אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן מג

סימן מב

ב"ה יום ב' כ"ו תמוז תרל"ג לפ"ק לבוב:

יחי צלח. שלו ושמח. כבוד ש"ב וידידי. הרב החריף ומחודר זך השכל ונקי הרעיון שושילתא דיחוסא. רם וגבה ונשא. סופר מהיר. כש"ת מו"ה נפתלי הירץ תאומים נ"י:

למשיבת נפשי וששון לבבי הגיעני דברי מכתבו בצירוף סך שמונה ריינש מעות יחיד. חדושי תורתו הוטבו מאד בעיני. חריפים ומתוקים. שבעתים מזוקקים. ולרב אהבתי אליו גערתי בהמון טרדותי כי רבו. ולקחתי מועד לעיין בדבריו הנחמדים ולהשיב עליהם כיד ד' הטובה עלי. פתח דבריו יאירו להקשות בהא דפריך בש"ס ב"ב דף מ"ה לאביי דס"ל דבראה לחוד ג"כ אין לאומן חזקה ולא מהימן במיגו דלהד"ם מהא דתניא בזמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' וס"ד דמיירי בדליכא עידי מסירה ואיכא עידי ראה ותניא דהאומן נאמן. וע"ז העיר מע"כ לפי מה דמקשה הש"ס ריש ב"מ על כל הנשבעין נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני אביי ספק מ"י יש לו עליו. והקשה הבעה"מ דא"כ למה לא יטעון האמת שהטלית הוא של חבירו רק שמגיע לו חוב כנגדו ויהי' נאמן במיגו דכ"ש. ותירץ הרמב"ן דחיישינן דרצונו להחזיק בגוף החפץ עבור החוב המגיע לו ע"ש. ובאמת לא שייך זה רק בשנשבע על חפץ משא"כ בתביעת ממון תיקום קושית הבעה"מ דהאיך משבעינן לי' משום ספק מ"י לטעון ולימא הכי. וע"ז הביא מע"כ בשם האחרונים לתרץ דלמאן דס"ל זה גובה וזה גובה א"כ טוב לו להנתבע לכפור בממון דאם יתבענו את הספק מ"י יהי' לו ריעותא לענין עידית וזבורית. וע"ז הקשה מע"כ בנשבעים ונוטלים תיקום קושית הש"ס דנימא מיגו דחאחא"ש. וכאן לא שייך אשתמוטי כיון דבא ליטול וסמ"י ג"כ לא שייך דאם כן לטעון ולימא הכי כיון דאין כאן חפץ רק תביעת ממון וגם זה גובה וז"ג לא שייך בזה. וע"ז כתב מע"כ דהא כל עיקר קושית בעה"מ דלטעון ולימא הכי ויהי' נאמן במיגו דהיה טוען טענה דהשתא וזה שייך דוקא בנשבע ונפטר אבל בבא ליטול הוי מיגו להוציא ומעתה קשה דלמא מש"ה האומן נאמן דהא שכיר בזמנו נשבע ונוטל וכל זמן שהטלית בידו הוי תוך זמנו ואי משום דלא קתני ברישא דישבע האומן הוא משום דחאחא"ש דכאן לא שייך אשתמוטי כיון דבא ליטול וגם לא שייך סמ"י דלטעון ולימא הכי כיון דאין האומן תובע חפץ רק מעות ואם יטעון האומן כן שפיר יהי' נאמן במיגו ולא הוי מיגו להוציא כיון שהטלית ביד האומן הוי להחזיק הארכתי להעתיק את דבריו כי נעמו והוא באמת קושיא נפלאה:

והנ"ל בזה דהנה בהא דפריך בש"ס ב"מ נימא מיגו דחאחא"ש נלפענ"ד דכוונת הש"ס הוא לפי הס"ד דאם הוא מחויב שבועה דאורייתא נימא דחאחא"ש וממילא מחויב הוא לשלם מטעם משואיל"מ כיון דדיינינן לי' כדין חשוד חשוד. ואם הוא מחויב שבועת היסת קשה נימא מיגו דחאחא"ש ויהי' פטור בלא שבועה כדין כל החשודים בשבועת היסת דפטור מכלום. וע"ז מתרץ הש"ס דאינו חשוד כלל משום אשתמוטי או סמ"י. ומעתה ליכא למימר דמש"ה ברישא נאמן האומן משום דשכיר בזמנו נשבע ונוטל והא דנוטל בלא שבועה הוא משום מיגו דחשיד אממונא חא"ש דהא בנשבע ונוטל אם התובע הוא חשוד אינו נוטל כלל כמבואר סי' צ"ב סעיף ט' ועי' בש"ך שם ס"ק י"ג א"כ א"א לומר כלל דמשום מיגו דחשיד אממונא חא"ש נוטל האומן בלא שבועה ואדרבא הבעה"ב נשבע ונפטר כמ"ש הש"ך שם וזה פשוט. עוד נ"ל ליישב קושית מע"כ ע"פ דברי האחרונים שהביא מע"כ דמש"ה לא קשה בכל מודה במקצת דמשבעינן לי' ולא אמרינן אם איתא דיש לו מלוה ישנה לטעון ולימא הכי משום דקיימ"ל זה גובה וזה גובה ר"כ איכא נ"מ דיותר טוב לו לכפור דאם יודה רק דיתבע מחברו המלוה ישנה לא יגבה מחברו רק זיבורית והוא יצטרך להגבותו עידית אלמא דהיכא דיש חילוק בין הגביות לא קשיא לטעון ולימא הכי. וא"כ הא קיימא לן דמלוה שבא לגבות חובו אם אין לו ללוה מעות מגביהו קרקע או מטלטלין ולא מחייבינן לי' ללוה למכור הקרקע כדי להגבותו מעות כמבואר סי' ק"א ס"ב. משא"כ בשכר פעולה מחויב הבעה"ב למכור ולסלק להאומן במעות כמ"ש הש"ך סי' של"ו ס"ק ד'. וא"כ יותר טוב להאומן לתבוע שתים קצצת לי דהוא שכר פעולה משא"כ אם יתבע ממנו המלוה ישנה יסלקו הבעה"ב בסובין:

ובזה אמרתי ליישב דברי הש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ז שכתב דמסתימת דברי הפוסקים משמע דספק פרעון קודם הלואה הוי כמו א"י אם פרעתיך כגון אם פשע הנפקד בפקדון והנפקד הלוה להמפקיד ק' זהובים. ועכשיו טוען המפקיד שמא הי' דמי הפקדון ג"כ מאה זהובים וא"כ יצאו דמי ההלואה בדמי הפקדון שפשעת ולא נתחייבתי לך מעולם. מ"מ כיון דבודאי לוה ממנו רק רוצה לפטור עצמו בספק שמא מגיע לו כנגדו דמי הפקדון הוי כא"י אם פרעתיך וחייב. וכתב ע"ז התומים דהוא גמרא ערוכה דהרי אמרו דמש"ה לא אמרינן מיגו דחאחא"ש משום דיש לו עליו סמ"י וקשה דא"כ למה ישבע דאם האמת דיש לו סמ"י א"כ בדין הוא כופר דהוי כא"י אם נתחייבתי. ומוכח כמ"ש הש"ך דזה הוי כא"י אם פרעתיך ואף דיש לו סמ"י חייב לשלם ומש"ה רמי שבועה עלי' כי היכי דנפרוש ע"ש. ולפענ"ד נרא' דלכאור' י"ל דדינו של הש"ך תלוי בפלוגתא אי אמרינן זה גובה וזה גובה או לא. דלמ"ד ז"ג וז"ג צדקו דברי הש"ך דבשעה שלוה המפקיד מאה זהובים הוי החיוב ברי דאף אם היו דמי הפקדון מאה זהובים מ"מ המפקיד חייב לשלם דמי ההלואה והוא יתבע מהנפקד מספק דמי הפקדון כדין ז"ג וז"ג ומש"ה הוי א"י אם פרעתיך משא"כ למ"ד הפוכי מטרתא ל"ל וכל שמגיע להמפקיד דמי הפקדון אינו חייב לשלם ההלואה כלל כיון שמגיע לו כנגדו א"כ כיון שיש ספק שמא מגיע לו מאה זהובים עבור הפקדון הרי לא התחיל מעולם חיוב ההלואה א"כ שפיר הוי א"י אם נתחייבתי. והנה הנמוקי יוסף פרק המניח כתב בהא דתנן שני שוורין שחבלו זב"ז משלמין במותר דאף למאן דס"ל בעלמא ז"ג וז"ג גבי נזקין לכ"ע לא אמרינן זה גובה וזה גובה דכיון דזכי לי' רחמנא לניזק למיגבי ממיטב זה מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו. ומעתה מיושב קו' התומים דבתובע לחבירו מעות והנתבע יש לו על התובע סמ"י כיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה א"כ הוי החוב ודאי וכמ"ש. ובזה הוי פשיטא לי' להש"ך דהוי א"י אם פרעתיך וכדמוכח בש"ס כמ"ש התומים. והש"ך בא לחדש גם בפשע בפקדון דבש"ס ב"ק דף ה' בהא דתני ר"ח כ"ד אבות נזיקין מסיק הש"ס כולן כאבות לשלם ממיטב וכיון דבהני כ"ד אבות נזיקין איכא ג"כ ארבעה שומרין וכיון דאם נתחייב השומר משלם ממיטב א"כ מהראוי לומר הפוכי מטרתא ל"ל כמ"ש הנמוק"י דהיכא דמשלם ממיטב לכ"ע לא אמרינן ז"ג וז"ג א"כ מעולם לא התחיל החיוב כלל כיון דמגיע לו מספק כנגדו והפוכי מטרתא ל"ל והי' מהראוי לומר דהוי א"י אם נתחייבתי כמ"ש לעיל ולזה כתב הש"ך דמסתימת הפוסקים לא משמע הכי ודין זה לא מוכח מהגמרא כלל דהש"ס י"ל דמיירי בשני הלואות דקיי"ל ז"ג וז"ג ודוק היטב:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה