מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן מד
ב"ה יום א' כ"ח מנח"א תרל"ה לפ"ק לבוב:
מארץ תלאובות. ברכות מרבבות. ואלפי טובות לכבוד ש"ב ידידי נפשי ולבי. הרבנים הגדולים חריפים ובקיאים חסידים ואנשי מעשה יראי אלקים אנשי אמת. מוה' יעקב ומוה' יצחק נ"י נכדי הגאון מאור הגולה מוהר"י זצוקלל"ה מליסא:
מכתבם הגיעני ושמחתי מאד להתבשר משלום תורתם אשר יקרה בעיני מאד. וראיתי כי נפשם בשאלתם לשום עין ולב על דברי תשובתם בדבר הצוואה של הגביר המרומם המנוח קאיד ניסים שמאמה נ"ע אשר בהיותו בריא צוה לביתו וזה נוסח הצוואה. הודות לאל יתברך המנהיג לרצונו אלו התנאים אשר הם סוף רצוני הגמור אני כותבם בידי בבית שלי אשר בפאריז פיבורי סאנט הונארי לומר ואני מעריך בבריאות גופי אולם תחת ממשלת המושל בכל לפי רצונו בחיותנו אני מבטל כל הצוואות הנעשות קודם זאת אני עושה בהצלחתי קרקע וכספים וכל מידי דמתקרי נכסי אשר נהי' מרווח בהם יום מותי ג' חלקים. חלק א' המחצה מכל ירושתי והב' חלקים אחרים כל חלק רביע מכל ירושתי אני נותן חלק הראשון שהוא החצי מהכל בכיוון ממש וכו'. ומע"כ כתבו ע"ז פס"ד ארוך לבטל הצוואה מכמה טעמים כמעט לא הניחו עוד מקום להתגדר בו. וביקשו ממנו לחוות דעתי בזה. וראשית דבריהם לבטל הצוואה משום דיכול היורש לומר קי"ל כהרמב"ם דדבר שאינו קצוב לא משתעבד. ונ"ד הוא דבר שאינו קצוב כיון שכתוב בהצוואה אשר נהי' לרווח בהם יום מותי יקח חצי זה היורש ורביע זה היורש. ומי יודע כמה יהי' מרווח יום מותו אפשר יתוסף על מה שיש לו עכשיו ואפשר יגרע ממה שיש לו והוי דבר שאינו קצוב ולא מצי להקנות לדעת הרמב"ם:
והנה הכ"מ הביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בפ' הנושא דמשכחת לה בנות דהוי בשעת קנין כגון דגרשה ואהדרה. ואמאי לא קאמר בפשיטות שילדה בת ואח"כ התחייב לה בעלה לזון הבת אלא ע"כ דבזה לא נתחייב הבעל משום דהוי דבר שאינו קצוב ואין החיוב חל רק בשעת הקדושין ומשום שטרי פסיקתא ומש"ה הוצרך הש"ס לומר דגרשה ואהדרה. וע"ז תמהו מעכ"ת דאכתי לא הועלנו כלום דהא בנשואין שניים לא משתעבד מדרב גידל כמבואר בירושלמי ופסקו כן הרמב"ם וש"ע אהע"ז סי' נ"א וא"כ עדיין קשה דהיכא משתעבד דהא הוי דבר שאינו קצוב כיון דלא שייך בזה שטרי פסיקתא בנשואין שניים. ואף דהב"י שם הביא בשם הריב"ש דדוקא באב הפוסק בשביל בתו איכא חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אף בנשואין שניים משתעבד מ"מ תמהו מעכ"ת דבירושלמי גופא משמע להיפך. ולפענ"ד נראה להביא ראי' גדולה לדעת הרמב"ם דבש"ס מ"ק דף י"ח ע"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בחש"מ לימא מסייע לי' ואלו כותבין במועד קדושי נשים מאי לאו שטרי קדושין ממש לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל. ולכאורה קשה מזה למ"ש הרמ"א בסי' נ"א דדוקא בעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא וכן אם קידשו מקודם ואח"כ פסקו לא מהני. וא"כ קשה טובא אהא דמשני בשטרי פסיקתא דהא דהא לפי מה דקיימינן השתא דאסור לארס אשה בחש"מ א"כ גם השטרי פסיקתא לא קנו כיון דאינן בשעת הקדושין. וזה קושיא גדולה. ואפשר שמכאן הוציא הרמב"ם דלאו דוקא בשעת קדושין אלא ה"ה בשעת נשואין ג"כ מועיל שטרי פסיקתא ועי' בב"ש סי' נ"א סק"ז. ואף דאין נושאין נשים במועד מ"מ משכחת לה במחזיר גרושתו דמותר לכונסה בחש"מ דשפיר קנו מטעם דרב גידל. וא"כ ממילא מוכח מש"ס דילן דלא כירושלמי דבחתן הפוסק בשביל עצמו משתעבד מדרב גידל אף בנשואין שניים דלא משכחת לה שטרי פסיקתא בחש"מ לפי הס"ד דאסור לארס בחש"מ רק במחזיר גרושתו. וא"כ שפיר קאמר הש"ס דבגרשה ואהדרה מועיל מטעם שטרי פסיקתא כמו שהוכחתי בעז"ה מש"ס דמ"ק. ומדלא קאמר בילדה שפיר הוכיח הכ"מ דדבר שאינו קצוב לא משתעבד:
וראיתי להתומים בסי' ס' שכתב דאף להרמב"ם דלא מתחייב בדבר שאינו קצוב זה דוקא במתחייב מעכשיו דבזה לא חל החיוב כיון דעכשיו הוא אינו קצוב אבל אם מקנה באופן שיחול הקנין אח"כ גם להרמב"ם מהני דמה איכפת לן מה דעכשיו הוא אינו קצוב כיון דבשעת חלות הקני כבר הוא קצוב. ולפענ"ד יש לעורר בזה דכיון דמהשתא לא מצי לאקנויי דהרי עכשיו הוא דבר שאינו קצוב דלא מתחייב לדעת הרמב"ם א"כ איך יכול למוכרו אח"כ הא זה דומה למקדש לאחר שתתגייר או לאחר שתמות אחותך דהוי דשלב"ל כיון דלא מצי לקדושי השתא לא יכול לקדשה גם לאחר זמן. ובזה זכיתי להבין דברי הגדולי תרומה בשער ס"ד דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל גם דבר שאינו קצוב יכול להקנות ולא נודע טעמו וסברתו בזה מה ענין זה לזה. ולפמ"ש הדבר נכון מאד דכיון דר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ויכול להקנות על לאח"ז אף מה שאינו יכול להקנות עכשיו כמו לאחר שנתגייר וכדומה א"כ גם בדבר שאינו קצוב יכול לשעבד כיון דלאחר זמן יהי' קצוב אף דאינו יכול לשעבדו עתה. ולפ"ז אמינא מלתא חדתא בעז"ה דכיון דכל הפוסקים חולקים וס"ל דדבר שאינו קצוב משתעבד א"כ אף לפמ"ש מעכ"ת דיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם משום דהוי ספיקא דדינא מ"מ אף אם הי' מוכר או מקנה דבר שאינו קצוב שיחול הקנין מעכשיו הוי ספיקא דדינא מחמת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וא"כ שפיר יכול להקנות דבר שאינו קצוב שיחול הקנין לאחר זמן לאחר שיהי' קצוב ולא הוי זה כמקנה דשלב"ל דכל היכא דלא מצי לאקנויי השתא לא יכול להקנות גם על לאחר זמן כמ"ש לעיל דהא גם אם הי' מקנה השתא מידי ספיקא לא נפקא א"כ לא הוי דשלב"ל. ודומה לזה כתב הב"י באהע"ז סי' מ' ליישב דברי הרמב"ם שפסק בלאחר שיחלוץ לך יבמיך דהוי מקודשת ודאי דכיון דעכשיו תפסי בה קדושין מספק כשמואל דאמר בעניותנו צריכה גט תו לא הוי דשלב"ל דאם קדשה על לאח"ז מקודשת גמורה הוא. וא"כ גם כאן דאם הי' מקנה מעכשיו דבר שאינו קצוב הוי קנין מספק דמספקא לן אם הלכה כהרמב"ם או לא וא"כ במקנה על לאחר זמן הוי קנין ודאי כיון דאז כבר הוא קצוב דלא הוי דשלב"ל מטעם שכתבתי. וא"כ בנ"ד שהקנין חל ביום מותו ואז הוא כבר קצוב שפיר הוי קנין גמור בודאי ולא יכול עוד לומר קים לי כנלפענ"ד. ועי' בתומים סי' ס' שם שכתב עוד דבמוכר או בנותן דבר מסוים מודה הרמב"ם דמועיל בדבר שאינו קצוב ולא פליג הרמב"ם רק במתחייב עצמו. וא"כ בנ"ד שחילק נכסיו במתנת בריא גם להרמב"ם מועיל כיון שלא התחייב עצמו כלום. ובר מן כל דין מאחר דהש"ך הכריע בפירוש דאינו יכול לומר קי"ל כהרמב"ם כמ"ש הש"ך בסי' ס' ס"ק י"ב וסי' קל"א ס"ק ט"ו הכי נקטינן ומכ"ש בנ"ד דאפשר דאף הרמב"ם מודה כמ"ש לעיל. באופן שלפענ"ד אין לבטל הצוואה משום זה. אמנם מה שכתבו מעכ"ת דהוי כמקנה דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם זה יש לו מקום כיון דהקנה גם הנכסים שיקנה אחר כתיבת הצוואה עד יום מותו וזה הוי דשלב"ל. ומזה יצא מעכ"ת לדון דכל המתנה בטלה אף מה שכבר בא לעולם. והביא בשם תשו' מהרח"ש סי' ע"ט בתורת חיים והסמ"ע בסי' ר"ג ס"ק י"ט דאף לדעת רבינו שמחה דקנה מחצה אם הקנה מטלטלין ומעות בקנין סודר מ"מ בדשלב"ל דלא שייך בי' קנין כלל מודה דכל הקנין בטל. זה תורף דבריה'. ובמחכ"ת דבריה' תמוהי' דהמרדכי בפ' מי שמת שם אזיל בדעת הסוברין דקני את וחמור לא קנה כלל כפשטת סוגיות הגמ' בקדושין דף נ"א ומש"ה ס"ל לדיעה קמייתא שם דה"ה בהקנה מעות ומטלטלין בקנין סודר דכיון שלא קנה המעות לא קנה גם המטלטלין. ולזה השיב רבינו שמחה דל"ד דבשלמא בחמור דלאו בר קנין כלל מש"ה בטל כל הקנין משא"כ במעות אף דאינו נקנה בקנין סודר מ"מ נקנה במשיכה או בהגבהה בזה לא נתבטל כל הקנין ע"ש. אבל לדידן דקיימ"ל כר"נ דבקני את וחמור דקנה מחצה כמבואר בש"ע סי' ר"י בלי חולק אם כן מבואר להדיא דגם בחמור אף דלאו בר קנין הוא כלל מ"מ קונה מי שיכול לקנות וא"כ ה"ה כדשלב"ל אף אם נאמר דזה דמי לחמור דדשלב"ל אינו בתורת קנין כלל מ"מ קנה מה שבא לעולם כיון דגם בקני את וחמור קנה מחצה. ומה שהביאו מעכ"ת בשם הסמ"ע בסי' ר"ג הוא שגגה במח"כ דהסמ"ע כתב שם דאף לדעת הסוברין בהקנה מעות ומטלטלין בק"ס דקנה הכל מ"מ בקני את וחמור כיון דלאו בר הוא קנין כלל וכגון בדשלב"ל וכדומה לכ"ע לא קנה הדשלב"ל. משא"כ לדעת הסוברין דקנה מחצה והכי קיימ"ל א"כ פשיטא דגם בדשלב"ל עם דבר שבא לעולם ג"כ נקנה הדבר שבא לעולם עכ"פ דדשלב"ל לא גרע מחמור ואעפ"כ קנה מחצה וזה פשוט ומבואר. ובאמת שתימה גדולה על הרמ"א בסי' ר"ג סעי' י' שהביא שלשה דיעות בהקנה מעות ומטלטלין בק"ס דלדיעה ראשונה נתבטל כל הקנין כיון דכבר כתבתי דהמרדכי שם סובר כרב המנונא דקני את וחמור לא קנה כלום וכסוגיות הגמ' בקדושין. משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"נ דקנה מחצה כמבואר בש"ע ס"ס ר"י ומש"ה סתם רמ"א בסי' ר"ט דגם בהקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם נקנה מה שבא לעולם. ואם כן השתא בדשלב"ל דלאו בר קנין הוא כלל ודמי טפי לחמור ס"ל להרמ"א בפשיטות דלא נתבטל כל הקנין ונקנה מה שבא לעולם אם כן מכל שכן בהקנה מעות ומטלטלין בק"ס דמעות שייך בו קנין אחר דלאו ק"ס פשיטא דלא נתבטל כל הקנין. אמנם אחר העיון דברי הרמ"א נכונים. דהנה בהא דפריך הש"ס בקדושין דף נ"א אי דאמר כלכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה תמהו כל הקדמונים דהא הלכתא כר"נ בדיני דאת וחמור קצה מחצה. והבה"ג והרמב"ם תירצו דהיכא דמקנה בשתי דיבורים כמו בקני את וחמור קיימ"ל דקנה מחצה משא"כ בקדושין שקנה בדיבור אחד ואמר כלכם מקודשות לי בזה נתבטל כל הקנין. ועי' בהה"מ פ"ט מאישות הלכה ב' ובב"ש באהע"ז סי' מ"א ס"ק ה'. ומעתה י"ל דהמרדכי פ' מי שמת מיירי שקנה קרקעו' ומטלטלין ומעות בק"ס בדיבור אחד שחשב כל החפצים ואמר שכל זה מקנה בק"ס והכי דייק לישני' דהרמ"א שכתב שהקנה ביחד תיבת ביחד מורה כמ"ש שהי' הכל בדיבור אחד ומש"ה ס"ל לדיעה קמייתא דנתבטל כל הקנין. אבל אם הי' בשני דיבורים ס"ל להרמ"א בפשיטות דקנה מחצה כמ"ש בסי' ר"ט ס"ד וסי' ר"י וכן משמע עוד מדברי הרמ"א סי' רפ"ח סעי' ז' לענין שטח"ז דאף דאין הבת נוטלת בנכסים של אח"כ משום דהוי דשלב"ל מ"מ יש לה חלק בנכסים שהי' להאב בשעת כתיבת השטח"ז. ובזה מיושב קושית הרבינו שמחה במרדכי שם פ' מי שמת לדעת הסוברים דמיגו דחל הקנין על המטלטלין קנה גם המעות א"כ למאי הילכתא מצריכין להקנות מטלטלין אגב קרקע הא גם בלא אגב מועיל מיגו דקנה קרקע קנה גם המטלטלין ולפמ"ש ניחא דדוקא בדיבור אחד ס"ל להך דיעה דקנה הכל ולא בשני דיבורים ומש"ה בעינן אגב דוקא כנלפענ"ד:
ובזה אמרתי ליישב מה שהקשו בהא דאמרינן ב"ב דף קכ"ז ע"ב לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא אלו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב לי' לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי ע"ש. והקשו דהא אף לר"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם ולהכי בעי יכיר דמועיל הכרת האב שהוא בכור ואינו יכול להעבירו מנחלתו אם לא בלשון מתנה. משא"כ אם היה נותן להבכור במתנה דאז הי' יכול לחזור קודם שבא לעולם ולפמ"ש י"ל דלכאורה קשה לדעת הסוברים דבהקנה מטלטלין ומעות בק"ס דקנה הכל דמיגו דקנה המטלטלין קנה גם המעות א"כ מה משני הש"ס בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דהוי דשלב"ל הא מיגו דחל הקנין על הנכסים שיש לו כבר מועיל ג"כ למה שלא בא לעולם. וצ"ל כמ"ש הסמ"ע דדוקא במעות דשייך בו קנין אחר אף דלא מהני בי' חליפין בזה אמרינן דנקנה המעות אגב המטלטלין אבל בדשלב"ל דדמי לחמור דלא מהני בי' קנין כלל גם באגב דבר שבא לעולם אינו נקנה. משא"כ לר"מ דמועיל קנין גם בדשב"ל א"כ אף דיכול לחזור בו מ"מ בזה שפיר אמרינן דאם הקנה ביחד עם מה שבא לעולם דקנה הכל ואינו יכול לחזור גם במה שלא בא לעולם אגב דאינו יכול לחזור במה שכבר בא לעולם דכיון דר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ בר קנין הוא שפיר דמי למעות ומטלטלין דקנה הכל ודוק ואם כן בנ"ד מאחר שלא מצאתי שום פוסק שיסבור דהמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם בטל כל הקנין רק במרדכי פ' מי שמת וכבר כתבתי דדיעה הראשונה במרדכי שם סובר כרב המנונא דקני את וחמור לא קנה כלל. וכ"כ מהרח"ש בתורת חיים סימן ע"ט והסמ"ע סי' ר"ג. ומ"ש בפסקי מהרי"א סי' קע"ג דמספק בטל הקנין כבר כתב המהרח"ש שם דשם הוי כקני את וחמור דבזה לד"ה לא קני. וא"כ כיון דהלכה רווחת בישראל דקני את וחמור קנה מחצה כמ"ש בחו"מ סי' ר"י והמחבר והרמ"א וכל מפרשי הש"ע לא הביאו כלל דיעה השני' דס"ל כרב המנונא. נלפענ"ד דאין לומר קים לי כנגדם. ועי' בכנה"ג בחו"מ סי' כ"ח ס"ק ל' דהיכא דקיבלו עליהם לפסוק כאותו פוסק אין המוחזק יכול לומר קים לי כנגדו. ואנן דברי הש"ע ומפרשיו המה לנו לעינים לאורם נסע ונלך. ואם באנו להרהר אחר דבריהם הקדושים לא נמצא הלכה ברורה בעוה"ר לכן נלפענ"ד דאין לומר קים לי מטעם זה. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בשו"ת רמ"א סי' כ"ב דנראה מדבריו דיכול המוחזק לומר קים לי דבטל כל הקנין אם הקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם וא"כ גם בנ"ד הצוואה בטלה. ובאמת דא"צ כלל לכל האריכות הזה מאחר שלא הי' קנין בהצוואה א"כ פשיטא דהצוואה בטלה כמבואר בחו"מ ס"ס רנ"ז: