו היינו דהם כחד גופא ממש דכמו דראובן עם שמעון אחיו הם ראשון בראשון עם אשת שמעון הוא גם כן ראשון בראשון אף דראובן עם בן שמעון היא ראשון בשני מ"מ ראובן עם אשת שמעון אחי' היא ראשון בראשון משום דאשת שמעון עם בעלה הם חד גופא יותר מן בן שמעון עם אבי' ודבר זה היא חידוש גדול שחידשה לנו התוה"ק בזה ואין לך בו אלא חידושו דדוקא חד בעל כאשתו אמרינן ולא תרי בעל כאשתו. ואילו לא חידשה לנו התורה הך דבעל כאשתו היינו סבורים דלא עדיפי בעל ואשתו מן אב ובנו או שני אחים ולזאת ילפינן מקרא דהם חד גופא ממש וכמ"ש. ואחר שזכינו לזה יבוארו דברי הש"ע בסי' ל"ג כמין חומר דבראשון בראשון בעליהם פסולין זה לזה דכיון דחד בעל כאשתו אמרינן מה"ת ניהו דלגבי האחר תו לא אמרינן בעל כאשתו משום דתרי בעל כאשתו לא אמרינן היינו דלא אמרינן לגבי האחר דהוא עם אשתו כחד גופא משום דאין לך בו אלא חידושו וכמ"ש אבל מ"מ לא גרע מאילו הי' בנה או אבי' והוי ראשון בשני דג"כ פסול מה"ת ומש"ה בראשון בראשון פסול אפילו בתרי בטל. אמנם בראשון בשני יש מחלוקת הפוסקים בחו"מ סי' ל"ג סעיף ד' אי אמרינן בזה תרי בעל כאשתו. והסכת ושמע טעם מחלקותם בזה דדעת הפוסלים היא דלגבי אותו קרוב שהוא שני אמרינן בעל כאשתו והוי עמה כחד גופא ואם כן אף דלגבי הקרוב שהוא ראשון תו לא נאמר דהוא עם אשתו כחד גופא משום דתרי בעל כאשתו לא אמרינן מ"מ גם אם אין הבעל עמה כחד גופא ולא הוי רק כאילו הוא בנה או אבי' ואיפלג חד דרא מ"מ הוא עם השני שני בשני דפסול מה"ת. והפוסקים המכשירין ס"ל דלהיפך אמרינן דאותו הקרוב שהוא ראשון לגבי דידי' אמרינן בעל כאשתו והיא עם אשתו כחד גופא וממילא תו לא נוכל לומר גם לגבי הקרוב שהיא שני בעל כאשתו דלא אמרינן תרי בעל כאשתו וא"כ לגבי הקרוב שהוא שני אמרינן דהוי כאילו היא בנה וכדומה ואיפלג חד דרא והוי ראשון בשלישי דכשר לדעת רוב הפוסקים. וגם לדעת הרמ"א שהכריע כדעת הפוסלים ראשון בשלישי מ"מ כיון דבראשון בשלישי לא אמרינן גם חד בעל כאשתו כמבואר בש"ע שם סעיף ב' וא"כ גם לגבי הקרוב שהוא ראשון לא אמרינן גם חד בעל כאשתו ואף לגבי הקרוב שהוא ראשון לא הוי הבעל כגופה ממש רק כאילו הי' אביה והוי שני בשלישי דכשר לדברי הכל ודוק היטב כי היא עצה עמוקה מאוד:

ולפי האמור גם אי יהיבנא לי' להנו"ב סברתו דהא דבראשון מקרא בעל כאשתו היא אסמכתא ואינו רק מדרבנן זה דוקא לענין שיהי' הבעל עם אשתו כחד גופא אבל מ"מ גם מה"ת לא גרע עכ"פ מאילו הי' הבעל בנה או אבי' וכמ"ש לעיל. וא"כ בנ"ד העד ר' יודל אף שלא נאמר בעל כאשתו ולא הוי עם יעקב המקדש ראשון בראשון מ"מ גם אי אפליג חד דרא הרי הוא עם יעקב המקדש ראשון בשני וג"כ פסול מה"ת. אבל לא בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו באיסור חמור כזה וכיון דלדעת הרמב"ם בודאי אין ר' יודל פסול להעיד בנ"ד רק מדרבנן כמ"ש להדיא בפי"ג מעדות ולפמ"ש הנוב"י כל הפוסקים מודים לזה ויש קצת סמך לדברי המ"כ מהא שהביא הרמ"א בשם הרמב"ם דקרובי האם אינם פסולים רק מדרבנן ואמאי לא הביא בשם הרמב"ם גם הך דקרובי אישות אינם פסולים רק מדרבנן ומוכח מזה דהרמ"א סובר דקרובי אישות לכ"ע הוי רק מדרבנן וכמ"ש הנוב"י וא"כ לדברי הנוב"י יש בנ"ד שני עדים כשרים מה"ת שנתקדשה האשה פרימא לר' יעקב ופשיטא דצריכה גט. ומלבד כל זה הרי דעת התה"ד סי' רי"ב דגם בקדושין בע"א אם העד אומר שנתקדשה לפניו ולפני עוד אחד לכ"ע חוששין לדבריו כיון דלפי דברי העד יש כאן קדושין גמורין לפני שני עדים וא"כ בנ"ד לפי דברי ר' גדלי' הי' שם עוד עד דהיינו ר' שאול ופשיטא דאין לומר בנ"ד דכיון דגם ר' יודל הי' באותו מעמד ואם נאמר דר' יודל היא קרוב מה"ת הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דנתבטל כל העדות דמי יודע אם ר' יודל נצטרף בשעת מעשה להעיד. ועוד דבקדושין בלא"ה אין לפסול העדות משום זה לדעת הרא"ש בחו"מ סי' ל"ו כמ"ש הב"ש סי' מ"ב ס"ק ח' וע"ש בב"ש שם ס"ק ז' שגם דעתו נראה מסכמת לדברי התה"ד ואף מדברי הרמ"א שם יש להוכיח כן שכתב שאין חילוק בין אם אמר העד שנתקדשה לפניו לבד או שאומר שנתקדשה לפני שנים והיא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו ע"ש. משמע דאם העד אומר שנתקדשה בפני שנים והשני אינו לפנינו יש לחוש לדבריו. ועיין בהה"מ ולח"מ סוף פ"ט מאישות. ואף שהרבה פוסקים חולקים ע"ז מ"מ יש לחוש לדברי האוסרי' בצירוף דעת הרמב"ם ולפמ"ש הנב"י כל שהפסקי' מודים לזה דקרובי אישות אינם פסולים רק מדרבנן. והנה בנ"ד איכא הכחשה בין ר' גדלי' ור' יודל שר' גדלי' אומר כי ר' שאול קרא עם המקדש תיבות האמ"ל ור' יודל אומר כי ר' גדלי' קרא עמו תיבות הנ"ל וכיון דעיקר החשש בנ"ד הוא מחמת שיטת הרמב"ם ודברי הנוב"י שר' יודל כשר להעיד מה"ת וא"כ הרי הני תרי סהדי מכחישין זא"ז. ולכאורה י"ל דזה מיקרי דבר שאין העדות תלוי בו ולא מיקרי הכחשה בכה"ג ודמי למכחישין במנה שחור ומנה לבן דעדות קיימת. וגם לפמ"ש הח"מ סי' י"ז ס"ק י"ט דאם אחד אומר מת וא' אומר נהרג הוי הכחשה בדרישות לא דמי להכא דהתם עיקר אנו מסופקין אם פלוני מת וכיון שבאופן מיתתו איכא הכחשה הוי כמו הכחשה בדרישות משא"כ הכא העיקר שאנו צריכים לברר הוא אם אמר המקדש תיבת האמ"ל ובזה ליכא שום הכחשה בין ר' גדלי' ור' יודל ומה שמכחישין זא"ז מי קרא לפניו תיבות הללו זה אינו נוגע כלל לענין העדות. אלא שמצאתי בירושלמי יבמות פט"ו הוחזק מונה זה אומר מן הכיס וזה אומר מן הצרור מונה הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות ע"ש. והרי גם בזה העיקר אנו דנין אם הלוה לחבירו מעות או לא אבל מאיזה מקום לקח המעות אין זה נוגע כלל להעדות וקצת נראה לדמות נ"ד להך דירושלמי דכשם דהתם איכא הכחשה מאין לקח המעות גם בנ"ד איכא הכחשה מאין למד ומי קרא לפניו תיבות האמ"ל. אמנם הב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ה כתב דבעדות מיתת הבעל כיון דגם ע"א מהימן גם אם מכחישין זא"ז בחקירות מ"מ ע"א מהם אומר אמת שאינו חי היא מותרת ע"ש. ולפ"ז גם בנ"ד לדעת החוששין בע"א בקדושין גם אם מכחישין זא"ז בדרישות אינו מזיק דעכ"פ אחד מהם אומר אמת ומועיל מטעם קדושין בע"א ואינו דומה לירושלמי הנ"ל דשם בד"מ דבעינן שני עדים משא"כ כאן. ואפשר דגם מה שהיא מכחשת אינו מועיל דנגד מה שהיא אומרת שלא נתקדשה מעולם הרי שני עדים מכחישין אותה אם נאמר שר' יודל כשר לעדות זה מה"ת וכמ"ש לעיל ולענין מה שהעדים מכחישין זא"ז בדרישות לא נפסל עדותן כיון שגם הע"א כשר וכמ"ש הב"ש מיהו עדיין יש לעיין בזה דגם לסברת הב"ש הנ"ל היכא דע"א מהימן גם הכחשה בחקירות אינו מזיק כיון דעכ"פ דעכ"פ אחד מהם אומר אמת ע"ש מ"מ ניהו דודאי אחד מהם אומר אמת כיון דאנן לא ידעינן מי מהם אומר אמת הוי עדות שאי אתה יכול להזימן כיון דאין העדים חייבין עד שיגמור הדין ואנן לא ידעינן פ"י מי יגמור הדין כיון דאחד מהם ידעינן בשעת הגדת העדות דמשקר וע"כ לא כתב הב"ש בסי' י"ז שם רק בעדות מיחת הבעל דגם עד פסול ואשה ונכרי מהמני ופשיטא דגם עדות שא"א י"ל כשר בעדות אשה משא"כ בע"א בקידושין אף לדעת הפוסקים דע"א בקדושין מועיל מ"מ בעינן עד כשר דוקא ועי' בב"ש סי' מ"ב ס"ק כ"ה וכמו דעד פסול אינו מועיל ה"ה עדות שאאי"ל ועי' בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ו ד"ה וע"כ שכתב כעין זה. וגם לדעת הסוברי' דעידי קדושין לא בעי' דו"ח מ"מ בנ"ד שהאשה מכחשת והוי דין מרומה כמ"ש הב"ש סי' מ"ב סקי"ד ובזה גם בדיני ממונות בעי' דו"ח כמבואר בחו"מ סי' ל' סעיף א' ועי' בש"ך חו"מ ס"ס ל"ג וגם עדות שאי אתה יכול להזימן פסול בדין מרומה וגם לפי מה דמשמע בסוף דברי הב"ש ס"ק י"ד שם דגם אם האשה מכחשת לא חשיב דין מרומה מ"מ אם העדים מכחישין זא"ז לכ"ע הוי דין מרומה ובעי' דו"ח ופסול עדותן מטעם דהוי עדות שאאי"ל. ובזה יש ליישב דברי רש"י בקדושין דף ס"ה ע"ב בהא דאמרינן ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ופרש"י דמכחיש חד סהדא. ותמהו כולם דאמאי לא פירש כפשוטו דהאשה מכחשת אותו ועי' בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד בשם מהר"ם פדווא. ולפמ"ש י"ל דלכאורה קשה בגמ' שם מה פריך דהוי ע"א בהכחשה הרי איכא שני עדים המעידין שהיא א"א ואף דשניהם מכחישין זא"ז דזה אומר שנתקדשה לראובן והשני אומר שנתקדשה לשמעון מ"מ אף דזה הוי הכחשה בגוף העדות כמו הכחשה בדרישות מ"מ כיון דאנן קיימין השתא למ"ד דע"א בקדושין מהני א"כ גם במכחישין זא"ז מועיל כמו אחד אומר מת ואחד אומר נהרג וכמ"ש בשם הב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ה ואף שהיא מכחשת מ"מ נגד דברי' שהיא אומרת אלו שני עבדי איכא שני עדים המכחישי' אותה ואומרים שהיא א"א וכמ"ש לעיל ולזה פירש דהעד השני מכחיש אותו ובכה"ג חשיב דין מרומה לדברי הכל ובעי' דו"ח וגם עדות שאאי"ל פסול בזה וכיון דאין אנו יודעין ע"פ מי מהעדים יגמור הדין הוי עדות שאאי"ל וכמ"ש אף דודאי אחד מהם אומר אמת וכמ"ש הב"ש שם מ"מ פסול מטעם עדות שאי אתה יכול להזימן ודוק היטב ולפ"ז גם בנ"ד יש מקום להקל אף אם נאמר שר' יודל כשר להעיד בזה מה"ת כיון שמכחישין זא"ז ר' גדלי' ור' יודל אף דודאי אחד מהם אומר אמת הוי עדות שאאי"ל ופסול כיון שהיא דין מרומה. ומ"מ קשה בעיני לסמוך ע"ז ובפרט שהרמ"א בח"מ סי' ט"ו סעי' ג' כתב דאף דדין מרומה בעי' דו"ח מ"מ אם אמר באחד מן החקירות אינו יודע העדות כשר ע"ש ומוכח מזה דגם בדין מרומה לא בעינן עדות שאי"ל דאם אמר א"י בחקירות תו אי אפשר להזימן כדאמרינן בש"ס סנהדרין דף מ"א ע"ב ע"ש. ולכן מכל הלין טעמי אין בידי להתיר האשה פרימא בלי גט מר' יעקב. דברי ידידו ואוהבו לנצח:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה