מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן מט
ב"ה יום א' ר"ח סיון תרל"ז לפ"ק לבוב:
בימי הספירה. יזהיר בטהרה. כצאת השמש בגבורה. כבוד ידידי הרב החריף הבקי משנתו קב ונקי סופר מהיר. ירא וזהיר כש"ת מוה' שלמה האסילים מקעשינוב:
זה יצא לו ראשונה לדרוש מעמדי דבר הלכה באיש אחד גבאי צדקה אשר נתמנה לחלק את הנקבץ מאת נדיבי הפיר לענים לצורך פרנסתם והממונים לסבב על פתחי נדיבים לאסוף את כסף התרומה. יביאו לידו סכום המקובץ והוא מחלק על יד כפי הצורך. ומעת אשר הופקד על זה הוא עובד עבודתו באמונה ושקידה רבה בלי שום קבלת שכר. ולפעמים בעת אשר יאחרו המאספים להביא כסף המקובץ הוא מוכרח להלות מכיסו עד בוא לידו תרומת הכסף ואז יגבה המגיע לו. ולפעמים הוא לוה מאת אחרים לצורך חלוקת העניים עד אשר יגיע לידו מעות הנאסף ומשלם את נשיו ויען כי העבודה מרובה וכבד הדבר מאד לרשום כל סכום ופרוטה שמלוה מכיסו בכל עת וכמעט הוא דבר בלתי אפשרי ובפרט כי הוא טרוד ג"כ בפרנסת עצמו לכן דרכו מאז בעת שנמצא בידו מעות שלו בריוח הוא מלוה מעות שלו לקופת הצדקה למען לא יהיו לו חשבונות רבים ולהקל מעליו את נטל הכבד אשר הועמס עליו. וכעת קרה לו שהלוה לכיס הצדקה סכום גדול מעות שלו כדרכו וגם הי' שם סכום גדול ממעות הצדקה ונתן בתיבה ונעל כראוי והוא הלך לעסקיו ושבר המשרת שלו התיבה וגנב הכיס עם כל המעות וברח מביתו והאיש מחלק הצדקה אינו איש אמוד וקשה עליו סבל ההיזק הזה לכן הוא שואל ודורש אם יוכל לגבות ממעות הצדקה בעת שיגיע לידו את ממונו אשר הלוה לכיס הצדקה והנה מקודם צריך לחקור אם הגבאי מחויב לשלם מעות הצדקה שנגנב כדין שומר. ונראה פשוט דזה לא מקרי פשיעה דאף דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע כיון שדרך להטמין מעות בתיבה נעולה וגם. נתן שם מעות שלו וכמ"ש הרמ"א סי' רצ"א סעי' י"ח. ועי' בשו"ת מהרי"ט סי' קכ"ג. ועי' בתה"ד סי' של"ג בנפקד שהניח מאתים זהובים תחת המטה דמשמע שם להדיא דאם הי' מניח מעות הפקדון בתיבה סגורה לכ"ע לא מיקרי פושע. ועי' בב"י סי' רצ"א בשם הירושלמי. מיהו אם נאמר דהגבאי הזה הוא שומר שכר משום דעבד מצוה חייב לשלם כדין ש"ש שחייב בגניבה ואבידה דהרי דעת התוס' והרא"ש דאפילו אם הניח הכספים בקרקע חייב הש"ש אם נגנב ואפילו לדעת החולקים שהביא הש"ך בסי' ש"ג סק"ד וס"ל דגניבה באונס גמור פטור ש"ש זה דוקא שהניח בקרקע אבל בנ"ד אף שנתן מעות הצדקה במקום שדרך להניח מעותיו מ"מ אונס גמור לא הוי בזה וכ"כ להדיא במהרי"ק שורש קל"א. והנה גבאי המחלק ממון העניים אם הוא ש"ח או ש"ש זה תלוי בפלוגתא דרבה ורב יוסף אי הוי ש"ש משום האי הנאה דפטור מלמיתב ריפתא לעניא או לא כמ"ש התוס' בשבועות דף מ"ב ע"ב ד"ה ש"ח שהוכיחו דגם ש"ש פטור מפשיעה בהקדש מסוף פ' החובל דאמרי' לשמור ולא לחלק לעניים אף דהוי ש"ש לרב יוסף ע"ש. הרי בהדיא דגבאי המחלק ממון עניים הוי ש"ש לר"י. וכבר נודע מחלוקת הקדמונים בזה אי הלכה כרבה או כר"י והכריע הרמ"א בסי' ע"ב סעי' ב' וסי' רס"ז ספי' ט"ז דהוי ספיקא דדינא ומספיקא לא מפקינין ממונא וכן פסק הש"ך וא"כ הדבר מבואר בנ"ד דאין הגבאי מחויב לשלם לקופת הצדקה ההיזק שהי' להצדקה מחמת הגניבה דיכול לומר קי"ל כהפוסקים כרבה דהוי ש"ח וזה פשוט:
אמנם לענין אם יוכל לגבות מן המעות הנאסף מה שהלוה לקופת הצדקה. לכאורה כיון דהוי ספיקא דדינא ומועיל תפיסה א"כ אח"כ כאשר באו לידו מעות צדקה יוכל לתופסו עבור חובו ולומר קי"ל כהפוסקים כרבה. וגם לפמ"ש בנו"ב מהד"ת ח' חו"מ סי' נ"ד בטעם הדבר שכתבו התוס' בשבועות דגבאי המחלק לעניים הוי ש"ש לרב יוסף משום דכיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וחייב ליטפל בהם שלא יתעפשו ובאותו זמן שמטפל בהמעות פטור מלמיתב ריפתא לעניא ומש"ה הוי ש"ש ע"ש בנו"ב. אם כן לפמ"ש לעיל דבזה"ז סגי אם נותן בתיבה סגורה ואין דרך להתעפש שם וכיון שא"צ להטפל שלא יתעפשו א"כ גם לרב יוסף לא הוי ש"ש. מיהו עדין יש לדון בזה דהנה הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ל"ו ובכ"ד כתב דהא אמרינן דמלוה על המשכון הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ואמאי לא אמרינן דהוי ש"ש בהאי הנאה דתפיס לי' אחובי' וכמו דאמרינן באומנין דהוי ש"ש משום דתפיס לי' אאגרי' ותירצו הקדמונים דדוקא באומן שמרויח דמי שכר פעולתו הוי ש"ש על החפץ בהאי הנאה דתפיס לי' על אגרי' משא"כ במלוה על המשכון דאינו מרויח כלום דברצונו לא הי' מלוה לו כלל לא חשיב ש"ש משום דתפיס לי' אחובי'. וכתב הש"ך על זה דוקא במשכנו בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו כיון שכבר הי' מגיע לו החוב א"כ כשבא אח"כ המשכון לידו הוי ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' פ"ש בדבריו כי נעמו. וא"כ בנ"ד י"ל כיון דבשעה שהלוה לצורך הצדקה לא הי' אז מעות בקופת הצדקה א"כ אח"כ כשנאסף כסף המקובץ לכיס הצדקה הוי ש"ש לכ"ע אף לרבה בהאי הנאה דתפיס לי' אחובי'. אבל מלבד דהש"ך גופי' שם ובס"ק ט"ז הביא שיש חולקים על דבריו דגם במשכנו שלא בשעת הלואתו לא חשיב ש"ש משום האי הנאה דתפיס לי' אזוזי'. וגם כיון דמסתמא הגבאי מחלק המעות כפי דעתו ורצונו ואין חלק העניים קצוב כמה יגיע לכל אחד א"כ בכה"ג ליכא דין שמירה כלל כמבואר בסי' ש"א סעי' ו' משום דלשמור ולא לחלק לעניים. ובכה"ג גם ש"ש פטור כמ"ש בתוס' שבועות דף מ"ב. ומכ"ש לפמ"ש לעיל דבנ"ד לא הוי פשיעה כלל. כנלפענ"ד:
אבל מה שיש להסתפק בזה הוא מה שעורר מעכ"ת מאחר שמעולם לא הגיע המעות ליד העניים אף שהוטל להכיס שמונח בו מעות הצדקה ולטובת העניים אולי עדיין מיחשב כשלו וחל עליו ההיזק. ומצאתי בספר מאמר מרדכי שחיבר אאמו"ר הגאון המובהק זצ"ל בסי' ט"ו שכתב דכיס המיוחד להקדש דין חצר יש עליו וזכו בי' עניים. ואף לדעת הסוברים דחצר אינו קונה להקדש מ"מ צדקה אין עליו דין הקדש לזה דעניים כמקבלי מתנה הוי וחצר קונה להם לכ"ע ע"ש. וא"כ יש מקום לומר דכיון דהגבאי נתן המעות שהלוה לכיס הצדקה זכו העניים בהמעות מדין חצר ובאחריותן קאי. הן אמת דלפי מה שהכריע הש"ך סי' ר' ס"ק א' כדעת המחבר דבעינן שיהי' החצר משומר לדעת הזוכה דוקא ואין חילוק בזה בין מציאה למתנה. ובנ"ד לא היו משומר לדעת העניים רק לדעת המזכה דהיינו הגבאי. ואף דיד עניים הוא מ"מ אי אפשר שיהי' הוא המזכה והוא הזוכה דבעינן שיצא מרשות לרשות. אבל הש"ך מסיק שם דהוי ספיקא דדינא וא"כ שוב יכול הגבאי לומר קים לי דחצר קונה בכה"ג וכדעת הרמ"א שם והוי הלואה מעלייתא. מ"מ נלפענ"ד לפי מה דמבואר בס"ס ק"כ ובש"ך שם סק"ג דאם הניח הלוה או הנפקד המעות בבית המלוה נפטר הלוה ע"ש. א"כ גם כאן לכשנאסף אח"כ מעות צדקה ביד הגבאי והי' יכול לגבות חובו מן מעות הצדקה כבר נפקע חוב ההלואה ונפטרה הצדקה מהחוב וכשנגנב אח"כ מעות של הגבאי הוא שלקח בחובו. וגם י"ל דבנ"ד לא קנה כיס הצדקה מטעם חצר משום דהוי חצרו של לוקח ברשות מוכר דלדעת הרמב"ם וסייעתו איפשט דלא קנה. ולדעת הרא"ש והטור הוי איבעיא ולא איפשטא ולכן נלפענ"ד דאין הגבאי רשאי לגבות חובו מן מעות הצדקה. ועוד נלפענ"ד דבנ"ד מאחר דאין הגבאי יכול לזכות בהמעות רק מטעם קי"ל ומכח תפיסה וכמ"ש לעיל. וא"כ המתנדבים בעם יכולים לתבוע לאותן הממונים לסבב על פתחי נדיבים לאסוף מעות הצדקה לטעון שהם פשעו במה שנתנו המעות ליד גבאי שלא יחלק המעות לעניים רק יקח המעות לעצמו בחובו מטעם תפיסה ואותן הממונים אינם יכולים לפטור עצמם משום דלשמור ולא לחלק לעניים כיון דאין להם רשות לחלק המעות. וא"כ הגבאי שתובע מהעניים ממון ההלואה שהלוה להם מזיק בתפיסתו לאותן הממונים ובכה"ג שמזיק בתפיסתו לאחר אינו מועיל תפיסה כמו שהכריע הש"ך בסי' נ"ח ס"ק ז' ויש להאריך בזה. ועי' בש"ך סי' פ"ו סוף ס"ק ג' דהעני פטור לשלם חוב מן מעות צדקה אשר בידו. מכל הלין טעמי נראה לי דאין הגבאי רשאי לגבות חובו מן מעות הצדקה. דברי ידידו: