מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן לא
ב"ה יום ב' ד' מנחם תרל"ג לפ"ק לבוב:
לכבוד ידיד נפשי. הרב המאוה"ג החריף ובקי זך השכל ונקי הרעיון המפורסים לתהלה מאד נעלה כש"ת מוה' שמואל יצחק שור נ"י אבד"ק קנהעניטש:
מכתב שאלתו הגיעני בעסק דברי ריבות אשר בעירו שמינו שמה איש אחד להיות ראש החבורה דגו"ח ע"פ הרב שהי' שם מקדם וכתוב בכתב הרב שהוא מסכים שיהי' הוא ראש החבורה כל ימי חייו אך בניו לא יירשו זכותו ואח"כ נסע האיש הנ"ל לאה"ק ולא יכלו אנשי העיר להשוות ביניהם לבחור להם ראש החבורה ועשו קלפי ונתמנה איש אחד על ג"ש וכן נכתב בפנקס. ואחר כלות הג"ש נשאר האיש הזה בחזקתו בלי שום קלפי כמה וכמה שנים ואחרי אשר האיש הנ"ל של"ח טוענים היורשים כי יען בשעה שנתמנה הראש החבורה הקודם הוצרכו להתנות בפירוש אשר בניו לא ירשו זכותו א"כ כיון שנתמנה אביהם בסתם ונשאר אח"כ בסתם בודאי נשאר על כל ימי חייו והבנים יורשים זכותו ולאשר אביהם החזיק בביהכנ"ס להיות חתן תורה הם יורשים זכותו והקהל טוענים כי לא כבדו רק אותו עבור שהוא ראש החבורה ולא מינו אותו לראש רק כל ימי חייו ולא לבניו אחריו. והנה מקודם נחפשה ונחקורה אם הי' אביהם בחיים. ואחרי אשר נתחזק כמה שנים להיות ראש החבורה בלא קלפי נתעוררו אנשי העיר לחלוק עליו לאמר כי רצונם עכשיו שיהי' גורל אם הדין עמם או אם נאמר כיון שלא מיחו עד עכשיו מסתמא הסכימו שיהי' ראש החבורה עד עולם בלא גורל. ונלפענ"ד ברור דהקהל היו יכולים בכל עת לחלוק עליו מלהיות עוד ראש החבורה דאף אם נאמר דמה ששתקו הקהל עד עכשיו הוי כהסכמה שמסכימין למעשיו היינו לענין שלא יוכלו הקהל לבטל מה שעשה כל זמן שלא מיחו. אבל מכאן ולהבא פשיטא שיכולין לעכב ולומר שמכאן ואילך אינם חפצים בו ומה זכות וכח יש בידו שמחויבים הקהל לקבלו מכאן ואילך כיון שלא קבלוהו בפירוש על זמן מיוחד. והרי באמר לחבירו דור עמי או זן את חבירו בסתם אף לדעת הסוברים דמסתמא הוי מחילה ואין חבירו חייב לשלם לו זה דוקא על מה שעבר אבל פשיטא דעתה מכאן ולהבא מוציא אותו מדירתו ומה ששתק על מה שדר אצלו לא מהני מידי על מכאן ולהבא. ומעתה אין מקום לספק כלל אם בניו של ראש החבורה יורשין גדולתו דהא לא עדיפי מגברא דאתי מחמתי' דלפמ"ש היו הקהל יכולין לסלק גם את אביהם וכיון שאין רצון הקהל בהיורשים יכולין לסלקם ואין זה דומה למ"ש הרמ"א סי' רמ"ה לענין רב וכ"כ הפוסקים לענין שאר מינוי הקהל שבנו קודם דהתם מיירי בענין שלא יכלו לסלק את אביו כמ"ש הרמ"א שם שאין להוריד את הרב מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו ומש"ה גם בנו יורשו ומחויבים הקהל לקבלו משא"כ בנ"ד דהיו [יכולין] לסלק גם את אביהם. ואין להקשות ע"ז מהא שכתבו התוס' ביומא דף י"ב ע"ב דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים ע"ש. הרי דרשות ביד המלך והכהנים לסלק את הכה"ג ואפ"ה אמרינן ביומא דף ע"ב דבנו של כה"ג משמש תחתיו. משום דהתם מה דיכולין המלך והכהנים לסלק את הכה"ג זה דוקא אם אירע בכה"ג איזה פסול הא מסתמא בודאי נתמנה הוא להיות כה"ג לעולם דכיון דלא קבעו זמן להתמנותו בודאי הוא כה"ג כל ימי חייו ועי' בחו"מ סי' ס' ס"ג משא"כ בנ"ד דלא קבלוהו רק על שלש שנים וכבר עבר אותו זמן ומאז ואילך לא נתמנה לעולם. והיו יכולין בכל עת לסלקו בלי שום טעם כיון שלא קבלוהו כלל נלפענ"ד דאין בזה שום צד ירושה. ומה שמביאין היורשים:
ראי' לדבריהם מהא שנכתב בפנקס דלא יירשו בניו זכותו משמע דמסתמא בניו יורשים בזה. לפמ"ש אין כאן ראי' כלל דראש החבורה שנכתב בפנקס נתקבל על כל ימי חייו ושייך בזה צד ירושה ומש"ה הוצרכו להתנות שלא יירשו בניו מה. שא"כ כאן שלא נתקבל אביהם מעולם רק על ג"ש והיו יכולין הקהל אח"כ לסלק את אביהם וממילא גם את היורשים מסלקין דלא עדיפי מגברא דאתי מחמתי' וכמ"ש:
וראיתי למעכ"ת שהקשה על מ"ש הפוסקים דבכל המנויים בניהם קודמין מהא שכתב הרמ"א ס"ס רע"ו דאין היורשים יורשים דבר שאין בו ממש. ולפענ"ד לא קשה מידי דמ"ש הפוסקים דבכל המינויים בניהם קודמין לא מתורת ירושה הוא אלא דמצוה על בני העיר לעטר את הבן באותו כבור שהי' לו להאב ואילו הי' מתורת ירושה הא ירושה ממילא קא אתיא ולא הי' צריך מינוי מהקהל כלל. ובאמת לא שייך ירושה בזה כמ"ש מעכ"ת שהוא דבר שאין בו ממש רק דכאן לא מטעם ירושה אתינן עלה. ומיושב בזה הא דאמרינן בריש מס' ר"ה ל"צ דאימנו עלי' מאדר ומלך בן מלך הוא מהו דתימא נימנו לי' תרתין שנין קמ"ל. ואם נאמר דהמלוכה הוא ירושה ממש א"כ כיון שמת אביו באדר אמאי לא מנינן תיכף להבן וכשיבא ניסן הוי שנה שני' וגם הא דאמרינן דאימנו עלי' מאדר ג"כ קשה מה צריך מינוי על זה כיון דירושה ממילא קא אתיא. אמנם לפמ"ש ניחא דבאמת לאו ירושה גמורה הוא רק דחובה על כל ישראל לעטר את הבן בכתר המלוכה אבל כל זמן שלא מנוהו עליהם למלך עדיין אינו מלך כלל ומש"ה אין מונין לו אלא מניסן וקמ"ל תו דאע"ג דאימנו עלי' מאדר דהיינו שנמנו וגמרו השרים למנותו וכמו שפרש"י שם מ"מ כיון שעדיין לא מנוהו אין שם מלך עליו עד שימנוהו ממש ומש"ה אין מונין לו אלא מניסן. וגם קושית מעכ"ת משיפורא א"ש דלפי הס"ד דשייך בהא מילתא משום כבוד אף דלא שייך בזה ירושה דהוא דבר שאין בו ממש מ"מ מצוה על הקהל לכבד את הבנים להניח השופר אצלם כמו העירוב. וע"ז משני דבין בעירוב ובין שופר ליכא משום כבוד כלל רק בעירוב הטעם משום חשדא. גם מה שהקשה מעכ"ת בהא שכתב הרמ"א ס"ס קמ"ט ביורשים שירשו מאביהם שאין לאנשי העיר כח לבנות ביהכנ"ס בלי רשותם א"י למכור זכותם לאחר והיאך ירשו זכות זה הא הוי דבר שאין בו ממש ולא שייך בזה ירושה כמ"ש ס"ס רע"ו. עי' בביאורי הגר"א סי' קמ"ט שם בליקוטים אות ו' נראה שעמד בזה. ולכאורה אפשר לחלק בין זכות שיש לו דבזה היכא דהזכות אין בו ממש אינו יכול להורישו ובין איסור שהוא על אחרים דאיסור הזה יכול להוריש דלא קיי"ל כאמימר בגיטין דף מ' ע"א ועי' ביו"ד סי' רס"ז סעי' ס"ד. אמנם המעיין במרדכי ס"פ החובל יראה דהך דינא דס"ס קמ"ט לא מטעם שירשו הזכות מאביהם הוא רק שהקהל נתנו בפירוש אותו הזכות לו ולזרעו אחריו ע"ש ויותר מזה לא אוכל להאריך לרב הטרדה. ובגוף הדין נלפענ"ד דבנ"ד לא זכו היורשים מטעם שכתבתי דברי ידידו: