מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לח
ב"ה יום ד' ו' אדר שני תרל"ה לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום. לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי. הרב הגדול בתורה וביראה החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם. יקר הערך. שושילתא דיחוסא. רם וגבה ונשא כקש"ת מוה' צבי הירש תאומים נ"י האבד"ק חראסקוב יע"א:
מכתב יקרתו הגיעני וענותו תרבני לבקש ממני לחוות דעי בדבר הלכה אחת ומהרתי בא היום לשום עיוני בדבר השאלה באחד שנדר לעשות כיור נחשת בעד שלשים רייניש לביהמ"ד ונתן ע"ז סך עשרים רייניש ליד הגבאי דביהמ"ד ועוד הבטיח בזמן מה להשלים המותר ליד הגבאי. ועתה מטה ידו ויש עליו נושים רבים והוא איש עני ואין לו לשלם לבע"ח מבקש הוא להתחרט ולמצוא פתח לנדרו להגבות העשרים כסף ליד הבע"ח. ומקור הדברים הוא ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ו' הנודר צדקה א"י לחזור בו אח"כ נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד גבאי א"י לשאול עליו. ומקור מקומו טהור מתשו' הרשב"א סי' תרנ"ז. אמנם בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קנ"ד כתב שלא מצא דבר זה מפורש בקדמונים ודעת הרשב"א יחידאי בזה. וע"ז תמה הדרת כבודו דהרי כדברי הרשב"א מפורש יוצא בדברי התוס' פסחים דף מ"ו ד"ה הואיל דהיכא דאתא הקדש ליד גיזבר לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלה ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין ראי' מדברי התוס' שם לדעת הרשב"א דגוף דברי התוס' צריכין ביאור במ"ש והואיל ואי בעי פריק נמי לא אמרינן דא"כ הי' קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני לי'. ודבריהם אינם מובנים וקושיתם אינה מתורצת במה שהקשו עוד קושיא אחרת דהוא גופא קשיא אמאי לא נחשוב חמץ של נכרי כשלו מטעם הואיל ואי בעי קני לי' ולפענ"ד נראה לומר בזה דבר חדש דהנה בש"ס יומא דף נ' ע"ב דאיבעיא להו אי פר יוה"כ עושה תמורה או לא אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי או דילמא בקופיא מתכפרי והקשו בתוס' דהכא משמע דאי מקופיא מתכפרי אז עושה תמורה אע"ג דאיכא טובא דמכפרי בה מקופיא לא חשיב קרבן שותפין ועושה תמורה. ובריש זבחים אמרינן דאם מת והניח בהמת קדשים לשני בניו אין ממירין בה משום דאין שותפין עושה תמורה אע"ג דיורש לא מיכפר אלא מקופיא. ותירצו דהתם דליכא אלא יורשין דמיכפרי בה מקופיא חשוב קרבן שותפין אבל הכא דאיכא כה"ג דמכפר בה מקיבעא לא חשיבה כפרה דידהו כלום וכמאן דליתא דמי ולא חשיב קרבן שותפין ומימר בה ע"ש. מדבריהם למדנו דהיכא דליכא לאחר שיש לו בזה קנין יותר חזק אז משום קנין כל דהוא חשיב כשלו ומש"ה בהניח בהמה לשני בניו דאין לשום אדם כפרה בזה רק היורשים שפיר חשיב קרבן שותפות אף דליכא רק כפרה מקופיא. אבל בפר יוה"כ דהכה"ג יש לו בהפר קנין יותר חזק וכפרה מקיבעא אז בטל הקנין החלש שיש לאחיו הכהנים כפרה מקופיא וכמאן דליתי' דמי ומיקרי שפיר קרבן יחיד מחמת הקנין החזק שיש להכה"ג בהפר. ומעתה אפשר לומר גם כאן דהרי הא דנחשב חמץ כשלו מטעם הואיל חידוש הוא ולא מצינו כן בכל התורה כולה. וקנין חלש הוא מאד גבי חמץ דוקא וא"כ זה דוקא היכא שאין לשום אדם קנין קנין גמור בזה כגון בהפריש חלת חמץ דכיון דלא נתנה לכהן אין כאן שום קנין לשום אדם בעולם בזה מועיל הקנין החלש שיש להבעלים וכן בהקדש כל זמן שלא בא ליד גיזבר דיכול לשנותה וגם יכולין הבעלים ליתן לכל גיזבר שירצה וכיון דליכא קנין חזק מועיל הקנין החלש של הואיל לענין לעבור בב"י וב"י. אבל אם בא ליד הגיזבר שזכה הגיזבר עבור ההקדש קנין גמור וכמו כן בחמץ של נכרי שהוא של הנכרי לגמרי אז הקנין של הואיל כמאן דליתי' דמי וכעין דאמרינן דלא חשיבא כפרה מקופיא כלום היכא דאיכא כפרה מקיבעא וזה נכון מאד בס"ד. ובזה נראה ליישב קושית התוס' בדף ה' ע"ב ד"ה משום דאמאי מצריכינן תרי קראי חד לנכרי שכבשתו וחד לנכרי שלא כבשתו ובחולין פי"א דממעטינן של נכרי לענין מילי טובא ילפינן נכרי שכבשתו ושלא כבשתו מחד קרא. ולפמ"ש יש לומר דהיכא דעיקר המיעוט מפני שאין הדבר של ישראל כמו בחלה ובמעשרות וראשית הגז וכיוצא מה נ"מ למי נקנה הדבר אם לנכרי שכבשתו או לא כבשתו כיון דסוף סוף לא של ישראל הוא פטור מחלה משא"כ בחמץ דמה שאין החמץ של ישראל אינו מועיל לפוטרו מן ב"י וב"י כיון דאיכא למימר הואיל אי בעי קני לי' ועיקר מה שפטור מב"י בשל נכרי הוא משום דהקנין הגמור שיש להנכרי בהחמץ מבטל הקנין החלש של הואיל וכמ"ש לעיל א"כ בזה יש מקום לומר דהקנין של נכרי שלא כבשתו חזק יותר מן נכרי שכבשתו וכמ"ש התוס' לעיל שם דנכרי שכבשתו חשיב גם כן לך ומש"ה מצריכינן בחמץ תרי קראי לכבשתו ושלא כבשתו ודוק היטב. עכ"פ לפמ"ש ליכא ראי' מדברי התוס' הנ"ל דבהקדש ביד גיזבר לא מהני שאלה דהתוס' לא כתבו רק דאם בא ליד גיזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה וחשיב כמו חמץ של אחרים והטעם אפשר כמ"ש דהקנין הגמור שיש לאחרים או להגיזבר בהחמץ מבטל הקנין החלש של הואיל אבל לעולם אפשר דשאלה מהני אף אם בא ליד גיזבר. אמנם לפמ"ש הנו"ב שם בתשו' דדין זה אם מועיל שאלה בהקדש שבא ליד גיזבר תליא בשני פירושים בגמ' נדרים דף נ"ט דלפירוש רש"י והר"ן והרא"ש דבתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה היינו דאין הישראל יכול לישאל על התרומה היכא שכבר נתנה לכהן א"כ אפשר דגם בהקדש ביד גיזבר ג"כ לא מהני שאלה וכמו שהביא הרשב"א ראי' לשטתו מגמ' נדרים הנ"ל משא"כ לפירוש הר"א ממי"ץ שם דקאי על הכהן שאינו יכול לישאל מאחר שהוא לא קרא ע"ז שם תרומה אם כן ליכא ראי' מכאן לדעת הרשב"א ע"ש בנו"ב שהאריך בזה. וא"כ שפיר יש להביא ראי' דהתוס' ס"ל כדעת הרשב"א דבתוס' זבחים דף ע"ג ד"ה ר' יהודא משמע דמפרשי כפירוש הר"ן וסייעתו דגם הישראל אינו יכול לישאל על התרומה לאחר שבאה ליד כהן וה"ה להקדש ביד גזבר דלא מהני שאלה וכמו שהוכיח הרשב"א:
ראיתי למעכת"ה שהקשה בהא דאמרינן בש"ס פסחים דף כ"ט דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל למ"ד גול"מ כממון דמי משום דהגיזבר רשאי להשהותו עד לאאה"פ ואינו עובר בב"י וב"י הואיל ואין החמץ שלו. וע"ז הקשה מע"כ דאם נאמר דגם לאחר שבא ליד הגיזבר מהני שאלה א"כ עדיין עובר בב"י מטעם הואיל. ודברים אלו אינם מובנים דהגיזבר פשיטא דלא מצי לאיתשולי כלל דהרי הוא לא הקדישו וכמ"ש הר"א ממיץ לענין תרומה ביד כהן דהכהן ודאי דאינו יכול לישאל וז"פ. ואם נאמר דהמקדיש את החמץ יעבור בב"י מטעם הואיל מ"מ נלפענ"ד דלא עדיף הואיל מאם קיבל אחריות בפירוש דילפינן מקרא להדיא דעובר בב"י ואפ"ה אם קיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי אינו עובר בב"י לדעת רוב הפוסקים. וא"כ כ"ש בהואיל דאינו עובר על חמצו של הקדש בביתו של הגיזבר. ובזה יש לדחות ג"כ ראיית מעכת"ה מדברי התוס' פסחים דף מ"ו שהבאתי לעיל שפחתו דהיכא דאתא הקדש ליד הגיזבר לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלה. ומזה רצה מעכת"ה להוכיח כדעת הרשב"א דלא מהני שאלה אם בא לי"ד גיזבר ולפמ"ש י"ל דאף אם נאמר דמהני שאלה גם לאחר שבא ליד גיזבר מ"מ לא אמרינן הואיל בזה הואיל והחמץ הוא של הקדש ובביתו של הקדש ומשום דלא עדיף מקבלת אחריות. אמנם גם בלא"ה אין מקום כלל לקושית מעכ"ת דהרי דעת הגאונים דמי שהפקיד חמץ אצל חבירו באחריות הנפקד אין המפקיד עובר בב"י והרא"ש חולק עליהם כיון דעיקר הממון הוא של הבעלים והנפקד השאיל ביתו לשמירת ממונו של המפקיד קרינן בי' ביתו של המפקיד עי' ברא"ש פ"א דפסחים ובטור וב"י סי' ת"מ. וא"כ לדעת הגאונים אין מקום לחייב את המקדיש את החמץ בב"י מטעם הואיל דאף אם הי' שלו ממש לא הי' עובר כיון שהוא בבית הגיזבר וגם אין החמץ באחריות המקדיש. ועי' בט"ז סי' ת"מ שכתב דמחלוקת הגאונים והרא"ש תלוי אם נאמר גולמ"מ כממון דמי או לא וא"כ התם בפסחים דף כ"ט דמוקמינן הך דחמץ של הקדש במועד מעל כמ"ד גול"מ כממון דמי ולדידי' ע"כ ס"ל כדעת הגאונים דאין המפקיד עובר בב"י אף שהוא שלו לגמרי ומכ"ש דהמקדיש אינו עובר שאין בו זכות רק מטעם הואיל אלא אף לדעת הרא"ש והרמב"ם דקיי"ל כוותי' דהמפקיד עובר הרי כתב הרא"ש הטעם הואיל והשאיל ביתו להמפקיד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו של המפקיד. וזה לא שייך בגיזבר של הקדש דמעולם לא ייחד את ביתו לשמירת ממונו של המקדיש וגם אין החמץ של המקדיש כלל רק יש לו זכות מטעם הואיל ופשיטא דמש"ה לא נקרא בית הגיזבר ביתו של המקדיש. ובזה יש ג"כ לדחות ראיית מעכת"ה הנ"ל מדברי התוס' דף מ"ו. גם מה שהקשה מע"כ בב"ק דף ע"ד דאר"ש קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה משום דגולמ"מ כממון דמי. וא"כ קשה דגם בקדשים שא"ח באחריותן מ"מ הוא של הבעלים מטעם הואיל ואי בעי מיתשל עלה. לפמ"ש הפ"י דהא דאמרינן הואיל הוא מטעם גול"מ וא"נ לר"ש דס"ל גול"מ כממון דמי ס"ל ג"כ דאמרינן הואיל וע"כ דאם בא ליד גיזבר לא מהני שאלה. הנה מלבד דלא ידעתי מה ענין גיזבר אצל קדשי גבוה ולא מצינו גיזבר רק בקדשי בה"ב. גם דברי הפנ"י אינם ענין כלל לכאן. דהפנ"י לא כתב רק לדידן דקיי"ל דבר הגול"מ לאו כממון דמי ואפ"ה בחמץ גלי קרא דעובר בב"י משום קבלת אחריות א"כ הרי חזינן דבחמץ החמירה תורה לעבור אף בכל דהו וא"כ גם משום הואיל ג"כ עובר בב"י אף דבאמת אין זה קנין כלל משא"כ לר"ש דס"ל בכל התורה גול"מ כממון דמי ומצד הסברא ס"ל לר"ש דזה מיקרי ממון גמור ועי' בט"ז ס"ס ת"מ דלר"ש אין שום חילוק מצד הסברא בין ממון גמור לגול"מ וא"כ שפיר י"ל דלר"ש לא אמרינן הואיל כלל כנלפענ"ד נכון:
ומעתה נבא לענין דינא דודאי אין לזוז מפסק הש"ע בשם הרשב"א דאם בא ליד הגזבר דלא מהני שאלה. ומ"מ יש מקום להתיר בנ"ד לפמ"ש הנו"ב מהד"ת סי' קנ"ד בטעמו של הרשב"א משום דאין הנודר נאמן על הפתח והחרטה וא"כ אין הגיזבר רשאי להאמינו לנודר במה ששואל על נדרו ואומר שאילו הי' כן לא הי' נודר ע"ש. ומעתה י"ל לפמ"ש הקדמונים בפעם הדבר דנדר עד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה משום דמסתמא ניחא להו להרבים ומסכימים על הפתח כדי שתתקיים המצוה. וא"כ גם כאן אנן סהדי דניחא לי' לנודר יותר לקיים מצות פריעת בע"ח ושלא יהי לוה רשע ולא ישלם מלהתנדב כיור לביהכ"נ. ולא מטעם נאמנות הנודר שיש לו פתח אתינן עלה רק דאנן סהדי דע"ד כן לא הי' נודר והרי גם בטענות והכחשות שבין אדם לחבירו אזלינן בתר ראות עיני הדיין. עוד אפשר לומר בזה דהרי אם נדר להביא גדול והביא קטן לכ"ע לא יצא כמבואר במשנה מנחות דף ק"ז ע"ב ואם כן מאחר דלענין העשרה זהובים שלא נתן עדיין ליד הגלאי ודאי דמועיל לישאל על נדרו ומאחר דלא דלא יתן הסך עשרה רייניש אם לא יחזיר הגבאי הסך עשרים רייניש יהי' מוכרח לקנות כיור עבור עשרים רייניש ובודאי יהי' קטן ממה שנדר הוא דהרי הוא נדר עבור שלשים רייניש וא"כ סוף סוף לא יצא ידי נדרו כדין נודר להביא גדול והביא קטן וא"כ אין לך פתח גדול מזה דבודאי לא הי' רוצה להפסיד עשרים רייניש וגם לעבור על הנדר. גם יש מקום להתיר כאן מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שמועיל שאלה לגבי העשרה זהובים שלא נתן עדיין מהני ג"כ לגבי העשרים זהובים שכבר נתן אלא דמדברי תשובת הרמב"ן סי' עה"ר שהביא הב"י ס"ס רכ"ח לא משמע הכי. אבל הטעמים הראשונים שכתבתי נראים נכונים לדינא. ואם מעכת"ה מסכים לזה יצוה להגיזבר להחזיר להבע"ח הסך עשרים רייניש אחרי שיתירו ב"ד של שלשה את הנדר ע"י פתח. דברי ידידו: