אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן מח

סימן מז

ב"ה יום ב' טו"ב אייר תרל"ז לפ"ק לבוב:

הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף והבקי משנתו קב ונקי. יקר רוח איש תבונה קנה חכמה קנה בינה המפורשי' לתהלה כש"ת מוה' אהרן הלוי נ"י. האבד"ק טשודנוב יע"א.

מכתבו היקר הגיעני. רב תודות לו על התשובה אשר שלח אלי מגלה טהורה כת"י אאמו"ר הגאון האמתי זצ"ל. ושולח אנכי ר"פ התשובה בחזרה כחפץ לבבו ובדבר שאלתו בכהן אחד שדר עם אשתו י"ח שנים ואשתקד חלתה ונטרפה דעתה ודרשה ברופאים ונתרפאה. אך עדיין יושבת שוממה מבלי דבר דבר. והחכים הבעל לשלחה לבית אבי' ונתן בידה נייר ואמר לה הילך גט ותיסע לבית אביך. ולאשר הי' דעתה קלושה קיבלה ממנו. ובבואה לבית אבי' וסיפרה לו אז ראו שנייר חלק הוא ואך לנסות שכלה עשה הבעל כן. ואחרי עבור ירח ימים חזרה לבית בעלה והיתה אצלו כמשפט בנות ישראל וכראות הבעל כי עדיין דעתה משובשת התחכם שנית ושלחה לבית אביה על ימים אחדים. והוא גילה לפני שני עדים כי בדעתו ליתן בידה ספר כריתות אשר יכתוב בכתב ידו. ואחר איזה זמן קם בבוקר וקרא להעדים ההם ואחד מהם החביא עצמו והשני נער וריק בא וראה והנה היא יושבת על העגלה והבעל נתן בידה איזה נייר כרוך כאיגרת ואמר לה נא דיר גט אין פאהר אהיים. והיא קיבלה ונסעה לבית אבי'. ועוד אחד מהדרים שם עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע שום דבר רק הבעל צעק אליו מרחוק דע שאני נותן גט לאשתי. ובבואה לבית אבי' סיפרה לו כי בעלה שחק והיתל בה שנית לתת לה איזה נייר כמעשהו בראשון ותוציאהו מחיקה והנה הוא גט קצת אומרים שהוא כת"י הבעל וקצת אינם מכירים בכתב ההוא ואין עליו עדים. ועתה מתחרט הבעל ורוצה לדור עמה וגם היא בוכה על בעל נעורי' והבנים מבכים על צרת אבותיהם. ודרש מעכת"ה ממני אם יש מקום להתיר לו לבעלה הכהן לקיימה. והנה אם נתן גט לאשתו ולא אמר כלום דעת הרמב"ם דפסול מדרבנן וכן פסק המחבר ר"ס קל"ו אבל דעת הטור שם דבטל מה"ת. והב"ש שם סק"א הביא דגם דעת הש"ג והר"ן כדעת הטור דאינו גט כלל. וכבר נודע דכל היכא דבטל הגט מה"ת אינו פוסל לכהונה כמבואר בסי' ק"נ סעי' ג'. ועי' ברמב"ן במלחמות פ' הזורק שכתב דהא דתנן אמר לה כנסי שט"ח זה וכו' אינו גט כ"כ מיירי בעסוקין באותו ענין דאז הי' מהני ביהיב לה ושתק מוכח להדיא מדברי הרמב"ן דאם לא אמר כלום בשעת נתינה הגט בטל מה"ת. ומש"ה קשיא לי' להרמב"ן ל"ל לאשמעינן בכנסי שט"ח זה דאינו גט תיפוק ליה דאף אם נתן בשתיקה ג"כ אינו גט וע"כ דמתני' מיירי בעסוקין באותו ענין דהי' מועיל אם הי' נותן בשתיקה דאם נאמר דהרמב"ן סובר כהרמב"ם דבלא אמר כלום פסול מדרבנן דילמא להכי קתני במתני' כנסי שט"ח זה דאם הי' שותק לא הי' רק פסול דרבנן ובאומר כנסי שט"ס זה אינו גט מה"ת. ולא מוכח מידי דמתני' מיירי בעסוקין באותו ענין. וגם בחדושי הרשב"א פ' הזורק שם מבואר להדיא כדעת הטור דאם נתן בשתיקה הגט בטל מה"ת ועי' במשלמ"ל פ"א מגרושין הלכה ט'. וטעם שורש מחלוקת הרמב"ם והטור לא ראיתי לאחד מהפוסקים דבר בזה. ולפענ"ד נראה דמחלקותם תלוי בביאור דברי הגמ' בהמגרש דף פ"ה ע"ב פשיטא אמר לה לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלום ע"ש בכל הסוגיא דמוכח שם דאם לא הי' לשון גרושין גמור בטל מה"ת דהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן בגמ' אמר לה לאו דוקא רק על כתב הגט קאי כמבואר בדבריו פ"א מגרושין הלכה ד' וכן פרש"י בגמ' שם. ועי' בר"ן פ"ק דקדושין מחלוקת הפוסקים בזה. ולדבריהם אפשר דאמירת הבעל בשעת הגט לא מפלה ולא מוריד מוריד מה"ת ומש"ה הוכרחו לפרש דברי הגמ' על כתב הגט דוקא אבל הטור בסי' קל"ו שם מפרש להדיא דברי הגמ' כפשוטו באמירה ממש. וא"כ מוכח מדברי הגמ' דאמירת הבעל לשון גרושין מעכב בגט ומש"ה ס"ל להטור וסייעתו דאם נתן בשתיקה הגט בטל מה"ת. ומעתה צריך להבין דברי המחבר בסי' קל"ו דבסעי' א' פסק כדעת הרמב"ם דאם נתן בשתיקה הגט פסול מדרבנן. ובסעי' ג' וס"ד פסק דאם אמר לשון גרוע אינו גט ועי' בב"ש סק"ב. ולפמ"ש הני תרי דיני סתרי אהדדי דבלא אמר כלום פסול מדרבנן ואם אמר איני אישך הגט בטל מה"ת ואמאי תהי' אמירה זו גרוע יותר מלא אמר כלום. ואף דבש"ס קדושין דף ו' ע"א אמרינן אי דיהיב לה ושתק ה"נ הב"ע דאמר לה בהני לישני ע"ש. הרי דביהיב בשתיקה מקודשת ואם אמר לשון גרוע איבעיא ולא איפשיטא. שאני התם דמיירי בעסוקין באותו ענין דאז אמרינן דמסתמא ע"ד קדושין יהיב לה ומש"ה בנתן בשתיקה מקודשת ואם אמר לשון גרוע לא מהני משא"כ כאן בגט דמועיל מה"ת בנתן בשתיקה אף באין עסוקין באותו ענין לדעת המחבר הרי דלא בעינן כלל שיתננו לה לשם גרושין אמאי בטל הגט באומר איני אישך וכדומה ועל הרמב"ם גופא לק"מ דהוא מפרש הך דאיני אישך בכתב כן בגט משא"כ דברי המחבר צ"ע:

והנה בנ"ד דאמר לה נא דיר גט צריך לברר אם לשון זה דמי להר"ז גיטך או לא דשם דאמר לה הר"ז גיטך משמע דהגט הזה הוא שלה דהרי אמר גיטך והלא לא הי' שלה מעולם וא"כ ע"כ דכוונתו לגרשה בו. ונכתב בהגט שמו ושמה כדת. משא"כ כאן שאמר נא דיר גט אפשר שגט של אשה אחרת מצא. או שנתן בידה הגט שהכין לגרשה והפקידו אצלה כיון שלא אמר תיבת גיטך ועי' בב"ש סי' כ"ז ס"ק ט"ז באומר הריני נותן לך לקדושין שנחלקו הפוסקים בזה אי הוי ידים מוכיחות או לא. ונ"ד נראה קצת דגרע מזה דהתם שאמר לקדושין דמשמע לצורך קדושי' אלא דאפשר לפרש דכוונתו לקדשה עכשיו או לקדשה לאח"ז. משא"כ כאן דליכא שום הוכחה שכוונתו לגרשה כלל אלא דנתן בידה גט ואין בזה משמעות גרושין כלל. וא"כ לדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דבנתן בשתיקה הגט בטל מה"ת גם בנ"ד כיון שאמירתו אינו כלום הוי כנתן בשתיקה ואף דהרמ"א בסי' כ"ז חשש לדעת הרשב"א דבגיטין וקדושין ידים שאין מוכיחות הויין ידים. הרי כתב הב"ש שם ס"ק י"ד דהיכא דאפילו אם הי' אומר לי הוי ספק מקודשת בכה"ג אם לא אמר לי לכ"ע לא חיישינן וא"כ בנ"ד דגם אם הי' נתינה ואמירה מעלייתא לא הוי רק ספק מגורשת משום דליכא עדי חתימה ולא עידי מסירה א"כ השתא דהאמירה הוי לשון גרוע וידים שאינן מוכיחות לכ"ע אינו מועיל. וגם בלא"ה דברי הרמ"א בסי' כ"ז בשם הרשב"א אין ענין לכאן דעיקר טעמו של הרשב"א שחשש לומר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים אף דהוא פלוגתא דאביי ורבא בנדרים דף ה' ע"ב וקיי"ל בכ"ד כרבא לגבי אביי משום דאמרינן התם בגמ' ורבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דהויין ידים אלא לגבי גט דאין אדם מגרש את אשת חבירו וכו' ומש"ה ס"ל להרשב"א דכמו דאמרינן גבי גיטין דמשום דאין אדם מגרש את אשת חבירו לא בעינן מנאי. ה"ה גבי קדושין לא בעי' לי דמסתמא אדם מקדש אשה לעצמו ולא לאחר דלא שבק מצוה דרמיא עלי' וכו' ע"ש ברשב"א בתשו' סי' תשע"ד וכן הוא להדיא בהגהת מרדכי בסוף גיטין וא"כ זה דוקא היכא דהחסרון שלא אמר לי או מנאי דבזה איכא קצת הוכחה שהוא המקדש והמגרש משום דאין אדם מקדש או מגרש אשת חבירו ובזה חשש הרמ"א לדעת הרשב"א דהויין ידים משא"כ בנ"ד דהחסרון שלא אמר שנותנו לה לשם גירושין ואפשר שנתן בידה גט לשם פקדון א"כ ליכא שום הוכחה כלל ובזה לכ"ע לא הויין ידים. שוב ראיתי שדברי הב"ש סי' כ"ז ס"ק ט"ז שהבאתי לעיל תמוהים מאד שהביא מחלוקת בין המהרי"ט ותשו' רשב"א באומר הריני נותנו לך לקדושין. וכ' דדעת הרשב"א דבאומר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי וזה תימה דהרשב"א בתשו' סי' תשע"ד וסי' אלף רל"ד כתב להדיא דלשון אני נותן לך לקדושין הויין ידים שאינן מוכיחות אלא שחשש שם דבקדושין וגיטין מועיל ידים שאינן מוכיחות ע"ש שמבואר כן להדיא. וא"כ י"ל דבנ"ד הוי ידים שאינן מוכיחות לכ"ע. ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח שהביא הסכמת רבני צרפת הלכה למעשה דאם אמר לאשה אני נותן לך זה קדושין אין כאן בית מיחוש ולפענ"ד זה דמי ממש לנ"ד. וא"כ לדעת רוב הפוסקים שהבאתי לעיל דס"ל דאם נתן בשתיקה הגט בטל גם בנ"ד אינו גט כלל דאמירה זו לאו כלום הוא וכמ"ש. ולא עוד אלא דאפשר דבזה גם הרמב"ם מודה משום דאם אמר לשון גרוע גם לדעתו אינו גט וכמו שהוכחתי לעיל מדברי המחבר דס"ל כדעת הרמב"ם דאם נתן בשתיקה אינו רק פסול דרבנן ואם אמר לשון גרוע פסק המחבר בפשטות דאינו גט:

אמנם כל זה אינו מעלה ארוכה לנ"ד דמאחר שאמר תחילה לשני עדים שהוא נותן לאשתו גט ובכה"ג מהני אף אם אמר לה כנסי שט"ח זה בשעת נתינה ומכ"ש שנתן בשתיקה או שאמר לשון גרוע ואף דאותן שני עדים לא היו אח"כ בשעת נתינת הגט רק אחד מהם לא מצאתי בשום מקום דבעינן שאותם שני עדים שאמר להם בתחילה ראו גט שאני נותן לאשתי הם יהיו העדי מסירה דוקא. והרי העיקר דבעינן שנדע שנתן לה לשם כריתות ולזה מועיל שפיר מה שאמר לעדים תחילה שנותן לה גט. וכבר כתב הב"ש סי' קל"ו ס"ק ג' דלדעת הרמב"ם א"צ שיאמרו לה העדים שזה גיטה. ומ"ש מעכ"ת לחלוק על הב"ש לא ידעתי שום ראי' לדבריו. וגם בלא"ה מבואר להדיא בבעה"מ ובחי' רשב"א פ' הזורק דסגי בדעת העדים לחוד שנותן לה לשם כריתות ולא בעי' כלל דעתה בזה. ועוד דבנ"ד מאחר שהבעל צעק מרחוק לעד השני דע שאני נותן גט לאשתי א"כ בלי ספק גם האשה שמעה דברי הבעל ובכה"ג מהני גם באומר כנסי שט"ח כמ"ש הב"ש ס"ק ג' בשם הש"ג. ולכן אין אני רואה שום היתר מחמת גריעת הנתינה. ומשום שלא היו עדים בפת המסירה ג"כ אין להתיר בנ"ד דהרי מבואר בגמ' דף פ"ו דכת"י הבעל כעידי חתימה. ועי' ברש"י שם ד"ה ואם ובתוס' דף ג' ע"ב ד"ה שלשה. וא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם והיא הדיעה הראשונה בש"ע סי' קל"ג דבע"ח בלא ע"מ כשר לכתחילה. וגם לדיעה השני' שם אינו רק פסול דרבנן. וגם לדעת התוס' והרא"ש שהביא הב"ש סי' קל"ג סק"ג דבטל מה"ת מ"מ מודו דפוסל לכהונה וא"כ ליכא שום דיעה להתיר בנ"ד לכהונה. ומה שהביא מעכ"ת בשם הב"ש סי' ק"ל ס"ק ל"א דאם הגט בכת"י הבעל וידענו שלא נמסר בע"מ הגט בטל הב"ש שם אזיל לדעת הרא"ש שהביא בסי' קל"ג ס"ק ג' כדמוכח להדיא מדברי הב"ש סי' ק"ל שם וכ"כ הב"י ס"ס ק"ל ע"ש היטב. ורוב הפוסקים חולקין על זה וסוברים דבע"ח לחוד כשר לכתחילה או דפסול מדרבנן. א"כ פשיטא דפוסל לכהונה. וגם כבר הבאתי דברי הב"ש סי' קל"ג דלכהונה פוסל לכ"ע גם לדעת הרא"ש משום גזירה אטו גט כשר א"כ ליכא שום דיעה בזה ולכן נלפענ"ד. דאשה זו אסורה לבעלה הכהן. ובדבר השאלה השני' אודות העגונה מפלוסקוב. יפה דן מעכת"ה ויפה הורה להתירה ולאשר ההיתר פשוט מאד מכמה טעמים לא הארכתי בזה:

דברי ידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה