מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן כה
ב"ה יום א' כ"ז ניסן תרל"ט לפ"ק לבוב אורך ימים ושנות חיים. לכבוד ידיד נפשי ולבי רב חביבי הרב המאוה"ג החריף ובקי. החסיד והעניו יראתו על פניו. לתורה ולתעודה. ידו הדה. כקש"ת מוה' זאב וואלף הערציג נ"י ראבד"ק אולינואב יע"א:
מכתב שאלתו הגיעני. בדבר אשה אלמנה שמכרה החמץ כדת. וביום א"ח של פסח נודע שלא חתמה על השטר מכירה. והנה יש כאן הרבה צדדי היתר דהרי במג"א סי' תמ"ח כתב בשם שו"ת מ"ב דבדיעבד קנה העכו"ם בכסף לחוד. ואף דבמ"ש המ"ב דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י חלקו עליו דאדרבה רוב הפוסקים ס"ל כר"ת. מ"מ בדיעבד סמכינן על דעת רש"י וסייעתו דקיי"ל כר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה בישראל. וממילא בנכרי קונה בכסף. ועי' בחק יעקב שם ס"ק י"ד ובמחצית השקל ס"ק ד'. וגם קנין סטימתא הוא קנין המועיל. דאף דהאחרונים נסתפקו בזה אם מועיל קנין דרבנן להפקיע איסור חמץ. היינו דוקא קודם הפסח דאנו דנין לענין לאו דכל יראה בזה אפשר דלא מהני קנין דרבנן להפקיע איסור תורה. משא"כ כנ"ד דאין אנו רק על איסור איסור חמץ שעבר עה"פ דאסור מדרבנן שפיר מועיל קנין דרבנן להפקיע איסור זה. באופן שמצד מכירת החמץ הי' מקום לומר שנמכר כדין וכמ"ש. מיהו עדיין יש לדון בזה עפמ"ש הגאון במק"ח דאם נמכר עד למדידה כיון דלא נמדד הוי החמץ באחריות המוכר. ובעינן דוקא שימכור גם החדר דאז מיקרי מקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי וכיון דלא נחתם השטר א"כ בטל מכירת הקרקע דלזה לא מועיל קנין כסף כמבואר בח"מ סי' קצ"ד. וגם הקנין סטימתא כפי הנראה לא מכרה רק את החמץ בקנין סטימתא ולא את גוף החצר. וגם דלדעת הב"ח בסי' ר"א בחו"מ לא מהני קנין סטימתא בקרקע. ומ"ש בחק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' דאם אין גוף החמץ של ישראל רק באחריותו מותר לאחה"פ דבריו תמוהים ועי' ברמב"ם פ"ד מחו"מ הל"ג ובתוס' ורא"ש בסוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמשמע להדיא שלא כדבריו. ומ"מ אפשר לומר בזה דהרי כבר נודע מחלוקת רש"י ור"ת בהא דייחד לו בית א"צ לבער. דלשיטת רש"י מיירי בלא קיבל אחריות דוקא ודעת ר"ת דמיירי בקיבל אחריות ואפ"ה מותר משום דהוי כמקבל אחריות בביתו של נכרי ועי' בב"י סי' ת"מ. וא"כ מוכח דלדעת ר"ת וסייעתו גם אם לא קנה הקרקע אפ"ה מותר לשהותו מטעם יחוד הבית בעלמא. דהרי בגמ' פסחים שם מסקינן דשכירות לא קניא ואפ"ה מיקרי ייחד לו בית לענין זה דליהוי קבלת אחריות בביתו של נכרי. ואף דהמג"א סי' ת"מ ס"ק א' כתב דלענין זה לא קיי"ל כר"ת ובעינן דוקא בית העכו"ם ממש מ"מ באם נשתהה אחה"פ י"ל דבכה"ג מותר דהרי גם בקבלת אחריות בביתו של ישראל ג"כ דעת הח"י להתיר החמץ אחר הפסח. וניהו דהוכחתי מדברי הרמב"ם ותוס' ורא"ש דאסור מ"מ אם ייחד לו בית כיון דלדעת ר"ת וסייעתו מותר גם לכתחלה בקבלת אחריות אף אם לא קנה הבית וכדמוכח מגמ' פסחים דף ו' א"כ בכה"ג יש לסמוך על הירושלמי שהביא הח"י סי' ת"מ ס"ק ד'. וכיון דבנ"ד עכ"פ ייחדה לו בית לנכרי והמוכר והקונה היו סבורים שהוא קנין גמור וכיון דלדעת ר"ת מותר גם לכתחילה גם בלא נקנה הבית וכמ"ש א"כ יש לסמוך על דבריו בדיעבד. עכ"פ מאחר דלדעת הח"י בלא"ה מותר. עוד יש מקום להתיר בנ"ד עפמ"ש בשו"ת תורת השלמים סי' ו' דאם הי' בבית האסורים ולא הי' יכול למכור החמץ סגי בביטול ומותר לאחה"פ כיון דעיקר טעמו של ר' יוחנן בירושלמי דאוסר בביטל לאחה"פ הוא שמא יערים והיכא דאינו יכול לעשות יותר ליכא חשש הערמה ע"ש. ולדבריו צ"ל דאף דבש"ע סי' תמ"ח מבואר דגם בשוגג או אנוס אסור לאחה"פ היינו דוקא בלא ביטל. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק סי' י"ט שחולק ע"ז. ובאמת כתבו הפוסקים דלא נמצא שורש לדברי הרמב"ם והש"ע דגם בשוגג או אנוס אסור ומש"ה נסתפק בנו"ב שם דאפשר דרק בחדא למעליותא דהיינו בביטל לחוד או בשוגג לחוד אסור. אכל אם שהה החמץ בשוגג וגם ביטלו קודם הפסח אפשר דמותר. אמנם לפענ"ד נראה דהרמב"ם הוציא דין זה מהא דתנן בפסחים דף י' ע"ב בודקין אור ארבעה עשר וכו' וחכ"א לא בדק אור י"ד וכו' לא בדק תוך המועד יבדוק לאחר המועד ע"ש. וכל הפוסקים חולקים על פרש"י וס"ל דאם לא בדק יבדוק לאחה"פ כדי שלא יכשל באיסור חמץ שעבר עה"פ והכי קיי"ל בש"ע סי' תל"ה מבלי חולק. והנה המהרש"ל שם הוכיח דהמשנה מיירי בביטל דאם לא ביטל היכי פליג ר"י דבתיך המועד לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיני' וכי משום גזירה שמא יאכלנו יעבור על בל יראה ע"ש. וא"כ מוכח להדיא דגם אם ביטל מ"מ אסור החמץ אחה"פ מדמצריכינן לי' לבדוק אחה"פ לבער החמץ שעבר עה"פ וגם מוכח דאף בשוגג גם כן אסור דהרי במשנתינו מיירי דלא ידע שיש לו חמץ דהרי הוא בודק שמא ימצא חמץ אבל בפסח לא ידע אם נמצא חמץ בביתו וא"כ מוכח מזה דאף בתרתי למעליותא שביטל והי' שוגג אפ"ה אסור לאחה"פ. וזה ראי' נכונה לפענ"ד. ומ"מ אפשר דדברי בעל תורת השלמים נכונים. כיון דר"י בירושלמי מפרש הטעם דאסור אם ביטל שמא יערים ואם הי' אנוס ועשה את כל המוטל עליו ליכא חשש הערמה והא דאסרו הרמב"ם והש"ע באנוס היינו דוקא בלא ביטל. וא"כ בנ"ד ג"כ ליכא חשש הערמה דלמה לה להערים דהרי היתה יכולה לחתום השטר מכירה. וכעין סברא זו כתב בנו"ב שם. וכיון דביטלה החמץ כדין מותר לאחה"פ. ומ"מ טוב הדבר לבטל החמץ ברוב ומותר באכילה כנלפענ"ד: