מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן סז
ב"ה יום ה' ארבעים במספר תרכ"ט לפ"ק לבוב לכבוד ידיד נפשי הרב החריף השנון המפורסם לתהלה מאד נעלה ירא ד' מרבים כש"ת מוה' ישראל מתתי' אוועובאך נ"י מק' צעשיניב:
מכתבו עם העתק מתשובתי מכבר הגיעני. ות"ח למעכ"ת על טרחתו בזה. ואת אשר דרש מעכ"ת דעתי באחד שמכר הרבה פלעשר ראזאליע לעכו"ם קודם הפסח כדת וכעת כאשר סיפר סכום הפלעשער ראה שהי' טעות בחשבון שהי' יותר פלאש א' מכפי המנין שמכר לעכו"ם ונפשו בשאלתו אם רשאין לשתות הראזאליע אחר הפסח. הנה בהא דאמר ר"ש בש"ס גיטין דף ט' לעולם הוא בן חורין עד שיאמר וכו' פרש"י ל"ש היכא דקנה שאר נכסים כגון שפירש השיור חוץ מקרקע פלוני ול"ש היכא דלא קנה כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב לו חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשיייר וכו' ע"ש. מבואר מדברי רש"י ז"ל דבמוכר דבר לחבירו ושייר לעצמו בית כור במה שמכר לא קנה הלוקח כלל דעל כל חד וחד מדחי לו המוכר היינו ההוא ששיירתי. וא"כ בנ"ד ששייר הישראל פלאש אחת שלא מכר לא קנה הנכרי ולא מידי דעל כל פלאש מדחי לי' היינו אותו הפלאש ששיירתי לעצמי והוי (ה"ב) יח כל החמץ של ישראל. ואין זה דומה למה שנחלקו האחרונים בישראל ונכרי שהי' להם חמץ בשותפות אם מותר לאחה"פ דשאני התם שקנו שניהם ביחד החמץ או שהישראל מכר לנכרי חמץ דאז נגמר המקח אדעתא שיהי' שותפין ביחד ואז בכל כלי וכלי ובכל משהו יש להישראל והנכרי חלק בשותפו' משא"כ כאן בנ"ד דהם לא נשתתפו ביחד רק שיש כאן ד"מ עשרים פלעשיר של נכרי לבד ופלאש אחת של ישראל לבד א"כ על כל חד וחד מצי הישראל למדחי לי' ולא קנה הנכרי כלל לדעת רש"י וכבר נודע שגם הרי"ף והר"י בן מג"ש והרמב"ם פ"ג מזכי' הלכה ה' ס"ל כדעת רש"י. ואף לדעת הראב"ד שם בהשגו' שכ' לתרץ הא דחצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י קשה דלא יטול הלוקח כלום כיון דלא סיים א"כ על כל חדא מצי מד לי' וכן הקשו בתוס' גיטין שם ד"ה לעולם. וכ' הראב"ד לתרץ דשאני התם כיון שהדין ידוע דיד בעל השטר על התחתונה הוי כאלו פירש המוכר בהדיא שהוא מוכר לו הגרוע או הנפול או המת אבל אם הי' שם שנים גרועים או מתים לא קנה כלום ע"ש. וא"כ בנ"ד שמסתמא כל הפלעשיר המה שוים בטובם א"כ לא הוי כאילו סיים ואף לסברת הראב"ד לא קנה. ומזה קשה לכאורה למה שכ' במחנה אפרים הלכו' זכי' סי' א' דלא אמרו המורים דאין אדם מקנה דבר שאינו מסוים אלא בשדה ובית וכיוצא בדבר שאין מינו שוה דאז אין הלוקח יכול לברר מקחו דהמוכר ידחה אותו בטענה דלא זהו מה שמכרתי לך כיון שאין כולם שוין וזה רוצה בזה יותר מבאחר אבל במקנה מידי מדבר שמינו שוה אין טעם למוכר כדי שיוכל לדחות את הלוקח כיון דכולם שוין ואין קפידא בזה יותר מחבירו ע"ש. והרי מדברי הראב"ד הנ"ל מבואר להיפך דאדרבא היכא ששניהם שוין גרועים או מתים בזה הוי דבר שאינו מסוים ולא קנה משום דאכל חד מצי מדחי לי' אבל אם אינם שוין ואחד גרוע מחבירו כיון דיד בעהש"ט על התחתונה ובודאי מכר לו הגרוע א"כ הוי כאילו סיים וקנה הגרוע עכ"פ ומש"ה אמרינן דלוקח נוטל כחוש. אמנם כד מעיינינן בזה דברי המח"א הנ"ל נכונים. דג' חילוקים יש בדבר דהיכא דהם שוין לגמרי בלי שום חילוק. בזה שפיר כ' המחנה אפרים כיון דאין שום טעם וסברא למוכר לומר דניח' לי' בזה יותר מבזה א"כ לא מצי לדחותו ללוקח וקנה. וכן אם ניכר הדבר שהאחד משובח והשני גרוע בזה כ' הראב"ד כיון שהדין נותן דיד בעל השטר על התחתונה ונותן ללוקח את הגרוע הוי כאלו פירש שמכר לו את הגרוע והוי דבר מסוים ומש"ה אמרינן דלוקח נוטל כחוש ומיושב קושי' התוס' בגיטין ד"ה לעולם. אמנם היכא שאין שניהם שוין ויש באחד מעלה יותר מחבירו כגון איכא דניחא לי בהר ואיכא דניחא לי בבקעה או שיש לאחד מעלה יותר מחבירו ברוחות וכדומה דבזה על כל חד וחד מצי המוכר לדחות את הלוקח לומר דבהאי ניחא לי' טפי זה הוי דבר שאינו מסוים שנחלקו בו הקדמונים דלדעת רש"י והרי"ף והרי"ן מיגאש והרמב"ם לא קנה הלוקח כלל. ולדעת התוס' והרא"ש והרשב"א קנה הלוקח הגרוע דהיינו אותו שירצה המוכר ליתן לו כמו שהובאו שני הדעות בש"ע סי' רמ"א ס"ה. ומעתה בנ"ד דמסתמא כל הפלעשיר של הראזאלע המה שוים לגמרי ואין שום טעם למוכר לומר דניחא לי' בזה יותר מבזה לא הוי דבר שאינו מסוים וקנה הנכרי לד"ה השלשים פלעשיר כמ"ש המחנה אפרים. עוד יש מקום לומר בנ"ד דלא הוי דבר שאינו מסוים כיון דמסתמא מכר או השכיר הישראל להנכרי את הרשות אשר הפלעשיר מונחים שם ומסר לו את המפתח. א"כ הרי כל הפלעשיר מונחים ברשות הנכרי והנכרי הוא מוחזק א"כ תו לא מצי המוכר לדחות להלוקח לומר בהאי ניחא לי דדוקא אם המוכר מוחזק והלוקח בא להוציא מידו דאז שפיר יש לומר דעל כל חד וחד שירצה הלוקח לקבל מצי המוכר לדחותו ולא קנה כלל לדעת רש"י וסייעתו. משא"כ כאן דהלוקח מוחזק לא מצי המוכר לדחותו. אמנם י"ל דזה תלוי במחלוקת הפוסקי' בסי' מ"ב ס"ח אי אמרינן בשובר יד בעהש"ט על התחתונה דלדעת הסוברים דכיון דאין לו לבעל השטר רק הפחות שבלשונות לא מהני מה שהוא מוחזק א"כ גם הכא י"ל כן אף שהלוקח הוא מוחזק אבל לפי מה דקיי"ל התם דבשובר ידו על העליונה א"כ כ"ש הכא דמועיל תפיסת הלוקח ויש להאריך בזה ואכ"מ:
עוד יש מקום עיון בנ"ד ע"פ מ"ש הרשב"א בתולדות אדם סי' פ"ב שהקשה השואל בהא דאמרינן שאם הקנה המוכר אחד מקרקעותיו נותן לו איזה שירצה היכי קונה הא קיי"ל דאין ברירה ומ"ש מההוא דצנועין דאומר כל המתלקט יהא הפקר ומוקמינן לה התם כמאן דאית לי' ברירה הא למאן דלית לי ברירה לא הוי הפקר. והשיב הרשב"א דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר הי' אז חל מעיקרא שאילו לא נאמר הוברר הדבר למפרע אין לו קיום כההוא דהלוקח יין מבין הכותיים שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא שותה טבלים למפרע וכן בהרי זה גיטך מעכשיו אם מת שאם אין ברירה למפרע נמצא דהוי גט לאחר מיתה אבל במוכר או נותן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו במכר או במתנה הרי זה נקנה לו ואפילו לא נתן עד עכשיו הרי זה קיים וא"צ לקיים המכר או המתנה מעיקרא למפרע וכו' ע"ש שהאריך בזה. וכעין סברא זו מבואר ג"כ בשמ"ק בב"ק דף ס"ח ע"ב בשם הקדמונים. ובזה אמרתי דבר נכון מאד בגיטין דף כ"ה ע"ב דמוכח הש"ס דר"ש אית לי' ברירה מהא דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא וכו'. וכל הקדמוני' תמהו דאמאי לא מוכח מכמה משניות דמועיל תנאי בגיטין וקדושין ואם נתקיים התנאי מהני ואמאי לא אמרינן אין ברירה ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ח. ולפי דברי הרשב"א הנ"ל א"ש דבאמת בכל התנאים בגיטין וקדושין אין ענינם שייך לברירה כיון דיכול המעשה להתקיים בסוף לכשיברר הדבר וכמו במוכר או בנותן אחת משדותיו דמועיל הקנין כיון דאין אנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע דיכול להתקיים בסוף ורק בתנאי דאם מת שם אנו צריכין לברירה דבעינן דוקא שיחול הגט למפרע דאל"כ הוי גט לאחר מיתה ומש"ה שפיר מייתי הש"ס מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דהרי מבואר בש"ע אהע"ז סי' מ' ס"א במקדש בשטר לאחר ל' יום דאם אין השטר בעין אינה מקודשת וכמו דאמרי' בש"ס איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד וה"ה במקדש בביאה לאחר ל' יום פשיטא דאינה מקודשת כיון דלאחר ל' יום ליתא לביאה. וכיון דאי אפשר לחול הקדושין לאח"כ בעינן דוקא שיחולו למפרע שפיר שייך בזה דין ברירה ומש"ה שפיר מוכח הש"ס מר"ש דאמר רצה האב מקודשת דר"ש אית לי' ברירה וזה נכון מאד בעז"ה:
ומעתה בנ"ד שמכר הישראל חמצו קודם הפסח ושייר לעצמו פלאש אחת ולא בירר איזהו. בזה תיקום קושית הרשב"א אדוכתא הא אין ברירה ואין כאן מכירה כלל וכאן אין לומר כתירוץ הרשב"א דהמכירה יכולה לחול מכאן ולהבא אחר שיברר. דהא אם לא נימא דהמכירה תחול למפרע א"כ הוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור כולו בהנאה ואינו יכול למוכרו ורק משום דאמרינן הוברר הדבר שזה החמץ שלוקח הנכרי כעת גם מתחילתו הי' של נכרי וכיון דבעינן דוקא שתחול המכירה למפרע תליא הא מילתא בברירה כמ"ש הרשב"א וכיון דקיימ"ל בדאורייתא אין ברירה וכ"ש נגד חזקת מ"ק א"כ בטלה המכיר' והוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ואף שכתבו האחרונים לענין חמץ של ישראל ושל נכרי בשותפו' דכיון דאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן אמרינן יש ברירה דשאני התם דאין דנין על גוף השותפו', והשותפ' הוא כדין שיש להנכרי שוה בכל החמץ ורק אנו דנין לענין איסור חמץ שעבר עליו הפסח ולזה שפיר אמרינן כיון דאינו דאינו אסו' רק מדרבנן ובדרבנן קיימ"ל יש ברירה. משא"כ בנ"ד דאי אמרינן אין ברירה גוף המכיר' בטילה וכקושית השואל בשו"ת הרשב"א וכיון דלענין גוף המכיר' הוי בדאורייתא ובטלה המכירה משום דאין ברירה ועבר עליו הישראל בב"י על כל החמץ וממילא אסור כל החמץ כדין חמץ שעבר עליו הפסח. אמנם נ"ל דיש לחלק דהכא אף אם לא נימא הוברר הדבר למפרע ויחול המכיר' מכאן ולהבא דהיינו לאחר הפסח ניהו דבפסח הי' עדיין של ישראל ונאסר בהנא' מ"מ גוף המכירה יכולה לחול לא מיבעיא לדעת הסוברים דאיסור הנאה יש לו בעלים ויכול למוכרו פשיטא דחלה המכיר'. אלא אפי' אם נאמר דאין בעלים לאיסור הנאה מ"מ בנ"ד בשעה שמכר החמץ קודם הפסח עדיין הי' מותר בהנאה והי' ברשות הישראל אף דהמכירה חלה לאח"ז האיסור מ"מ אח"כ חלה ממילא וא"צ כוחו ורשותו לזה וכיון דעיקר המכיר' יכולה לחול אחר כן תו לא תליא בברירה. ודוקא במגרש מהיום אם מתי דאם נאמר דהגט חל אח"כ אינו גט כלל משום דאין גט לאחר מיתה וכן לפמ"ש לעיל בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דעיקר המעשה שלו דהיינו הקדושין אם נאמר דאינן חלין רק בשעת קיום:
התנאי הקדושין בטילין לגמרי משום דהביאה ליתא בעולם ומש"ה תליא בברירה כיון דבעינן דוקא שיהי' נברר הדבר למפרע. משא"כ בנ"ד דגוף המעשה שלו דהיינו המכירה אף אם נאמר דחלה אחרי כן מ"מ המכירה קיימת מכאן ולהבא עכ"פ וכיון שיש מקום להמכירה לחול מכאן ולהבא תו לא תליא בברירה כמ"ש הרשב"א בתשו' וממילא חלה למפרע וכמ"ש האחרונים בכוונת הרשב"א דהיכא דאין אנו צריכין לברירה מועיל גם למפרע ומותר החמץ בהנא' ודוק היטב. עוד אפשר לומר לפמ"ש הב"ש באהע"ז סי' קל"א ס"ק ד' דהא דקיימ"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הוא מכח ספק עי"ש היטב. וא"כ בנ"ד שאנו דנין על החמץ אחה"פ אם הוא מותר כיון שהוא רק מדרבנן דאמרינן יש ברירה מספק ודילמא לא עבר כלל בב"י על החמץ שמכר משום דבדרבנן אמרינן דילמא יש ברירה ניהו דלענין גוף הלאו בפסח דהוי דאורייתא אמרינן דילמא אין ברירה ועבר על כל החמץ בב"י וב"י מ"מ השתא שכבר עבר זמן הפסח ואנו מסופקים על איסור חמץ שעבר עליו הפסח דהוא מדרבנן אמרינן דילמא יש ברירה ולא עבר על החמץ של נכרי בב"י ומותר החמץ:
והנה אחרי אשר ביארנו בעז"ה דגוף המכירה היא קיימת נשאר עדיין לברר דינו של האי חמץ לאחה"פ כיון שפלאש אחת של ישראל שלא נמכר מעורב בו. והנה הדבר מבואר בח"י ובמק"ח סי' תמ"ח דמי שיש לו שותפות עם עכו"ם בחמץ ועבר עליו הפסח דחלק של ישראל אסור וחלק של עכו"ם מותר בהנאה משום דבדרבנן קיימ"ל דיש ברירה. אמנם אפשר לומר דבנ"ד הכל מותר דהנה השאגת אר' בתשו' רצה לומר דהכל מותר. חלק עכו"ם מותר משום דילמא יש ברירה וזהו חלקו וחלק הישראל מותר דילמא אין ברירה ומה שלקח הישראל הוא חלק הנכרי. אמנם המק"א נחלק עליו דאם נאמר אין ברירה א"כ כל טיפה וטיפה יש לשניהם חל בה כיון דבלח בלח יש בילה א"כ איך אפשר להתיר חלק ישראל משום דילמא אין [ברירה] דניהו דלא נברר דזהו שלקח הישראל הוא חלקו לגמרי משום דבדרבנן נאמר לקולא דאין ברירה אבל עכ"פ חלק הישראל מעורב בו ואסור משום חלק הישראל המעורב בו ע"ש. ומעתה י"ל דזה דוקא התם דעשו הישראל והנכרי מו"מ בשותפות דאז שפיר קאמר המק"ח דאם נאמר אין ברירה א"כ כל טיפה וטיפה היא בשותפות. משא"כ בצ"ך דהישראל מכר כל הפלעשיר ושייר פלאש אחת לעצמו. א"צ שפיר יש מקום לומר דלאחה"פ כשיקח הישראל חלקו דהיינו פלאש אחת גם אותו הפלאש מותר כמ"ש השאגת ארי' משום דכדרבנן אמרינן לקולא דילמא אין ברירה ואותו הפלאש הוא של נכרי כיון דכל פלאש ופלאש עומד לעצמו א"כ הוי יבש ביבש ולא שייך כאן סברת המק"ח הנ"ל דעכ"פ אף אם אין ברירה חלק הישראל מעורב בו כיון דאפשר דזה הפלאש שלקח הישראל הוא כולו של נכרי. אמנם אפשר לומר דבנ"ד חלקו של ישראל אסור לכ"ע. דבאמת יש לתמוה על השאגת ארי' איך אפשר להתיר כל החמץ חלקו של נכרי דילמא יש ברירה וחלקו של ישראל דילמא אין ברירה ניהו דספיקא דרבנן לקולא מ"מ בבא לשאול עליו ועל חבירו אזלינן גם בספיקא דרבנן לחומרא כנודע. וע"כ צ"ל דסברת השאגת ארי' הוא לפמ"ש התוס' דהא דאזלינן לחומרא בספק טומאה ברה"ר אם באנו לשאול עניו ועל חבירו או שניהם בבת אחת הוא רק מדרבנן עי' בתוס' פסחים דף י' ע"א ד"ה בב"א וכיון דאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא קנסא בעלמא לדידן דקיי"ל כר"ש ומש"ה לא מחמרינן כולי האי כיון דאיסור קל הוא מותר אף בבאו לשאול עליו ועל חבירו וזה דוקא בדינו של השאגת ארי' דבאמת הי' להנכרי שותפות בחמץ ואחה"פ באו לשאול על החמץ דאז אזלינן בספיקא דרבנן לקולא אף שבאו לשאול על כל החמץ ביחד דהא דמחמרינן בספק כי האי הוא מדרבנן ואפשר דבאיסור דהוא רק משום קנסא כמו חמץ שעבר עליו הפסח לא החמירו. משא"כ בנ"ד דבאמת אחה"פ חזר הישראל ולקח החמץ מן הנכרי וכל החמץ הוא של אדם אחד ובאדם אחד היכא דשני הספיקות סותרין זה את זה אף בספק טומאה ברה"ר אזלינן מדאורייתא לחומרא ואין זה ספק כלל. ועי' במס' טהרות פ"ה מ"ג. וכיון שהכל של אדם אחד א"כ לא הוי ספיקא כלל ואזלינן לחומרא מה"ת. גם באיסור חמץ שעבר עליו הפסח אזלינן לחומרא. עוד יש מקום להתיר בנ"ד מטעם ביטול ודוקא בהך עובדא דהח"י שהי' שניהם שותפין הישראל והנכרי דבחד בחד לא שייך ביטול אף באיסור דרבנן כנודע משא"כ בנ"ד דכל הפלעטער המה מותרים זולת הפלאש האחת של ישראל שאסורה ע"כ הוא בטילה ברוב היתר. ומ"ש מעכ"ת בזה דהפלאש הוא דבר שבמנין ולא בטיל. הנה בש"ע סי' ק"ב מבואר לענין דבר שיש לו מתירין דאם לא הוי האיסור ניכר מעולם גם דבר שיל"מ בטל. וכן הוא בש"ע או"ח סי' ש"ך ס"ב ומבואר בפרמ"ג ביו"ד בשפ"ד בשם או"ה דה"ה לכל דברים החשובים כמו ברי' ודבר שבמנין אם לא הי' האיסור ניכר מעולם בטל הוא ברוב. ועי' בכרו"פ שם ובשו"ת נו"ב מהד"ת ח' יו"ד סי' נ"ח לחלק בין אם האיסור לא הי' ניכר ובין אם ההיתר לא הי' ניכר. וא"כ בנ"ד דההיתר הי' ניכר דקודם הפסח הי' הכל מותר ועתה אחה"פ נתערב בההיתר פלאש אחת של ישראל ולא הי' ניכר מעולם בפני עצמו וא"כ בכה"ג גם דבר שבמנין בטל. וסבור הייתי לומר דשאני התם בגיגית דהיין הזב בשבת לא הי' בעולם כלל. ובתחילת הוייתו כשזב מן הענבים בא לעולם ע"י תערובות ומש"ה בטל מה שא"כ בנ"ד הפלאש של ישראל הי' בעולם אלא איסורו בא ע"י תערובת א"כ אפשר לומר דלא בטל. אמנם בכרו"פ שם משמע דאף בכה"ג בטל לדעת המרדכי דקי"ל כוותי' ע"ש בהא דפריך ממטבע שתעלה בידי מן הכיס שכתבו התוס' והכ"מ דמש"ה לא בטיל משום דהוי דבר חשיב ולדעת המרדכי כיון שעיקר ביאתו לעולם ע"י תערובות בטל ע"ש. הרי מבואר דאף דהמטבע הי' כבר בעולם אפ"ה בטל לדעת המרדכי והש"ע. הנה מכל הלין טעמי דכתיבנא נלפע"ד ברור דכל הראזאליע מותרת בהנאה דוקא וליתר שאת ישבור פלאש אחת וישפוך לנהר ועי' בש"ע יו"ד סי' ק"ט בהג"ה והשאר מותר בהנאה. דברי ידידו: