אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן כ

סימן יט

נדרשתי לחות דעתי העני' ע"פ דת תוה"ק בדבר האשה מ' יענטא אסר בעלת מ' משה חיים עזבה זה כמה שנים וכעת נמצא איש אחד אשר כמה אנשים הכירוהו כי זה הוא משם חיים מעיר שידלאווצי. והרבה אנשים אומרים שהם מכירין אותו כי הוא יאשי מקראסניבראד אומרים עליו סימנים כי הוא משה חיים והללו אומרים סימנים כי הוא יאשי והאיש בעצמו אינו עומד בדיבורו פעם אומר כך ופעם אומר כך ומעתה יש לספק אם יוכל לגרש את האשה יענטא הנ"ל. ותוכן הגב"ע והסימני' ארוך מאד ויבואר אי"ה מתוך התשובה וכמעט שאלה כזאת נשאל' מאת רבותינו בעל נו"ב מהד"ק אעה"ז סי' ע"ה ובטל בית מאיר בתשובותיו בסוף החיבור סי' ח'. ואנכי הצעיר זעירא דמן חבריא אבקש הקלה ותחנונים מאת החונן לאדם דעת להאיר עיני בתורתו ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכת'. והנה הגאונים הנ"ל כתבו לדמות דין זה לתרי ותרי אשר הדבר במחלוקת שמי' אם תרי ותרי הוא ספקא דאוריי' או ספקא דרבנן ולמ"ד ספיקא דאורייתא אין כאן חזקת א"א. ולבבי לא כן ידמה ולענ"ד נראה דבנ"ד איכא חזקת א"א לדברי הכל דדוקא בשנים אומרים מת או נתגרשה קרוב לה דעיקר הגדת העדים הוא חזקה כלל להכחישם ואין שום מקום לומר כי ע"י עדותן עשו החזק' כמאן דליתא מאחר דבשעת [הגדה] עדיין שתי הנשים א"א הן כמקדם והוי ספק גמור על האיש הזה מה שמו ואם אחר כך יבא לגרש אשה אחת הרי אז בשעת הגרושין אנחנו באים. להתיר אותה מחמת הגט שנותן לה האיש המסופק לנו מי הוא זה ומספק אין להוציאם מחזקתה והבא עלי' בחטאת קאי. ואף דע"פ שני עדים מרעינן לה לחזקה זה דוקא אם, העדים מעידין להכחיש החזקה דבזה אמרינן דחוקה במקום עדים לאו כלום הוא משא"כ בנ"ד דהעדים שאומרים כי זה האיש שמו משה חיים לא מרעי כלל לחזקת א"א ועדיין החזקה בתקפה ואיך נתיר א"א ודאית ע"י גט מסופק וראי' לזה שהרי ביבמות דף ל"ט ע"ב מסקינן דאפילו אשה וקרוב נאמנים לומר שזה הוא אחי המת לענין חליצה והכי קיי"ל בסי' קס"ט וכן בסי' ק"כ סעי' ג' לענין גיטין קיי"ל הכי. ולפי מה שהכריע הב"י באהע"ז סי' קנ"ז גם אם מעיד בשעת מעשה ג"כ נאמן ועי' בתשו' נו"ב מהד"ק ח' אהע"ז סי' צ"ג. וע"כ הטעם דע"א נאמן בזה הוא משום דהגדה זו לאו על מלתא דאיסורא קא מסהדי כי אם גלוי מלתא בעלמא דהדין הוא גברא פלניא וכמ"ש הרי"ף פ' החולץ. ואם היתה הכרת האיש נגד החזקה לא הי' לחז"ל להאמין לעד פסול וע"כ דאין זה נגד החזקה כלל וא"כ אף לדעת הסוברים דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא מ"מ בנ"ד לא איתרע חזקת א"א כלל מטעם שכתבתי דאמירת העדים ששמו משה חיים אינו מסלק כלל החזקה. ועי' בפני יהושע גיטין דף ב' ע"ב שכתב דהא דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ואיתחזק איסורא זה דוקא היכא דהעד מעיד נגד חזקת א"א כגון מת בעלך או גרשך אבל במה שאומר שהגט נכתב לשמה כיון שעדיין הוא א"א כמאז העד נאמן מה"ת ורק מדרבנן החמירו שאינו נאמן גם בכה"ג ורק לשליח הגט האמינו ומשום עגונה אקילו בה רבנן ע"ש וכעין זה כתב המהרי"ט בתשובה. ובחדושי ישבתי בזה דברי רש"י במשנה שם שכתב ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה ע"ש. משום דבשליח לקבלה לפי דברי השליח כבר נתגרשה בקבלתו א"כ העד מעיד נגד החזקה ומה"ת אין ע"א נאמן בכה"ג וגם השליח אינו נאמן בזה לומר בפ"נ ובפ"נ מש"ה פרש"י דמיירי בשליח להולכה דאינו מעיד נגד החזקה ובכה"ג גם בדבר שבערוה ואתחזק איסורא נאמן ע"א מה"ת ורק מדרבנן החמירו וכמ"ש הפנ"י והם אמרו להאמין לשליח הגט משום עגונה. ומיושב בזה קושית הפנ"י מהא דשוו שחרורי עבדים לגיטי נשים למוליך ומביא והא כיון דקי"ל זכות הוא לעבד שיצא לחרות והוי נמי שליח לקבלה ואינו נאמן לשיטת רש"י. ולפמ"ש דבשחרור דלא הוי דבר שבערוה בלא"ה ע"א נאמן וכמ"ש המהרי"ק בתשובה דתרויי' בעינן איתחזק איסורא ודבר שבערוה ע"ש ומש"ה בשחרורי עבדים נאמן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ אף בשליח לקבלה כנלענ"ד נכון בס"ד:

ובזה יש לדחות מ"ש ידיד ה' הגאון החסיד ממאשציסק דבנ"ד מותרת האשה הנ"ל לדור עם בעלה מאחר דהוא והיא מודים שזה בעלה הוי כשניהם אומרים ברי לי דבתרי ותרי לא תצא וכאן הוי כדיעבד מאחר דאין לה תקנה אחרת. ולפמ"ש ליתא דבתוס' כתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה הבא משמע להדיא דהיכא דאיכא חזקת א"א לא מהני אמירת ברי שלהם ודוקא התם בשנים אומרים מת מועיל אמירת ברי משום דחזק' אשה דייקא ומנסב' מרעא לה לחזקת א"א ע"ש ועי' בפני יהושע כתובות שם שהאריך בזה וא"כ לפי מה שהוכחתי שהוכחתי לעיל דבנ"ד איכא חזקת א"א לכ"ע וכאן ליכא חזקה דדייקא ומנסבא לאורועי לחזקת א"א כמ"ש בנו"ב שם סי' ס"ה דכאן אינה יראה שמא יבא בעלה האמתי דאפילו אם יבא תוכל להכחישו ולומר שזהו בעלה כיון שהרבה עדים מסייעים לה וכיון דאיכא חזקת א"א לא מהני אמירת ברי שלהם. וגם בלא"ה רוב הפוסקים סוברי' דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן בחזקתה וממילא לא מהני ברי שלהם כמו שהוכחתי מדברי התוס'. ועוד שלפי דבריו רשע הוא וגירש אשה אחרת בפולין. וגם דלפעמים אומר כך ופעמים אומר שהוא יאשי ולכן אמירתו ולא כלום הוא ואין כאן אמירת ברי לגבי דידי' וכמ"ש בנו"ב שם ד"ה והנה ולכן אין לסמוך כלל על אמירתו כנלענ"ד ברור ועי' בשו"ת נו"ב שם ד"ה באופן:

והנה הגאון בעל נו"ב שם כתב דאם יש סימנים מובהקים באחד מהם יכולין לסמוך עליהם ע"ש. ולכאורה יש לדון על דבריו מהא שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אנן דמש"ה בתרי ותרי לא מהימני בתראי במיגו דפסלי לקמאי בגזלנותא משום דמיגו לא עדיפא משני עדים וכיון דתרי כמאה ואילו באו עוד שני עדים לסייע לכת אחת לא הי' מועיל גם מיגו לא מהני ע"ש. וכ"כ התוס' עוד ב"ב דף ל"א. וא"כ מה"ט גם סימנים מובהקים לא יועילו משום דלא עדיפי סימנים משני עדים ובתרי ותרי סימנים אינם מכריעים להכחיש את כת אחת. והמעיין בנו"ב שם יראה שלא אמר דסימנים מועילים להכריע בזה רק אם נאמר דאין כאן הכחשה כלל משום דאפשר שיהיו שני בני אדם שוין לגמרי בטב"ע וכולהו סהדי קושטא קא אמרי וכת אחת מטעי קא טעי ומש"ה מועילים הסימנים להכריע משא"כ לפי מסקנת הנו"ב שם דמה שאמרו חז"ל בסנהדרין דאין הקב"ה טובע שנים בחותם אחד הוא בדוקא דאי אפשר בשום פנים שיהיו שני אנשים שוים לגמרי וא"כ ע"כ כת אחת משקרת שוב אין סימנים מועילים להכריע ע"ש. ואפשר דטעמו של הנו"ב הוא מטעם שכתבתי משום דסימני' לא עדיפי מעדים ובאמת שהדבר יפלא מאד על הנו"ב שלא הביא שדבר זה הוא מחלוקת בש"ע חו"מ סי' רס"ז סעי' ח' שדעת הרמ"א שם דעדים ועדים וסימנים סימנים במקום עדים לאו כלום הוא ויניח. ומדברי הש"ך שם ס"ק ו' נראה שדעתו דהסימנים מכריעים וינתן לבעל הסימנים. הרי דגם בסימני אבדה שלא נאמר בשום מקוסדא"א שיהיו שני חפיצים שוים במשקל אחד או במנין א' ואפשר דכת אחת קא טעי בטב"ע או בסי' שלהם ואפ"ה אין הסימנים מועילים לדעת הרמ"א שם. ועי' בהגהמ"ר ריש פ"א דב"מ שמשם הוציא הרמ"א דין שלו דשם מבואר כמו שכתבתי דסימנים הוי כשני עדים ומש"ה אין הסימנים מועילים דמה לי שני עדים או ארבעה עדים. הן אמת שלפ"ז יקשה לדעת רוב הפוסקים דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן אחזקה והא חזקה ג"כ לא עדיף מעדים. וא"כ קשה מה מועיל החזקה בתרי ותרי כיון דאם יבואו שני עדים לסייע לכת אחת אינו מועיל וכ"ש חזקה. והנלענ"ד בזה דיש חילוק דאם רוצים לברר איזה כת משני כתי עדים אומר אמת בזה אינו מועיל שום ברור בעולם לא מיגו ולא חזקה או סימנים ומטעם שכתבו התוס' דאותן הברורים והראיות לא עדיפי משני עדים ותרי כמאה וכמו דשני עדים לא יועילו לסייע לכת אחת כ"ש מיגו וכדומה אלא דמ"מ אוקי תרי להדי תרי אמרינן והיינו כיון דשני הכתות מכחישין זא"ז אנו מסלקין את כל העדים והוי כאלו אין כאן עדים כלל ומש"ה שפיר כתבו התוס' שם בב"ק וב"ב דאין להאמין לכת השני' במגו דפסלו לקמאי בגזלנותא משום דשום ברור בעולם אינו מועיל להאמין לכת אחת יותר מחברתה משום דמיגו לא עדיף משני עדים. וכאן אין לומר סלק כל העדים והוי כאילו ליכא עדים כלל ולסמוך על המיגו דהרי עיקר המיגו הוא רק מכח העדים דאנו אומרים דעדים השניים יש להם מיגו. ואם נאמר סלק העדים כאילו אינם ממילא אין כאן תורת מיגו כלל. משא"כ בחזקה או בסימנים ניהו דאין זה, מועיל לברר שאותן העדים אומרים אמת ומשום דלא עדיפי הסימנים והחזקה משני עדים. מ"מ אנו אומרים אוקי תרי להדי תרי והוו כולהו עדים כאילו אינם וממילא אנו סומכין על הסימנים או החזקה. וזה מדוייק מאד בלשון הש"ס בכ"ד דאמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו' ולא אשכחן כלשון הזה בגמ' בשאר ספיקות משום דבשאר ספיקות אין אנו צריכין לסלק שני צדדי הסותר ולומר דהוי כאילו אינם וסגי לומר דהחזק' מסייע לצד אחד משא"כ בתרי ותרי א"א לומר דהחזקה מסייע לאחד מן העדים וכמ"ש דחזקה לא עדיפא משני עדים ולכן אמרי' אוקי תרי להדי תרי והיינו דסלק עדותן כאילו אינו והוי כאילו ליכא עדים כלל ואנו סומכין בגוף הדבר על החזקה כנלע"ד נכון בס"ד:

מיהו עדיין לא העלתי ארוכה לדברי הרמ"א חו"מ סי' רס"ז הנ"ל ואמאי עדים ועדים וסימנים יניח ואמאי לא נימא אוקי תרי להדי תרי ויהבינן המציאה למאן דיהב סמנים. ולכן נלענ"ד דרך אחרת בזה דע"כ לא כתבו התוס' דבתרי ותרי לא מועיל מיגו משום דמיגו לא עדיף משני עדים וכנ"ל רק בדבר המועיל מצד הסברא ולא ילפינן לה מקרא כמו מיגו וכדומה ומשום דכמו דאמרינן תרי כמאה אף דמצד הסברא מהראוי לנו להאמין יותר למאה אנשים דיותר הדבר מצוי דשני אנשים משקרים מלומר דמאה משקרים. ואפ"ה אם ב' עדים מכחישין למאה הוי ספק השקול הרי גלתה לנו התורה דמכח הסברא אין אנו יכולין להכחיש את העדים ולהוכיח דהאחרים אומרים אמת ולהכי גם מיגו אינו מועיל בזה להאמין מכח סברת המיגו לבתראי. אבל בדבר דילפינן מקרא דהוא ברור כמו חזקה וכדומה שפיר מועיל גם בתרי ותרי. ואף דאם יבואו עוד שני עדים לא יועילו להכריע כדברי הכת האחת היינו משום דגזיה"כ היא דתרי כמאה ואין שום חילוק בין שני עדים או ארבעה אבל ברור אחר כמו חזקה וכדומה שפיר מועיל כיון שענין חזקה אינו מצד סברא לחוד רק מקרא ילפינן לה. ובזה מובן היטב מ"ש התוס' ב"ק שם להקשות מהא דאמרינן בכתובות שנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו קטנים היו וכו' אם אין כת"י יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים ומוכח מהתם דבתרי ותרי מועיל מיגו דאי בעי לא היו מקיימים את השטר ואמאי לא אמרינן דמיגו לא עדיף משני עדים ותירצו בתוס' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר מועיל טפי אף במקום שני עדים ע"ש. ולפמ"ש יש ליתן טעם לדבריהם דבש"ס כתובות דף כ"ב ע"א אמרינן מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה. ואף דבגמ' שם מסקינן דהאי קרא אתא לדרשא אחרינא אבל עכ"פ מבואר בקרא דאם אמר האב את בתי נתתי לאיש הזה מותרת היא לבעלה אף דבתחילה כשאמר לאיש קודם שאמר הזה היתה אסורה מ"מ כשאמר בתכ"ד הזה מותרת לבעלה ומוכח מקרא דאמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכיון דמקרא ילפינן שפיר מועיל גם בתרי ותרי ולהכי אם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים. אבל בשאר מיגו דלאו מקרא ילפינן לה רק מצד הסברא וזה אינו מועיל בתרי ותרי וכמו דאם יבואו עוד שני עדים לא יועילו אף דג"כ איכא סברא להאמין למרובים וכמ"ש ובזה זכיתי לעמוד על עומק כוונת התוס' בכתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן שהקשו בהא דתרומה ונטמאת הר"ז חמר גמל ומוקמינן לה בשני כתי עדים ואמאי לא מוקמינן התרומה אחזקה וטהורה היתה ביה"ש משום דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך ולא אמרינן השתא הוא דאיטמא אע"ג דגבי דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר הכא דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי ע"ש. וכעין זה כתבו בעירובין דף ל"ו ד"ה הכא. וכל ימי הייתי מצטער להבין דבריהם הקדושים אמאי במקוה אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכן בכ"ד בש"ס ועי' בפני יהושע גיטין דף י"ז ע"א. וגבי שני כתי עדים אמרינן הרי טמאה לפניך ואזלינן בתר חזקה דהשתא. אמנם לפמ"ש דבריהם נכונים מאד דבש"ס חולין דף י' ע"ב ילפילן דאזלינן בתר חזקה מנגע דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא והקשו בתוס' שם דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכו' מנלן דאזלינן בתר חזקה ומה שתירצו שם בתוס' דחו אח"כ בעצמם כמבואר שם. וע"כ צ"ל דבאמת מקרא א"א למידק רק דאזלינן בתר חזקה היכא דליכא ריעותא. והא דמבואר בגמ' בכ"ד דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אע"ג דאיכא ריעותא מסברא ידעינן דחזקה דמעיקרא עדיפא מן חזקה דהשתא אבל קרא דנגע ע"כ מיירי דליכא חזקה דהשתא כמו שהוכיחו בתוס' חולין שם דאל"כ הוי כמו תרתי לריעותא. ומעתה דברי התוס' כתובות דף כ"ו מבוארין היטב דודאי בכל התורה אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף דאיכא חזקה דהשתא כנגדה ומש"ה אמרינן גבי מקוה השתא הוא דחסר וכן בכ"ד אבל כיון דרק מסברא ידעינן לה מש"ה בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה הוי לענין עירוב חמר גמל ולא אזלינן בהא בתר חזקה דמעיקרא ולומר השתא הוא דנטמאה כיון דאיכא ריעותא לפנינו. ואף דחזקה דמעיקרא עדיפא מ"מ לא עדיפא סברא משני עדים דג"כ איכא סברא להאמין יותר למרובים ואפ"ה אמרינן תרי כמאה וה"ה סברא זו דחזקה דמתעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא ג"כ אינו מועיל בתרי ותרי. והא דאמרינן בגמ' למ"ד תרי ותרי ספקא דרבנן אזלינן מה"ת בתר חזקה היינו דוקא היכא דליכא ריעותא דהשתא דבכה"ג ילפינן מקרא דנגע דאזלינן בתר חזקה ואין זה מטעם ברור וסברא רק גזיה"כ וזה מועיל גם בתרי ותרי וכמו דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר בתרי ותרי כיון דמקרא ילפינן לה וכמו שהארכתי לעיל. וזה כפתור ופרח בס"ד. ומעתה נבא לבאר מחלוקת הרמ"א והש"ך בחו"מ סי' רס"ז סעיף ח' דבגמ' ב"מ דף כ"ז וביבמות דף ק"כ אבעיא להו אי סי' דאורייתא או דרבנן ולמ"ד סי' דאורייתא ילפינן לה מקרא דשמלה דיש לה סימנים ויש לה תובעין כדתנן בב"מ שם ומוכח מזה דסי' דאורייתא אבל למ"ד סי' דרבנן אמרינן בגמ' שם דסימנים כדי נסבה ואין להוכיח מקרא דשמלה מידי ואף דסי' מובהק ביותר מועיל לדברי הכל מה"ת מ"מ הוא רק מצד הסברא ולא מקרא. וכ"כ להדיא הש"ך חו"מ סי' רס"ז סק"ז ומעתה לפי מה דקיי"ל סי' דרבנן וגם לסי' מובהק ביותר שיועיל ליכא הוכחה מקרא רק מצד הסברא מש"ה כתב הרמ"א בעדים ועדים וסימנים יניח וכמ"ש בהגהמ"ר ב"מ שם דסימנים לא עדיפי מעדים ותרי כמאה ומוכח מזה דמחמת סברא אין להכריח שהאמת כדברי אחת מן הכתות וכמו שהארכתי. אבל הש"ך סוגר דבאמת קיי"ל סי' דאורייתא והא דאין סומכין על סי' בעדות אשה הוא חומרא בעלמא משום חומר א"א ומש"ה יורדין לנחלה ע"פ עדות שנמצא הרוג בסימנים אלו וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מנחלות ועי' בשו"ת נו"ב ח' אהע"ז סי' כ"ט שהאריך בזה. וכיון דלענין ממון סמכינן על מאן דסובר סי' דאורייתא ולדידי' ילפינן סי' מקרא דשמלה ומש"ה סובר הש"ך דסי' מכריע בתרי ותרי. ומעתה אפשר לומר בנ"ד לפמ"ש בב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ו בשם הרמ"א וד"מ דאם נשאת בסי' אמצעי לא תצא ע"ש אלמא דבדיעבד סמכינן לומר דסי' דאורייתא ולדידי' ילפינן סימנים מקרא דשמלה ומועיל סימן להכריע גם בתרי ותרי כמו שהארכתי וא"כ מותרת (ח"ב) זיין האשה יענטא לדור עם בעלה ונידון דידן כדיעבד דמי כיון שכבר הוא נשואה לו:

עוד אפשר לומר בנ"ד ע"פ מה שהקשה בשו"ת נו"ב שם דדברי התוס' סותרין זה את זה דביבמות דף פ"ח ע"א ד"ה אתא כתבו דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה ובכתובות דף כ"ב ע"א ד"ה תרי כתבו לענין ערעור דפגם משפחה דאם שנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישו דתרי כמאה. וכבר נתעורר הש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו בסתירת דבריהם. ולפענ"ד נראה בזה דהיכא דאנו דנין על נאמנות העדים על דבר שכבר נעשה בזה אמרינן תרי כמאה משום דכיון דאמרה תורה להאמין לשנים אין שום חילוק בין שנים למאה. אבל אם אין מעידין על מעשה שהי' כבר רק דשנים אומרים על דבר שהוא בפנינו שהוא כן ושנים אומרים להיפך כגון בזרק לה קדושין או גט ועדיין מונח הגט לפנינו ואיזה מהאנשים אומרים שיותר קרוב לה ואיזה מהם אומרים שיותר קרוב לו. או איזה אנשים אומרים שמרגישים פגימה בסכין ואיזה מהם אומרים שאין כאן פגימה והסכין הוא לפנינו וכדומה דלאו מתורת נאמנות בי תרי אתינן עלה כי אם מכח ראי' וחות דעתם בזה אזלינן בתר רוב דעות ומש"ה אזלינן בסנהדרין בתר רוב דעות. וכן ביומא דף פ"ג בשנים אומרים צריך ושלשה אומרים א"צ דלדעת רש"י והרמב"ן שם אזלינן בתר רוב דעות. ואף לדידן דלא קיי"ל הכי דוקא בפ"נ דאין הולכין בו אחר הרוב אבל בכה"ג בשאר דברים אזלינן בתר רובא ולא אמרינן בזה תרי כמאה כנ"ל ברור. ומש"ה בכתובות שפיר כתבו התוס' דאם שנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישם דכיון דהם מעידין על מעשה שהי' כבר שנמכר בעבד ונמול לשם עבד וכיוצא בזה שפיר אמרינן תרי כמאה. אבל ביבמות שם דמיירי דאתא גברא וקאי וא"כ אותן השנים שאומרים מת ע"כ אומרים שזה האיש הבא לפנינו אין זה בעל האשה וכיון שמחולקים בדבר שהוא לפנינו אם הוא פלוני או לא ובכה"ג שפיר כתבו התוס' דלא אמרינן בזה תרי כמאה ומטעם שכתבתי. ומעתה בנ"ד שפיר אנו יכולין לסמוך על הסימנים דאין לומר דסימנים לא עדיפי משני עדים כמו שכתבו התוס' לענין מיגו כיון דמחולקים על אדם העומד בפנינו אם הוא פלוני או לא ובכה"ג אזלינן בתר רוב דעות כמ"ש ואולי היו באים עוד אנשים לומר שזהו משה חיים הי' מועיל דבזה לא אמרינן תרי כמאה ומש"ה גם סימנים מועילים ואין זה דומה למ"ש הרמ"א בסי' רס"ז בעדים ועדים וסימנים יניח דשם אין אנו מסופקים אם הוא חפץ זה או חפץ אחר רק הספק הוא אם החפץ הוא של ראובן או של שמעון דהיינו אם ראובן נשתמש קודם שנאבד באותו החפץ או שמעון. ובזה מחורת נאמנות אתינן עלה ואמרינן תרי כמאה ומש"ה אין הסימנים מועילים משום דסימנים לא עדיפי מעדים. אבל בנ"ד שאנו מסופקין על האיש העומד בפנינו אם הוא בעל האשה הזאת או לא ובזה אזלינן בתר רוב דעות ומש"ה מועילים גם סימנים להכריע כאחד מהכתי עדים

עוד כתב הגאון בעל נו"ב בתשו' שם דבנ"ד גם סי' אמצעי מועיל מאחר שאין הספק רק בין שני בני אדם רחוק הדבר שאותו איש האחר שיש לו טב"ע כזה יהי' בו ג"כ סי' אמצעי כמוהו ע"ש. וכבר קדמו בסברא זו התומים בסי' ס"ה ס''ק י"ב אלא שהקשה על זה מהא דאמרו בגטין דף כ"ז ע"ב דדוקא נקב בצד אות פלוני משום דמספקא לי' לר"א שמא סי' דרבנן ע"ש והרי התם דמיירי בהוחזק שני יב"ש ואין לספק רק על אותן שני האנשים ששמן יב"ש ואפ"ה סי' אמצעי אינו מועיל. וכתב לתרץ בשם הרשב"א דכיון דהוחזקו שני יב"ש אנו חוששין לכל יב"ש שבעולם ע"ש. וא"כ גם בנ"ד קשה לסמוך על סברא זו וצ"ע:

עד עד כה כתבנו לפי דברי הנו"ב והב"מ שטלטלו בזה אם מועיל בנ"ד סימנים וגם אם סמנים דאורייתא או דרבנן.

אמנם לענ"ד נראה דאין אנו צריכין לכל זה וישר בל"ד היתר ברור בלא"ה דהרי עיקר מה שמספק עלינו על אותו האיש העומד בפנינו אם הוא בעלה של האשה יענטא או לא הוא רק מחמת הגדת האנשים מקראסניבראד שאומרים עליו שזה הוא יאשי. ואולי ידענו בברור שאותן האנשים משקרים כגון שיפסלו בגזלנותא וכדומה בודאי היינו מחזיקון אותו כי הוא משה חיים משודלאווצי ע"פ הגדת האנשים המכירים אותו כי הוא זה ולא הי' שום ספק בדבר. ומעתה אומר אני דכל מה שפלפלו בגמ' ובפוסקים על סימנים אם מועילים או לא וגם איזה סימן מועיל ואיזה אינו מועיל זה דוקא אם באנו לברר מחמת הסימן שזה הוא אותו האיש או אותו החפץ שאנו דנין עליו כגון שידענו שבעל האשה הי' חוטמו שקועה ועכשיו נמצא אחד מת וחוטמו שקועה בזה יש מקום לספק אם זה הנמצא הוא בעל האשה או לא דאפשר שלמצא אחד בסוף העולם שגם הוא חוטמו שקועה. ולכן יש מקום לומר שאין הסימן ברור גמור בזה אבל אם אנו רוצין לברר מחמת הסימן שאין זה בעל האשה כגון אם ידענו שבעל האשה היו חוטמו שקועה ועכשיו נמצא אחד מת ואנו רואין שאין חוטמו שקועה או להיפך שבעל האשה לא היתה חוטמו שקועה וזה המת חוטמו שקועה בזה אין שום ספק דאין זה בעל האשה ואפילו אם מאה עדים מכירים אותו כי הוא זה הכי סהדי שארי נינהו. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק אהע"ז סי' ל"ו. ולא עוד אלא דגם בארוך וגוץ דהם סי' גרועים ביותר אם ידענו שבעל האשה הי' ארוך וזה הנמצא הוא גוץ הדבר ברור שאין זה בעל האשה והכרת טב"ע בעדים אינו מועיל כלום בכה"ג. ומעתה בנ"ד שנתברר לנו שהאיש משה חיים הי' לו שומא במצח ורושם במרפקו ואם האנשים מק"ב יעידו שגם יאשי הי' לו סימנים כאלה בלא"ה אין הסימנים כלום אמנם אם אנשי ק"ב לא ידעו מזה עכ"פ אם שני עדים כשרים יעידו בתו"ע שיודעים כי יאשי מק"ב לא היתה לו שומא במצחו או רושם כמרפקו א"כ ליכא שום ספק כלל כי זה האיש הוא יאשי מאחר כי יאשי לא הי' לו שומא וזה יש לו ומאחר שנתברר כי זה האיש איננו יאשי מק"ב ממילא אנו יודעים כי הוא משה חיים ע"פ האנשים המכירים אותו בשם זה. כנלענ"ד ברור:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה