אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן כב

סימן כא

ב"ה יום ב' ה' דר"ח כסליו תר"ל לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ש"ב ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם לתהלה מאוד נעלה ידין ויורה כדת של תורה כש"ת מוה' יצחק תאומים נ"י ראבד"ק סניטין יע"א:

מכתב יקרתו הגיעני וביקש ממני לשום עיוני. בדבר השאלה באחד שהניח בעזבונו חזקת רחיים ואורנדע הנהוגים אצלינו בתקנות הקדמונים ז"ל. ונשארו יורשי' בכור ופשוטים אם נוטל הבכור פי שנים בזה או אם מיקרי ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כ"א במוחזק. ומעכת"ה הביא ראי' דזה לא מיקרי ראוי מהא שנחלקו הט"ז והב"ש באהע"ז סי' ק' שחקר' לענין גביית כתובה אי חזקות אלו דין מטלטלין להם או מקרקעי. נראה דפשיטא להו דאשה גובה כתובתה מהם אף דקיי"ל דכתובה אינה נגבית מהראוי זה תורף דבריו:

ולכאורה נפלאתי על דבריו דהרי אדרבא מבואר שם בט"ז להיפך דאם נימא דחזקות אלו דין מטלטלין להם מיקרי ראוי. אלא דהב"ש בסי' צ' ס"ק נ"א הביא דעת הסוברין דחזקות אלו יש להם דין קרקעות וא"כ דין זה תלוי במחלוקת הב"ש והט"ז. ובאמת מחלוקת זו של כת קודמין הוא דמהרשד"ם ומהריב"ל ומהרי"ט האריכו בזה בתשובותיהם אם חזקות אלו נדונים כקרקע או כמטלטלין ועי' בכנה"ג ח"מ סי' ק"מ בהגהות הטור שהעלה דזה הוי ספיקא דדינא. והאיך א מעכת"ה דמוכח מן מחלוקת הב"ש והט"ז דלכ"ע חזקות לא מיקרי ראוי. אמנם אחר העיון בדברי הט"ז שם ראיתי בדברי מעכת"ה שם נכונים. דשם קאי באם צוה האב ליתן לבנו חלק ירושתו אחר שתי שנים מיקרי ראוי ואין אלמנת הבן גובה כתובתה מירושה זו. וכתב הט"ז דזה דוקא במטלטלין אבל אם צוה האב ליתן לבנו קרקע אחר שתי שנים מוחזק. וע"ז כתב הט"ז דמעות מחמת חזקה הוי מטלטלין ומיקרי ראוי ומשמע שם דקאי דוקא באם צוה האב ליתן לבנו החזקה אחר איזה שנים דאז דוקא הוי ראוי כיון דחזקות דינם כמטלטלין לפי שיטתו א"כ דמי לדינו של המהרי"ו שמובא ברמ"א שם. אבל אם החזקה היתה של הבן בשעת מיתתו מיקרי מוחזק אף אם נאמר דחזקות נדונין כמטלטלין כן היתה כוונת מעכת"ה אלא שקיצר בדבריו. ובאמת אם כי שטחת לשון הט"ז משמע קצת כדברי מעכת"ה מ"מ יש לדחות ולומר דכוונת הט"ז כפשוטו דודאי אם נאמר דחזקות דינן כקרקע ע"כ אם יש להשוכר קנין בגוף הקרקע לענין זה ששום אדם לא ישכור קרקע זו מפני שקנוי' היא לשוכר א"כ הוי מוחזק ואשה גובה כתובתה מחזקה אבל אם נאמר דחזקות דינן כמטלטלין והיינו שאין זכות להשוכר בגוף הקרקע רק שאיסורי' הוא דרכיב עלה מאת רבותינו הראשונים שתיקנו שאסור לשום אדם לשכור ואין שום דבר שיחול עליו הקנין רק איסורא בעלמא ומש"ה דינן כמטלטלין וזה הזכות הוא דבר שאינו בעולם א"כ גוף הזכות מיקרי ראוי. ומכח זה נדחה ג"כ ראיית מעכת"ה מהא דבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים ובקבה דאשתחט בחיי אביהן ומוקי לה הש"ס במכירי כהונה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והתוס' כתבו הטעם משום דהוי מתנה מועטת ואסור לחזור בו. הרי חזינן דכל היכא דקניא משום שאסור לחזור בו מיקרי מוחזק וא"כ כאן נמי שאסור לשום אדם לשכור מיקרי מוחזק ובכור נוטל פי שנים בחזקות אלו. זה תורף דברי מעכת"ה. ולפמ"ש אין ראיה כלל דשאני התם דהמתנות ישנן בעולם משום דהמתנות של"ה כשה"ד ומחמת האיסור שאסור לחזור בו חשיבי כאלו הי' קנין לאביהם ומש"ה מיקרי מוחזק. משא"כ בנ"ד אף דזכות זה הי' שייך לאביהם מ"מ כיון שאין לו קנין עצם בשום דבר לשיטת הסוברין דחזקות דינן כמטלטלין שפיר הוי ראוי. מיהו גם בלא"ה אין ראי' ממתנות דהתם ע"כ צריך בעל הבהמה ליתן המתנות לשום כהן בעולם רק שהי' יכול ליתן לכהן אחר ובמכירי כהונה שאסור ליתן לכהן אחר ממילא ע"כ המתנות של אביהם. משע"כ בנ"ד ניהו שאסור לאדם אחר לשכור מחמת חזקתו אבל בעל הקרקע יכול לדחותו לגמרי וליקח הראנדי או הרחיים לעצמו וממילא הוי ראוי וז"פ:

וראיתי למעכ"ת שהביא בשם תשובת מהרי"ל סימן ע' שהקשה על מ"ש התוס' דמש"ה השיבי המתנות כמוחזק ביד כהן משום דהבעלים א"י לחזור בו משום דהוי מתנה מועטת וע"ז הקשה המהרי"ל מהא דנכסא לסבתא ובתרה לירתאי והוי לה ברתא דהוה נסיבא ושכיבה בחיי בעלה ובחיי סבתא ושלחו מתם דאין הבעל יורש משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינא זביני והרי שם אסורה הסבתא למכור כמבואר בש"ס איזהו רשע ערום וכו' ואפ"ה מיקרי ראוי כיון דבדיעבד מועיל מכירתה ואמאי כתבו התוס' דבמכירי כהונה מיקרי מוחזק הואיל ואסור לחזור בו. ולדעתי העני' נראה לומר בזה דבאמת הך קנין שכתבו התוס' דהואיל שאסור ליתנו לאדם אחר ממילא הוי שלו זה קנין גרוע מאוד. ולא מצינו קנין בזה כל זמן שלא בא לידו. רק דשם במתנות שאין זכי' לשום אדם במתנות אלו דהטבח ע"כ צריך ליתנו לכהן. וכהן אחר לא זכה בו עדיין ממילא מועיל מה שאסור ליתנו לכהן אחר להיות נחשב כשלו משא"כ בסבתא דיש לה קנין בגוף הקרקע קנין שלה עדיף ומגרע כח קנין הבת שאין לה רק קנין גרוע מה שאסורה הסבתא למכור לאחר. וכעין סברא זו מצאתי בתוס' זבחים דף ו' שהקשו דכאן משמע דכפרת קופיא הוי כשותפין ולא מצי להמיר. וביומא פ"ה קאמר גבי פר כה"ג דאם אחיו הכהנים מקופיא הוי מתכפרין הוי קרבן יחיד ועושה תמורה. אלמא דע"י כפרת קופיא לא הוי קרבן השותפין. ותירצו דבשמעתין שני היורשין מתכפרין מקופיא ואין שם כפרה קבוע כלל לכך מיקרי שותפין ולא ממירין. אבל התם דאיכא כפרת כה"ג שמתכפר מקיבעא לא חשיבי לגבי' כפרת קופיא כלל ומיקרי קרבן יחיד ועושה תמורה ע"ש. דוק ותשכח שזה ממש כעין סברתי למעלה. ומעתה בנ"ד כיון דיש לבעל השדה קנין טוב ויפה בגוף השדה לא נחשב זכות להישראל מה שאדם אחר אסור לשוכרו ודמי ממש להך סבתא דמיקרי ראוי. ואין ראי' כלל ממכירי כהונה דשם אין לשום אדם זכי' בהמתנות א"כ שפיר מועיל קנין גרוע שלו מה שאסור לחזור בו ומיקרי מוחזק משא"כ בנ"ד וכמ"ש. אבל באמת כל זה אינו שוה לי להבין כוונת התוס' דמה סברא היא זו דבשביל שהטבח אינו רשאי ליתן המתנות לכהן אחר מיקרי מוחזק לגבי בכור הא מ"מ לא זכה בהם אביהם מעולם. וראיתי לרש"י בגיטין דף ל' שכ' דכיון דרגיל ליתן מתנותיו אליו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו. ונראה שגם התוס' כוונו לזה דכיון דהבעלים אסורים לחזור בהם ליתן המתנות לכהן אחר מש"ה אסחי שאר כהנים דעתייהו ועיין בר"ן בגיטין שם. אבל עדיין לא ידענא במה זכה כהן זה כל זמן שלא בא לידו ולפע"ד נראה בזה דבר נכון דהנה בש"ס גיטין שם מוקי שמואל למתניתין במזכה להם ע"י אחרים וקאמר הש"ס דאינך אמוראי לא רצו לאוקמי הכי במזכה לא קתני. וקשה ניהו דלא רצו לאוקמי במזכה ע"י אחרים דהיינו שהבעה"ב נותן המתנות לאחד ואומר לו זכה לפלוני כהן משום דמתניתין לא משמע להו לאוקמי הכי אבל אמאי לא קאמרי דהבעה"ב עצמו זוכה בשביל הכהן אמנם באמת הדבר מבואר בכ"ד דהזכי' צריך להיות ע"י אדם אחר דוקא דבעינן שתצא מרשות לרשות. מיהו עדיין קשה לפמ"ש רש"י בחולין דף קל"א ע"א ד"ה כמו שהורמו דמתנות כהונה הפקר נינהו. ועי' בפר"ח יו"ד ס"ס ס"א שכתב כן להדיא דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון הוו המתנות הפקר. וכ"כ רש"י בפ"א דב"מ בסוגיא דחצר. והרי אנן קיי"ל דטובת הנאה אינה ממון לדעת הרמב"ם וסייעתו. וכיון דהוי הפקר א"כ שפיר יכול הבעה"ב בעצמו לזכות עבור כהן מכירו כזוכה מן ההפקר. אבל באמת גם זה ליתא דהא בש"ס ב"מ דף ט' אמרינן דלא מצי לזכות הפיאה בשביל עני רק אם בעה"ב עצמו עני ומשום מיגו דזכי לנפשי' אבל העשיר א"י לזכות בשביל עני וא"כ התם בגיטין הרי הבע"ה אינה לא כהן ולא לוי ולא עני א"כ א"י לזכות המתנות לעצמו ול"ש מיגו דזכי לנפשי' ומש"ה אין הבעה"ב יכול לזכות עבורם והנה בש"ס ב"מ דף ט' שם מבואר הטעם דבמעשר לעני א"י לזכות משום דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. שבזכי' זו היא מזיק לעניים אחרים:

ומעתה דברי רש"י ותוס' הנ"ל מדוקדקים מאד. דכיון דבמתנה מועטת אסורין הבעלים לחזור בהם ואסורים ליתן המתנות לכהן אחר ושאר כהנים אסחי דעתייהו וא"כ אין הבע"ה חב לאחרים במה שזוכה עבור כהן מכירו כיון דשאר כהנים אסחי דעתייהו וכיון שאין בעה"ב חב לאחרים שפיר יכול הבעה"ב בעצמו לזכות מן ההפקר עבור כהן מכירו וזה מדויק מאוד בלשון הרשב"ם ב"ב דף קכ"ג ע"ב שכתב במכירי כהונה שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה מזכין לו זכוי גמור במתנות בהמותיהן. וגם התוס' שם כתבו דמש"ה בעינן דאשתחט בחיי אביהן דאם מת מי יזכה ע"ש. דמזה מוכח להדיא דבעינן שבעל המתנות יזכה המתנות עבור הכהן. ומעתה ל"ק קושית המהרי"ל מהא דסבתא. דודאי אין זה קנין כלל מה שאסורה הסבתא למכור לאחר שכיון דאם סברא הסבתא וזבנה הוי מכירה שפיר קאמר הש"ס דהוי ראוי והתוס' לא קאמרי רק דמשום האיסור שאסירן הבעלים ליתן המתנות לכהן אחר אסחי שאר כהנים דעתייהו וכמו שתירש"י בגיטין. וכיון דאסחי דעתייהו ולא הוי חב לאחרים שפיר יכול בעל המתנות לזכות מן ההפקר עבור כהן מכירו וכפהרשב"ם ב"ב שם. וממילא דזכה אבי הבכור זכי' גמור' דהטבח זכה עבורו מן ההפקר ומש"ה הוי מוחזק. ובזה נדחה מה שחידש בקצה"ח סי' רע"ח באחד שנשבע ליתן מתנה לפלוני ומת מקבל בחיי נותן דנוטל הבכור פי שנים באותה מתנה. וראיתו מדברי התוס' דהיכא שהנותן אסור לחזור בו מיקרי מוחזק. ולפמ"ש לא דמי כלל דהתם במתנות כהונה דהוי הפקר כמו שפירש"י בחולין וב"מ כמש"כ לעיל יפה כתבו התוס' דמשום דאסור לחזור בו יכול הבעה"ב לזכות עבור כהן מכירו מן ההפקר. אבל בנשבע ליתן לחבירו חפץ פלוני שהחפץ היא לגמרי של הנותן פשיטא שכל זמן שלא בא המתנה ליד המקבל מיקרי ראוי דמשום דאסור לתנו לאחר לא מיקרי מוחזק כיון דאם עבר ומכר לאחר הוי מכירה. וכמו בהאי דסבתא. וא"כ בנ"ד אם נאמר דחזקות שלנו דין מטלטלין יש להם ואין לו להשוכר קנין בגוף הקרקע רק דיש לו זכות זה דאסור לאדם אחר לשכור שפיר מיקרי ראוי ואין מדברי התוס' הנ"ל ראי' כלל וכמש"כ. ולפע"ד נראה להביא ראי' דבנ"ד הוי ראוי ולא מוחזק מהא דאמרינן בש"ס ב"ב דף נ"ה הנהו זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינא זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא רב הונא ברי' דר"י אמר אפילו לכרגא. אמר ר"א קשה בה אמימר א"כ בטלת ירשת בנו הבכור ופרשב"ם אם נאמר דכל ממונו של אדם משתעבד לכרגא א"כ בטלת מה שכתוב בתורה בכל אשר ימצא לו דהא כל ממונו הוא ראוי דאין מוחזק בו כי אם המלך דשיעבוד המלך עדיף משאר שיעבודין וכגבוי דמי. והתוס' שם כתבו דבשלמא משאר שיעבודין שהיו על המוריש כגון כתובת אשה ובע"ח לא קשה משום דהם מחוסרי גוביינא וצריכא אדרכתא ואכרזתא ושומא אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משועבדת לדבר מיעוט והקרקעות עיקר הן של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מחסרי גוביינא. ומשני הש"ס דמשכחת לה ירושת בנו הבכור כגון דיהיב טסקא ומית וכו' ופרשב"ם דיהיב טסקא עד סוף השנה דאינה משועבדת עוד למלך והוא מת באמצע השנה א"כ בשעת מיתתו לא היתה משועבדת למלך והוי מוחזק ע"ש היטב. וא"כ נחזי אנן בנ"ד דהשוכר מת במשך זמן שכירתו ואף אם נתן דמי השכירות מקודם להאדון א"כ מיקרי ימי משך השכירות מוחזק וע"ז אין אנו דנין כלל. רק העיקר אנו דנין דיהי' לו זכות לשוכר דגם אחרי שיעבור זמן השכירות דהוא קודם לכל אדם ואסור לאחר לשוכרו. אבל עכ"פ יצטרך לשלם אז להאדון דמי השכירות ואם לא ישלם להאדון מעות השכירות אבד חזקתו כמבואר בהתקנות ופשיטא דשיעבוד האדון על הקרקע עדיף טפי משיעבודו של מלך על המס דכאן גוף הקרקע של האדון ואינו מחוסר גוביינא ולא צריך לאדרכתא ושומא ואכרזתא כמ"ש התוס' שם א"כ שפיר מיקרי ראוי מחמת שיעבודו של אדון. ואין זה דומה למה דמשני הש"ס דיהיב כרגא ומית. דמשמע דכל שלא חייב מס בשעת מיתתו מיקרי מוחזק דשאני התם דבאמת גוף הקרקע הי' של אביהם. ורק דאם חייבין מס למלך רשות בידו ליקח הקרקע עבור המס אבל כל היכא דבשעת מיתת אביהם כבר שילם המס ולא הי' שום שיעבוד למלך על הקרקע א"כ שפיר חולקין בקרקע ע"פ התורה דהבכור נוטל פי שנים כיון דעכשיו אין שום שיעבוד על הקרקע וזכה הבכור פ"ש בהקרקע תיכף בשעת מיתת אביו. ואם אח"כ יצטרך לשלם מס ישלם כל אחד לפי חלקו בקרקע שכבר זכה בשעת ירושתו. משא"כ כאן בנ"ד דא"א לומר דהבכור זכה בגוף הקרקע בשעת מיתת אביו דגוף הקרקע. לא הי' של אביו מעולם. ורק דבאנו לומר דבכור נוטל פ"ש בזכות בזכות זה שהי' לאביו שאחר זמן שכירותו תשאר הקרקע בידו בשכירות וכיון שאנו דנין רק על זה הזמן אשר יבא אחר זמן שכירותו הרי אז משועבד' הקרקע להאדון עבור מעות שכירותו וכיון דיש להאדון שיעבוד בגוף הקרקע כמו שיעבוד המלך ועדיף מיני' מקרי ראוי וזה ברור מאוד בס"ד:

ובזה יש מקום להבין דברי הש"ס ב"ב דף י"ג א"ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה כיצד עושין א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. ומלבד מה שתמהו בזה רש"י ותוס' שם דאמאי לא נקיט פשוט ופשוט. גם גוף קושיות הש"ס אינו מובן כלל דהרי יכולין למכור הפרה או להשכירה לאחר ולחלוק בדמים. אמנם ע"פ האמור הדבר נכון מאד דהנה הר"ן ריש פרק השותפין כתב דבחצר שאין בו כדי חלוקה אי אפשר לומר דלכל חד בכולי' קנין הגוף דאי דמר לאו דמר וא"א לומר ג"כ דבשעה שמשתמש בו איגלאי מלתא למפרע דבשעת קני' קנה לה לההוא שעתא קנין הגוף דאין ברירה אלא כל חד מהנך שותפין יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף בחלקו וקנין שיעבוד בחלקו של חבירו ואין חבירו יכול לעכב עליו מלהשתמש בחצר מחמת חלקו משום דגם חלקו משועבד הוא לחבירו להשתמש בו ע"ש. ומעתה יש לומר דמפשוט ופשוט לא הוי קשה מידי כיצד עושין דאיכא גוונא טובא או שישתמשו כל אחד מהם בהעבד בעת צורכו או למכור העבד וכדומה ועיקר קושית הגמ' הוא מבכור דוק' כיון דאין בעבד ובהמה טמאה דין חלוקה וא"כ עיקר הקנין והרשות שיש לכל אחד מהם בהעבד הוא משום שיש לכל אחד קנין שיעבוד בחלק חבירו וכיון דכבר הוכחנו דהיכא דמשועבד למלך מחמת מס מיקרי ראוי כיון דהמלך לוקח בלי אכרזתא ושומא כמש"כ התוס' שם וא"כ גם כאן הרי תיכף בשעת מיתת אביהם משועבד כל חלק לחבירו וכמ"ש הר"ן בנדרים ומיקרי ראוי ואמאי נוטל הבכור פ"ש והרי גם בפרה מוחכרת ומושכרת לאחרים דעת הרא"ש והטור דאין הבכור נוטל פ"ש. אף דגוף הפרה הוא של אביהם ויכולין לסלק את השוכר מכש"כ כאן דגוף העבד משועבד לשותף השני וא"י לסלקו כיון דאין בו דין חלוקה. ואין לדחות ולומר דשאני התם בפרה המוחכרת דהי' ראוי גם בחיי האב וכן באם הקרקע משועבד למלך עבור מס דגם האב הי' חייב המס ולא קרינן בי' בכל אשר ימצא לו כיון דהוי ראוי משא"כ בבכור ופשוט דע"י חלוקתן נעשה ראוי משום דמשועבד חלקו לחלק חבירו. ובחיי האב לא הי' ראוי כלל. אבל באמת מדברי התוס' לא משמע הכי דהרי הקשו דכל קרקעות משועבדים לכתובת אשה והוי ראוי משמע דאף דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא הוי ראוי אלא בשעת מיתה. א"כ ה"נ בשני אחין בשעת ירושתן נעשה ראוי משום דנעשה כל חלק מהם משועבד לחלק חבירו להשתעבד בו ואמאי נוטל הבכור פ"ש. וע"ז משני הש"ס שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. פירוש דע"כ לא הוצרך הר"ן לומר דמשועבד חלק כל שותף לחבירו לתשמישו אלא לרבנן דלית להו ברירה וא"א לומר דבשעה שמשתמש בה איגלאי מלתא דבשעת קנין קנה לה לההוא שעתא קנין הגוף בכל השדה כיון דאין ברירה ומש"ה ע"כ ס"ל לרבנן דיש לכל אחד מהם קנין הגוף בחלקו וקנין שיעבוד בחלק חבירו ולדידהו מיקרי ראוי. אבל לדידן דקיי"ל כראב"י דיש ברירה ומשום דההוא ברירה עדיפא משאר ברירות כמ"ש הר"ן פ"ה דנדרים א"כ שפיר עובד להבכור שני ימים ולפשוט יום אחד וכיון דאמרינן ברירה דבשעה שזה משתמש בהעבד קני לי' קנין הגוף לכל העבד א"כ שפיר מיקרי מוחזק דלאותה שעה אין לאחיו שום קנין שיעבוד ודוק היטב כי קצרתי עוד יש עמדי חבילות ראיות דחזקות אלו דין ראוי להם ואין הבכור נוטל בזה פ"ש אמנם לאשר משטחת לשון הט"ז משמע דהוי (ח"ב) חית מוחזק חלילה לי להרהר אחר דבריו הקדושים ואם גם דעת מעכת"ה כן דהוי מוחזק כטוב בעיניו יעשה דברי ש"ב וידידו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה