מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לט
ב"ה יום א' כ"א אדר שני תרל"ה לפ"ק לבוב:
הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החסיד המפורסים. ערוגת הבושם. שושילתא דיחוסא. רם וגבה ונשא. כקש"ת מוה' צבי הירש האגער נ"י אבד"ק פעטשעניזין יע"א:
מכתב יקרתו הגיעני. את אשר ביקש הדרת כבודו ממני לעיין בדבר אשת כהן מקהלתו אשר ישבה בבית הסוהר בקרימינאהל בק' טארניפאל ערך י"ט חדשים. והוא אשה צנועה מאד ונשאל מעכת"ה אם היא מותרת לבעלה הכהן. הנה בהא דאמרינן בגמ' דאם יד אוה"ע תקיפה גם ע"י ממון אסורה לכהונה כתב ע"ז הרמ"א בסי' ז' דכ"ז דוקא בנחבשה ע"י כותיים ומסורה בידם אבל אם נתייחדה וכו' אין אוסרין על היחוד. ומקודם נפרש פשט דברי הרמ"א דהחילוק שבין נחבשה לנתייחדה הוא דנחבשה היינו ששהתה עמו זמן רב ויחוד הוא לפי שעה דאף דמדברי הר"ן שהביא הב"י שם משמע דהחילוק הוא דנחבשה היינו שמסורה ביד העכו"ם לעשות בה כרצונו משא"כ נתייחדה דאינה מסורה בידו. מ"מ מדברי הרמ"א שכתב בנחבשה ע"י כותיים ומסורה בידו לא משמע הכי דאל"כ נחבשה ומסורה בידו הוא דבר אחד. וכן משמע מתשו' הרא"ש שהביא הח"מ שם ס"ק כ"א שכתב דאותן שהמירו בשעת הגזירה דכיון שנחבשה בידם ודאי אונסים אותה ע"ש ופשיטא דבשביל שהמירה לא נמסרה ביד העכו"ם לעשות בה כרצונו. וע"כ דפירוש נחבשה היינו שהיתה עמהם ביחד זמן רב וכן נראה מדברי שו"ת שב יעקב סי' ה' שפירש כן דברי הרמ"א. אלא דלפ"ז דברי הרמ"א קשיין אהדדי דפתח בתרתין וסיים בחדא דמדכתב ברישא דאם נחבשה ומסורה בידם אז דוקא אסורה משמע הא בחדא מנייה' מותרת וסיים דבנתייחדה מותרת ואמאי לא ביאר ג"כ דגם בנחבשה אם אינה מסורה בידם מותרת. ועי' בשו"ת שב יעקב שם שעורר קצת בזה. והנראה לי בזה דבנחבשה דהיינו שלא מדעתה כדמשמע בש"ס כתובות דף כ"ז א"כ כל שלא הי' ע"י נפשות פשיטא דליכא חשש רצון רק שמא נאנסה. וא"כ הי' אפשר לה לצעוק ומש"ה בעינן ג"כ שהיא מסורה בידם לעשות בה כרצונו דאז א"א לה לצעוק כמ"ש בתוס' ע"ז דף כ"ג ד"ה ותו. משא"כ בנתייחדה מדעת דאז איכא חשש רצון ובלא"ה לא היתה צועקת וממילא ליכא שום חילוק בין מסורה בידם או לא. ומעתה דברי הרמ"א מבוארין דכתב ברישא דבעי' תר"ל נחבשה ומסורה בידם וכדעת הרא"ש שהביא הב"ש ס"ק ל"ג ומטעם שכתבתי דבשעה מועטת לא חיישינן כדעת המרדכי. וגם בעי' מסורה בידם דאל"כ היתה יכולה לצעוק וכמ"ש. וממילא ידענו דבחדא מנייה' מותרת ואח"כ סיים הרמ"א דבנתייחדה דהיינו ששהתה עמו לפי שעה דאז הי' מקום לחוש לזנות ברצון כיון שנתייחדה מרצונה וממילא אין לחלק בין מסורה בידו או לא ואפ"ה מותרת מטעם דאין אוסרין על היחוד. כנ"ל ביאור דברי הרמ"א. והנה בנ"ד נראה דזה לא מיקרי מסורה בידם. דודאי אין הרשות ביד השומרים בקרימינאהל לעשות בהנשים האסורים שמה כרצונם ואם ירצה אחד מהשומרים לאנסה יכולה לצעוק כי עומדים שמה בעלי מלחמה לשמור את האסורים שלא יברחו וגם ע"פ הרוב יושבים בחדרים הסמוכים אסורים אחרים וכיון דיכולה לצעוק אינה נאסרת לדעת הרא"ש ותה"ד וגם לדעת התוס' והר"ן והה"מ מותרת היכא דאינה מסורה בידם ויכולה לצעוק. ופשיטא דיכולין לסמוך על כל הני קדמונים וגם הוכחתי שגם הכרעת הרמ"א הוא כן. וגם בשו"ת שב יעקב שם התיר בנשואה לכהן כל שיש חדרים ותפיסות סמוך למקום ישיבתה שהי' נשמע אם הי' צועקת ע"ש ומכ"ש לפי מ"ש בהגהת אלפסי. דבזה"ז שאוה"ע מקפידין על הזנות הוי כיד ישראל תקיפה. ומה שהקשה ע"ז הרד"ך מהא דפריך בגמ' והא אשקלון דיד א"ה תקיפה ע"ע וקתני הורהנה אין נחבשה לא דילמא מיירי התם דאוה"ע מקפידין על זנות. לא ידעתי אמאי לא קשיא לי' ג"כ על כל הקדמונים שכתבו דאינה נאסרת רק במסורה בידם דילמא באשקלון לא היתה מסורה בידם לעשות בה כרצונו והיתה יכולה לצעוק דבכה"ג מותרת וע"כ דהגמ' ידע דבימי ר"ז בן הקצב שהי' בזמן הגלות כמבואר במשנה שם דף כ"ז ע"ב ואז היו האויבים מפקירין הנשים כמבואר במדרש ובאגדה ועי' בש"ס סוף פ"א דיבמות ואף אם היתה צועקת לא הי' מושיע לה והוי כמסורה בידם. וא"כ גם על הגהת אלפסי לק"מ דאז לא הי' אוה"ע מקפידין על הזנות משא"כ בזה"ז מיקרי יד ישראל תקיפה ומותרת לבעלה הכהן. מכל הלין טעמי נלפענ"ד דאשה זו מותרת לבעלה הכהן בלי ספק וזכורני שנשאלה שאלה כזו מבראד מאת אאמו"ר הגאון המובהק זצוקלל"הה והורה להיתר: