אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן נה

סימן נד

ב"ה יום ב' ט"ו מנחם תרמ"ב לפ"ק כפר בראטקאוויץ שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי ירא ושלם אוצר בלום כש"ת מוה' אהרן פאקס נ"י מבוברקא:

מכתב שאלתו הגיעני. בדבר אשר נשרף בעירו שכונת בתים ר"ל ובתוכם הי' בתים ממושכנים או מושכרים לאחרים ונגשו למשפט לפני מעכ"ת בדבר דמי המשכנתא ודמי השכירות על מי חל ההפסד. והנה בחו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז מבואר דאם נפל הבית חייב השוכר לשלם דמי השכירות עבור מה שדר ואם הקדים השוכר ליתן קודם שנפל מחויב המשכיר להחזיר המותר מהזמן מה שלא דר השוכר והרמ"א שם כתב דאם נשרף הבית דינו כנפל וע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ד. והדבר יפלא דבסי' של"ד סעיף א' הכריע הרמ"א כדעת הרשב"א דאם כבר קיבל השכר א"צ להחזיר כלום וגם הש"ך בסי' שי"ב שם סתם הדברים ומשמע שאינו חולק על הרמ"א בזה דאם כבר קיבל דמי השכירות צריך המשכיר להחזיר לפי החשבון עבור מותר הזמן שלא דר השוכר ובסי' של"ד שם ס"ק ב' בסופו כתב דאם מת השוכר א"צ המחזיק להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו נתרצה שיהי' שלו אפי' יארע אונס וכמ"ש התוס' ב"מ דף ע"ט ע"ב ע"ש. והרי לפי סברא זו גם בנשרף הבית אם הקדים השוכר ליתן דמי השכירות א"צ המשכיר להחזיר. והנלע"ד כזה עפמ"ש הסמ"ע בסי' שכ"א סק"ו בשם תשובת מהר"ם הדווא בהא דממכירה דוקא אם הי' מום קודם המכירה יכול הלוקח לחזור משום מקח טעות אבל אם נולד מום אח"כ מפסיד הלוקח משום דמזלא גרם ונסתחפה שדהו אבל בשכירות אף דהוא ממכר ליומא מ"מ כיון דגוף הדבר הוא של המשכיר אין שייך לומר דהמום והקלקול שנעשה אח"כ בהשכירות הוא ע"י מזל רע דהשוכר דלמא במזל רע דהמשכיר נעשה וכו' ע"ש. ונראה דמש"ה אמרינן בב"מ דף ע"ט בספינה זו ויין זה אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן משום דמאחר דשניהם הפסידו בתנאי השכירות דהתנאי הי' על ספינה ויין זה ואח"כ נטבעו יחד הספינה והיין ואין סברא לתלות יותר במזלא של זה מן של חברו מש"ה אמרינן דאין שום אחד יכול להוציא המעות מחבירו וכן בנפל או נשרף בבית שהמשכיר דר בו ג"כ יש לתלות במזל שניהם כמ"ש המהרמ"פ שהביא הסמ"ע. ס"ל להמחבר והרמ"א דאין שום חילוק מי הוא המוחזק ולעולם חיוב דמי השכירות עד שעה שנפל או נשרף הוא על השוכר ולא יותר. משא"כ בסי' של"א דלא הי' שום קילקול ומום בהדבר הנשכר רק שמת השוכר דודאי מזלא דהשוכר גרם לזה. ולא דמי כלל לנפל או נשרף בבית דשם נתקלקל הדבר המושכר יש לומר כיון דשכירות ליומא ממכר הוא וממילא אותו הדבר הוא של השוכר ומאחר דגוף הדבר הוא עכ"פ של המשכיר והוי כמו בית של שני בני אדם ואפשר דמזל שניהם גרם ההיזק משא"כ במת השוכר דהוי הקילקול בדבר מבחוץ ואין שום סברא לתלות במזל המשכיר מש"ה פסקו הרמ"א והש"ך דאם המשכיר קיבל כל דמי השכירות א"צ להחזיר. עכ"פ בנ"ד מאחר דהמחבר והרמ"א והסמ"ע הסכימו דצריך המשכיר להחזיר דמי השכירות עבור הזמן שלא דר השוכר וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ב משכירות וברא"ש וטור נראה דהכי הלכתא ואין המשכיר יכול לומר קים לי כדעת ריב"א שהביא הסמ"ע שם. אמנם אם דעת מעכ"ת שלא להוציא מיד המשכיר ולסמוך על דעת ריב"א וכמ"ש המח"א בשם התוס' ב"מ דף פ"ט יוכל לפסוק כן אמנם יותר נראה כמו שכתבתי. ומ"ש מעכ"ת בשם נתה"מ לחלק בין אם התנה בפירוש להקדים השכר ובין אם נתן בעצמו בשכירות מקודם. המעיין בר"נ נדרים דף מ"ו ע"ב יראה דאין לחלק בהכי דאל"כ לק"מ קושית הר"נ מגמ' דעירוכין. ואף לפי מה שהביא הר"נ שם לתרץ בשם אחרים דיש חילוק בין אם הקדים השכר או לא מ"מ לא מטעם דאם הקדים השכר הוי כמכר רק משום דבכה"ג נסתלק המשכיר כל ימי השכירות ואינו יכול להקדישו כמ"ש שם להדי' ואין זה ענין לנ"ד. עכ"פ מה שנסתפק מעכ"ת באם התנה בפירוש להקדים ועדיין לא נתן לו המעות. ולענ"ד הדבר פשוט דבכה"ג א"צ השוכר ליתן רק עבור מה שכבר דר קודם השריפה. וגם הספק השני בנתן לו מחצית דמי השכירות נראה ברור דאין השוכר צריך ליתן יותר מכיסו ואם נשרף לאחר חודש צריך המשכיר להחזיר עבור חמשה חדשים הנותרים לפמ"ש לעיל וכל זה פשוט. ובזה אין מקום למה שנסתפק מעכ"ת אם השוכר רוצה לשמש בהקרקע לחוד בלי הבנין דמאחר דאינו משלם שכירות הבית לאחר השריפה אין להשוכר שום עסק בזה. ופשטא דגמ' דקאמר בבית זה נפל אזל לי' משמע דאם השכיר לו בית זה ונפל או נשרף בטל כל השכירו' ואין להם שום עסק זה על זה גם אין שום נפקותא אם שריפת ג' בתים מיקרי מכת מדינה או לא דלפמ"ש אין שום חילוק בזה דלעולם אינו משלם רק עבור מה שכבר דר בה ועיין בסמ"ע סי' שי"ב ס"ק ל"ד. מיהו בגוף הענין נראה כמ"ש מעכ"ת דאם נשרפו ג' בתים לא הוי מכת מדינה. ובדבר הבתים הממושכנים דהמלוה דר בהם בנכייתא שנסתפק מעכ"ת בזה ע"פ מחלוקת התומים בזה עם ספר נתה"מ אם הוי בכה"ג ש"ש או ש"ח. הנה אם נחלקו במשכון מטלטלין דאם נאמר דהוי ש"ש חייב בגניבה ואבידה אבל בנ"ד דהוי משכון בית דהיינו קרקע דנתמעט מדין שמירה אין שום נ"מ במחלוקת זה וכן מבואר להדיא בסי' ש"א סעיף א' בהג"ה אלא דמ"מ מפסיד המלוה חובה דהלוה יאמר קים לי כהפוסקוה כשמואל דמפסיד החוב ומשום דכנגד חובו הוי כאילו פירש וכפסק הרמ"א סי' פ"ב סעיף ב'. וראיתי למעכ"ת שהביא בשם התומים שם ס"ק י"ג שנסתפק בדברים שאין בהם דין שמירה אם יש לחייב המלוה משום דשמואל. ובספר נתה"מ פשיטא לי' דלהפוסקים כשמואל מפסיד כנגד חובו גם בשמירה בבעלי' וכדומה אף דפטור מדין שמירה ויפה העיר מעכ"ת בזה. ואולי הייתי כדאי להכריע הי' נלע"ד דבדברים שנתמעטו מדין שמירה גם להפוסקים כשמואל פטור המלוה גם כנגד חובו דהנה הסמ"ע בסי' ש"א ס"ק ז' כתב בהא דבעבדים שטרות וקרקעות אם התנה השומר להתחייב באחריות בעי דוקא קנו מידו ובמתנה ש"ח להיות כשואל מתחייב בדבור בעלמא. משום דבשאר דברים שעכ"פ הוי בכלל שומר לכך מתחייב בדבורו ביותר מאשר הוא מתחייב מצד הדין משא"כ בהני דאתמעטו מדין שמירה שאינו בכלל דין השומרים כלל ע"ש וע"ש בש"ך סק"ז. ומעתה יש לומר בהא דאמרינן דכנגד חובו הוי כאילו פירש שנתחייב באחריות ומשמע דאם פירש בהדיא חיוב אחריות ודאי חייב אף דלא קנו מידו. הטעם בזה כיון דלכל הפחות גם לרבה הוי מלוה על המשכון ש"ח וכיון דהוי בכלל שומר מש"ה מתחייב בדיבור בעלמא ולהכי מתחייב בכנגד חובו גם בלא פירש משום דהוי כאילו פירש. משא"כ בנ"ד בקרקע וכדומה דבעינן קנין דוקא כיון דאינו בכלל שומר כלל כמ"ש הסמ"ע וגם פירש בהדיא אינו מועיל. ומכל שכן דאינו מועיל להתחייב כנגד חובו משים דהוי כאלו פירש. מיהו עדיין יש לדחות לפמ"ש הסמ"ע שם דאם מתנה השומר לפטור. בלא"ה פטור משום דמחילה א"צ קנין ע"ש וא"כ לענין חיוב המלוה כנגד חובו הוי כמו מחילה דמתנה שאם יאבד המשכון יפסיד חובו ובזה א"צ קנין לעולם ומועיל גם בקרקע וכ"כ התוס' בב"מ דף פ"ב ע"א ד"ה לא דלענין להפסיד כנגד החוב הוי כמו מחילה. אמנם בנ"ד שנשרף הבית דזה הוי אונס כמ"ש הרמ"א סי' ש"ג סעיף ג' ובאונס גם לשמואל פטור כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק ך'. וראיתי למעכ"ת שהביא בשם הה"מ והלח"מ פ"י משכירות ה"א והפנ"י בב"מ דף פ"ב דלשמואל גם אם נאבד באונס אבד מעותיו. ואפריון נמטי למעכ"ת שהעיר אותי בזה כי חדית היא לי ונשתוממתי על המראה על רבינו מאורן של ישראל הש"ך שכתב בפשיטות שלא כדברי הה"מ והלח"מ ולא הביא דבריהם כלל. ולדעתי נראין דברי הש"ך נכונים ואין כאן מחלוקת כלל דהנה במשנה ב"מ שם תנן דהמלוה על המשכון ש"ש וכן אמר ר"ע בברייתא שם דאם נאבד המשכון אבדו מעותיו והמעיין בסוגיא שם דף פ"ב ובתוס' ב"מ דף כ"ט ע"א יראה דלרב יוסף דשומר אבידה הוי ש"ש טעמא דמתניתין ור"ע דמלוה על המשכון ש"ש הוא משום פרוטה דר"י אמנם לרבה דל"ל דליהוי ש"ש משום פרוטה דר"י ט"כ משנה הנ"ל ור"ע דברייתא ס"ל כשמואל ומש"ה הוי ש"ש וכל זה פשוט למעיין שם. ומעתה אם נאמר דמשנתינו אתיא כשמואל דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ע"כ צ"ל דלשמואל לא נתחייב המלוה רק בנגנב או נאבד ולא באונס וכמ"ש הש"ך דאל"כ מתניתין דתנן זהו ש"ש דלא כמאן דכנגד החוב חייב גם באונסין משום דשמואל וביותר מכדי חובו אינו רק ש"ח כיון דקיי"ל כרבה דלא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אלא פ"כ דגם לשמואל אינו חייב באונסין רק כש"ש ומיירי משנתינו בכנגד החוב דאז אינו חייב באונסין רק בגניבה ואבדה כש"ש. אבל אם נאמר כרב יוסף דביותר מכדי חובו הוי ש"ש משום פרוטה דר"י ומיירי משנתינו דמה שהמשכון שוה יותר על החוב ואז אפשר דלשמואל כנגד החוב חייב גם באונסין ומש"ה הה"מ והלח"מ בפ"י משכירות דאזלי בסיעת הרמב"ם שם דפוסק כר"י דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י שפיר כתבו דמש"ה פוטר הרמב"ם באונסין משום דלא ס"ל כשמואל משום דלשמואל חייב נס כאונסק ומשנתינו אתיא כרם יוסף דהוי ש"ש ביותר מכדי חובו:

משא"כ הש"ך דאול כסיטה הסוברים כרבה דהוי ש"ח ומשנתינו דתנן דהוי ש"ש הוה כנגד החוב ומשום דשמואל. א"כ ע"כ צ"ל דלשמואל אינו חייה באונסין וכדתנן בהביא במתניתין דהוי ש"ש וזה בכור ואמת בס"ד. וכ"כ להדיא הטור בסי' ע"ד בשם הרא"ש ופ"כ התוס' ב"מ דף פ"ב פ"א ד"ה נימא בסוף הדבור ע"ש. ומעחה בנצא כיון שנשרף באונס חייב הלוה לשלם תשלום התוב לכל הדיעות דאף אם נאמר דגם בדברים שנתמעטו מדין שמירה גם כן מחויב המלוה משום דשמואל מ"מ באונסין פטור וכמ"ש הש"ך ואין הלוה יכול לומר קי"ל כהפוסקים כר"י ולדידהו מחייב שמואל כנגד החוב אפי' באונסין משום שכל הפוסקי' הסוברי' כרב יוסף דתו לדשמואל מהלכה כנלע"ד ברור:

דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה