מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן נא
ב"ה יום ד' י"א סיון תרל"ז לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף השנון מורג חרוץ מפואר במעלות ומדות. מוה'
יצחק הכהן מעיר באהאראדטשין יע"א. מכתב שאלתו הגיעני ביהודי שהיה לו פרה מבכרת ומכרה לנכרי בכסף וסטימתא ומשיכה ואחר שמשך הנכרי העמיד אותה בבית ישראל המוכר ואחר כמה ימים בא הנכרי להמוכר ואמר שאי אפש' בפרה זו וחוזר מהמקח והיהודי לא הסכים לחזור מהמקח ולא רצה להשיב לו הכסף ובעודם עומדים ומתווכחים זה עם זה בא המשרת של הישראל מהדיר ואמר שהפרה ביכרה וילדה זכר וביקש מע"כ לחוות דעתי העני' בזה אם יש על הולד קדושת בכור ומע"כ פתח בחכמה ע"פ מה דמבואר בחו"מ סי' רמ"ה דאם אמר המקבל לאחר שבאה המתנה לידו אי אפשי בה וכו' הרי זה הפקר ע"ש. ואם כן גם בנ"ד ניהו דאין חזרת הנכרי כלום מ"מ הוי הפקר ותלוי במחלוקת האחרונים אם הפקר חייב בבכורה. ואין לחלק בזה בין מתנה למכר דבנו"ב מהד"ת ח' או"ח סימן נ"ח כתב בהדיא דגם גבי מכירת חמץ אם חזר הנכרי אח"כ הוי החמץ הפקר זה תורף דבריו. ובאמת שדברי הנו"ב תמוהים וכי יעלה על הדעת דאם רוצה הנכרי למכור דבר לישראל והישראל אינו חפץ לקנותו שיהי' הדבר הפקר. וא"כ למה אמרו בסי' קצ"ד דנכרי שקיבל מעות מישראל ולא נתן השטר הוי השדה הפקר. הרי בלא קבלת המעות מכיון שרוצה הנכרי למוכרו הוי הפקר. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם בסי' רמ"ה החולקים על שיטת רש"י אין חילוק בזה בין קרקע למטלטלין. אלא ע"כ דדוקא באומר אי אפשי בהמתנה דאנו רואין דאינו רוצה בגוף הדבר ורוצה להפטר מזה החפץ בחנם בזה אמרינן דהוי הפקר. משא"כ ברוצה למוכרו בדמים פשיטא דכל זמן שלא נגמר המכר בחזקת מרייהו קמאי קאי דאין המוכר רוצה ליתנו לאחר רק בדמי שווין ואין מקום כלל לומר בזה דהוי הפקר. ואפשר דגם בנו"ב לא קאמר רק במכירת חמץ. דכבר נודע דמעולם אין הנכרי רוצה לקנות והוי הערמה בעלמא כמ"ש אא"ז התב"ש ז"ל וגם לא נתן הנכרי דמי החמץ לישראל רק קנה החמץ במשיכה או בחצר או באגב ובאורייתא כמ"ש האחרונים וגם אם נתן ערבון הוא דבר מועט ואין המוכר והלוקח מקפידים על זה. ובזה יש מקום לסברת הנו"ב דאם חזר הנכרי מהקנין הוי הפקר דאין הנכרי מפסיד כלל בזה כיון דישראל יחזור ויזכה בו ולא יצטרך הנכרי לשלם דמי החמץ. משא"כ בנ"ד דהוי מכירה גמורה וחלוטה אם כן ניהו דהנכרי מתחרט עכשיו על הקנין ורוצה לחזור ולמוכרו מכל מקום אינו רוצה להפקירו ולהפסיד דמי הפרה שנתן להישראל רק רוצה לחזור וליקח דמי שוי' וכל שלא נגמר המכר תחזור פרה לבעלים דהיינו הנכרי כן נראה לפענ"ד:
ובגוף הדבר שנחלקו האחרונים אם הפקר חייב בבכורה. דבאמת ראיית הטורי אבן בר"ה דף י"ג נכונה הוא דלמה אמרו בבכורות דף ב' ע"ב להקנות אודני' לנכרי להפקיע מן הבכורה ולמה לו טורח כל זה הרי יכול להפקירה ומוכח מזה דבהמת הפקר חייבת בבכורה. ובתוספתא מבואר להיפך דבהמת המדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה. וראיתי למהרי"ט אלגזי בבכורות דף ב' ד"ה איברא שכתב דהא דאיתא בתוספתא דפטורה היינו כל זמן שלא זכה בו ישראל דקדושת פטר רחם מיתלא תלי וקאי. ואם אח"כ זכה נכרי בהולד מן ההפקר ומכרו לישראל אין בהולד קדושת בכור דכבר פקע קדושתו ביד גוי אבל אם זכה בו ישראל מן ההפקר משעה שזכה בהולד חל עליו קדושת בכור ע"ש. ולפי דבריו אתיא הא דרב מרי ב"ר כפשטא דמש"ה לא הפקיר משום דכשיחזור ויזכה אח"כ תו חל עליו קדושת בכור. והא דתניא בתוספתא דהפקר פטור משכחת לה כשזכה נכרי בהולך ומכרו לישראל. ואם כן בנ"ד דבאמת נמכרה הפרה לנכרי כדין אף אם נאמר דע"י שרצה הנכרי לחזור נעשה הפרה הפקר. מ"מ אין הישראל מחויב לקנותה לכות בה ולנהוג בהולך קדושת בכור אלא אדרבא מחליטה ביד הנכרי והמקח:
קיים וממילא אין בהולד קדושת בכור. וכמ"ש מהרי"ט אלגזי דאם זוכה הנכרי מן ההפקר פקע קדושת בכור מהולד. אבל דברי המהרי"ט אלגזי המה דחוקים דאם נאמר דכשזכה ישראל מן ההפקר חל על הולד קדושת פטר רחם משעה שיצא רובו ממעי אמו למפרע לא ידעתי שום סברא לזה לומר בכה"ג יש ברירה. ואם נאמר דאינו קדוש רק משעה שזכה הישראל ואילך. אם כן קשה הא דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי דבכור קדושתו מרחם והא משכחת לה שיהיה חלה קדושת בכור אחר הלידה כגון שזכה ישראל בו מן ההפקר. וגם קשה הא שכתבו התוס' והרא"ש דמש"ה מותר בזה"ז להקנות הבהמה לנכרי להפקיע מן הבכורה אף דבש"ס דף ג' ע"ב אמרינן דרב מרי ב"ר שעשה כן נענש משום דבזמן הש"ס היו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ואיכא תקנה אחרת שלא יפקע הולד רק מקדושת מזבח ולא מקדושת כהן ומש"ה אסור למכור לנכרי להפקיע גם מקדושת כהן. משא"כ בזה"ז דאין אנו בקיאין להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם מש"ה מותר למכור לנכרי ולהפקיע גם מקדושת כהן כדי שלא יבא לידי תקלה ע"ש בתוס' ורא"ש. ולדברי מהרי"ט אלגזי עדיין קשה אמאי התירו בזה"ז למכור לנכרי ולהפקיע גם מקדושת כהן הא יכול להפקיר הבהמה כשהיא מעוברת. ולאחר שתלד זכר יטיל מום בהולד גופי' קודם שיזכה בו הישראל. כיון דכל זמן שלא זכה בו הישראל אין עליו עדיין קדושת בכור ומותר להטיל בו מום. ואחר שיהי' בו מום בהולד כשיזכה בו הישראל חלה עליו קדושת בכור בע"מ ויתנו לכהן כמ"ש המהריט"א דמשעה שזכה בו חל עליו קדושת בכור וממילא אינו מופקע רק מקדושת מזבח. ואמאי התירו למכור לנכרי ולהפקיע גם מקדושת כהן. וזו קושיא גדולה על המהריט"א:
אמנם לדעתי העני' בחנם טרחו בזה רבותינו גדולי האחרונים והדברים ברורים בטעמן בס"ד. דודאי גם אם נאמר דהפקר פוטר מן הבכורה מכל מקום פשיטא דלא עדיף כח הפקר מכח נכרי דאמרינן בגמ' להדיא דאם יש יד נכרי באמצע פטור מבכורה. והרי אמרו בפסחים דף ו' דאם מצי ישראל לסלוקי לנכרי בזוזי חייבת בבכורה. ואם כן הדברים ק"ו דמה התם אמרינן דכיון דיש זכות לישראל שיזכה בהולד על ידי נתינת מעות לנכרי חייב בבכורה. מכ"ש בהפקר דיש זכות להישראל לזכות בו בחנם א"כ פשיטא דחשיב של ישראל לענין שיהי' חייב בבכורה ומעתה לפי מה שחילקו התוס' בפסחים דף ו' שם ד"ה התם ובתוס' ב"מ דף ע' ע"ב ד"ה ואי דהיכא שהי' מתחילתו גוף הבהמה של ישראל בזה דוקא אמרינן דאם אחרי שהיא עכשיו ברשות נכרי עדיין נשאר לישראל זכות לסלוקי לנכרי בזוזי חייב בבכורה משא"כ היכא דמתחילה היתה הבהמה של נכרי כל זמן שיש לנכרי כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאת מרשות הנכרי ופטורה מבכורה ע"ש. ומעתה מיושב הכל כמין חומר. דבתוספתא אמרו דבהמת המדבר שלא הי' לה בעלים מעולם בהפקר כה"ג פטור מן הבכורה. דאף דישראל יכול לסלוקי להפקר ולזכות בו בחנם מ"מ היכא דלא הי' מתחילתו של ישראל אינו מועיל מה דמצי לסלוקי בזוזי. וכן בגר שמת ואין לו יורשים כיון דאין אנו דנין על מה שהגר יכול לזכות בו כיון דבשעה שנולד הולד כבר מת הגר ואין זכי' למתים. רק דנאמר שחייב בבכורה משום דישראל אחר יכול לזכות בו וכיון שלא הי' מעולם של אותו הזוכה אינו חייב בבכורה בשביל שיכול לזכות בו כמו שהבאתי בשם התוס'. משא"כ ברב מרי בר רחל לא הוי מצי להפקיע קדושת בכורה על ידי הפקר דכיון שהבהמה היתה מתחילתה ועיקרה של ישראל. וגם אחר שהפקירה נשאר בידו זכות שיכול לזכות בה מן ההפקר א"כ בכה"ג שפיר חייב בבכורה ומשום דלא עדיף כח הפקר מן כח נכרי דאם נשאר לישראל זכות לחזור שיהי' שלו חייב בבכור' וא"כ בנ"ד שנמכרה הפרה כדין והיתה של נכרי אף אם נאמר דבזה שרצה לחזור בו נעשית הפקר מ"מ בהפקר כה"ג שהי' מתחילתו של נכרי פטור מבכורה וכמ"ש ודוק היטב. וגם לפמ"ש בשו"ת עבוה"ג דאף דהפקר פטור מבכורה מה"ת מ"מ מדרבנן אסור גזירה שמא יערים כדגזרינן גבי חמץ. אין זה ענין לנ"ד דדוקא אם הישראל מפקיר הפרה כדי להפקיע קדושת בכורה מן הולד יש לחוש שמא יערים ולא יפקיר בלב ש משא"כ כאן בנ"ד דהוא הפקר מכח הנכרי א"כ ממ"נפ אם הפקירו הנכרי בלב שלם פטור מטעם הפקר ואם לא הפקירו בלב שלם תו הוי של נכרי ובלא"ה פטור מבכורה ועי' בנו"ב מהד"ת באו"ח סי' נ"ח שם ובכה"ג גם בחמץ מותר. וגם מטעם חצר לא קנה הישראל כיון שאומר בפירוש שאינו רוצה לקנות. ולכן לפענ"ד ברור דאין על הולד קדושת בכור: