מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן יט
ב"ה יום ג' כ"ד טבת תרל"ד לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן אשכול הכופר ומפואר לתהלה מוה' יעקב שור נ"י
מכתב שאלתו הגיעני ולא יכולתי להשיב עד עתה לגודל הטרדה. והנה תורף שאלתו באחד שיש לו ס"ת בביהכנ"ס זה כמה שנים. ועכשיו הוא רוצה לקבל הס"ת משם וליתנה לביהמ"ד ואנשי ביהכנ"ס מוחים בו וטוענים אשר בודאי הקדיש את הס"ת לגמרי לביהכנ"ס. והוא אומר שנתן הס"ת אז לביהכנ"ס כי הי' מתפלל אז בביהכנ"ס ודעתו הי' אז כמנהג בע"ב אשר נותנים ס"ת לביהכנ"ס ואינם מקדישים לגמרי רק באיזה מקום שמתפללים שם מניחים הס"ת. ומעכ"ת נברר לדון בזה עם עוד אחד והסכימו שני הבוררים לשאול דעתי בזה:
והנה מקור הדברים הוא בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעיף כ' דס"ת שהוחזק שהי' של אבותיו של ראובן אין הצבור יכולין להחזיק בו. ובט"ז שם הביא בשם תשו' מהרש"ל באחד שנתן שנתן סבת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עלי' מפילים של הקדש שהן של צבור והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שסי' אומר שלו הוא ולא נתתי' לחלוטין ופסק המהרש"ל דאם בא אח"כ איהו גופי' ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיני' אם אין לו ראי'. דחזקה שהוא אקדשי' והוא הוי מוציא ועליו הראי'. וכתב הט"ז ע"ז שנראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראין מוחזקים וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו היאך יחזיקו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו. ולכאורה נ"ד תלוי באשלי רברבי במחלוקת המהרש"ל והט"ז הנ"ל דלדעת מהרש"ל אינו יכול להוציא מהקהל ולדעת הט"ז מוקמינן הס"ת בחזקת בעליו. הן אמת שדברי מהרש"ל אינם מובנים דשם בתשו' הביא ראי' לדבריו מדברי מהרי"ק שורש קס"א גבי כלי כסף של הקדש שמביאים תמיד לביהכנ"ס יכולים הקהל לחפשם שישארו בחזקת הקדש. ודברי מהרי"ק האלו הובאו ביתה יוסף בש"ע סי' קנ"ג סי"ח. וגם דברי הש"ע בסעי' כ' גבי ס"ת דאין הצבור יכולים להחזיק בהס"ת נובעי' ג"כ מדברי מהרי"ק שורש ע'. א"כ היאך מייתי המהרש"ל ראי' מכלי כסף לענין ס"ת דהצבור יכולין להחזיק הא במהרי"ק גופי' בשורש ע' מבואר לענין ס"ת להיפך דאין הצבור יכולין להחזיק בו. גם דלפי דברי המהרש"ל דברי המהרי"ק בשורש קס"א ובשורש ע' סותרים זה את זה. גם דברי המחבר בסעי' י"ח ובסעיף כ' סותרים זא"ז. ואם נאמר איזה סברא לחלק בין ס"ת לכלי כסף וכמו שמחלק הש"ך בשם תשו' שארית יוסף עי' ביו"ד סי' רנ"ט בש"ך שם סק"ו ובזה דברי המהרי"ק והמחבר מיושבים אבל עדיין קשה על המהרש"ל איך מייתי ראי' מכלי כסף לענין ס"ת כיון שחלוקים הם. והחילוק בזה מוכרח מדברי מהרי"ק גופי' שפסק גבי ס"ת להיפך ממה שפסק גבי כלי הקדש. ובקצת דברי אלה. נתעורר אאמו"ר הגאון המובהק במ"ג סי' קנ"ג שם. וגם מעכ"ת נתעורר קצת בזה:
ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות ולתקן שיהיו דברי חכמי' קיימים. אחרי שנדקדק בלשון הט"ז הנ"ל שכתב שנראה דהמחבר בסעי' כ' חולק על המהרש"ל. ולכאורה דין המחבר והמהרש"ל ממש עובדא חד הוא והמחבר פסק להדיא דלא כמהרש"ל ומה ספק יש בזה ובודאי חלוקין הם. גם מ"ש הט"ז דמדברי המחבר נראה דאין הקהל נקראין מוחזקין ובזה הוא חולק על מהרש"ל. ואמאי לא קאמר דחלוקין הם אם היחיד יכול להוציא מהצבור או לא דע"ז אנו דנין ולא מי מיקרי מוחזק. ואנהירינהו משמיא לומר בזה דבר ברור ואמת דהנה יחיד שנתן שום דבר לביהכנ"ס יכולין הקהל לבוא עליו מכח שני טענות. אחד כיון דזכו כמה שנים לקרות בהס"ת או להשתמש בכלי קודש אין ליקח אותו ולבטל מהם המצוה ומזה מיירי המהרי"ק בשורש ע' והש"ע בסעיף כ' ופסקו להלכה דאין הצבור יכולין להחזיק בזה. אמנם אם טוענים הקהל שיש רגלים לדבר והוכחות גדולות שבפירוש הקדיש אותם היחיד מזה מיירי המהרי"ק בשורש קס"א והמחבר בסעי' י"ח. ובזה פסקו דהקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש וממילא אין סתירה כלל בדברי המהרי"ק והמחבר. ומש"ה בעובדא דמהרש"ל שהי' שם הוכחות גדולות שבודאי הקדיש את הס"ת שהרי היו עלי' מעילים של הקדש ולא שמע אדם מעולם שאמר שהיא שלו. ולזה כתב דחזקה שהוא אקדשי'. והביא ראי' מדברי המהרי"ק שורש קס"א דשם ג"כ היו הוכחות שהקדיש אותם וכמ"ש ופסק דהצבור יכולין להחזיק בהם. ולהכי לא הביא מהרש"ל שם מדברי מהרי"ק שורש ע' דשם מיירי לענין זכיית הקהל שזכו בהמצוה ואין זה ענין לנדון המהרש"ל דאתו עלה דמחמת שלא תבע היחיד הס"ת מכמה שנים יש הוכחה שהקדישה בפירוש ומש"ה כתב המהרש"ל דחזקה שהוא אקדשה והממש"ה וזה ממש כמו שכתבתי. אמנם השארית יוסף והש"ך ביו"ד פי' רנ"ט דחו דברי מהרש"ל מטעם אחר דדוקא בכלי הקדש דאין המנהג להניחם בביהכנ"ס ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בביהכנ"ס רק היו לוקחיה אחר השימוש בבהכנ"ס לביתם ומש"ה הוי הוכחה שהוקדשו משא"כ בס"ת שמנהג העולם להניחה בביהכנ"ס וגם קדושתה גדול ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ומש"ה אין כאן הוכחה כלל שנתקדשה. ומעתה דברי הט"ז מדוקדקים היטב דודאי אין קושיא כלל מדברי מהרי"ק שורש ע' והמחבר סעי' כ' על המהרש"ל מטעם שכתבתי דשם מיירי שהקהל טוענים שזכו בהמצוה ולא דמי כלל לנדון המהרש"ל. ולהכי כתב הט"ז שנראה שחולק על פסק הש"ע מדברי מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראין מוחזקין. וביאור דבריו דהרי באמת בעובדא דמהרש"ל ליכא עדות ברורה שהקדישה היחיד רק אומדנות והוכחות רק דס"ל דהקהל נקראין מוחזקין מספק והיחיד שדן עמהם הוי הממע"ה כמ"ש מהרש"ל להדיא וא"כ בעובדא מהרי"ק שורש ע' והמחבר סעי' כ' ניהו דאין הקהל טוענים מחמת הוכחות שהוא הקדישה בפירוש. מ"מ אם איתא כדבריו דהקהל נקראין מוחזקין אנן הב"ד נטעון עבור הקהל כמו שטוענין למוחזק כיון שאין הקהל יודעין אם הקדיש היחיד את הס"ת אנן טוענין עבורם. ועי' בש"ך סו' ע"ב ס"ק קמ"ב ודוק. והרי גם בסעי' כ' הי' מונח הס"ת זמן רב אצל הקהל מזמן אבותיו של ראובן ואמאי אין הב"ד טוענין עבור הקהל שבודאי הקדישה היחיד וע"כ דאין הקהל נקרא מוחזק בזה כנלפענ"ד בעז"ה:
ומעתה בנ"ד לדעת השארית יוסף והט"ז והש"ך יכול, היחיד להוציא הס"ת מהצבור. ואף אם נאמר דהמהרש"ל חולק ע"ז מ"מ הם רבים נגדו וגם בתראי והלכה כבתראי. עוד נ"ל דאפשר דהמהרש"ל מודה בנ"ד דדוקא אם היחיד רוצה ליקח הס"ת לעצמו וכעובדא דהמהרש"ל בזה יש מקום לומר מדהניח הס"ת זמן רב בביהכנ"ס חזקה שהוא אקדשה מדלא הניח הס"ת בביתו. משא"כ בנ"ד שרוצה היחיד ליתן הס"ת לביהמ"ד אחר ניהו שהוא הקדישה היינו לענין שיקראו בה רבים אבל מאן לימא לן שהקדישה לביהכנ"ס זה דוקא ולא לאחרת והא דהניח אותה בביהכנ"ס זו הוא מפני שהי' מתפלל שם. ויש סעד לדברי מתשו' מהר"ם אלשיך סי' כ"ז שכתב באחד שהקדיש ס"ת על מנת להעלותה לא"י ובבואו לא"י הכניס הס"ת בקהל שהי' רגיל להתפלל בו וקראו אותו שם לתורה ועשו לו מי שבירך בעבור שהקדיש ס"ת ועכשיו רוצה ליתן הס"ת לקהל אחר ואמר שהקדיש בתנאי שיוליכנה לכל ביהכנ"ס שירצה. וכתב שם בתשובה שאין להאמינו שהי' תנאי בהקדש במיגו דאי בעי אמר שלא הקרישה מאחר שנודע מההקדש בשעה שבא לא"י ובשעה שבירכו אותו במקהלות ואז לא נודע מהתנאי רק עכשיו טוען שהי' תנאי א"כ הוי מיגו למפרע ע"ש. וא"כ בנ"ד שלא נודע כלל שהקדיש הס"ת לרבים שפיר יכול לומר שהקדישה על תנאי שיוליכנה לכל ביהכנ"ס שירצה. ומכל שכן אם טוען שלא הקדישה כלל שנאמן במיגו:
אמנם עדיין יש לעורר בזה. דהנה במה שנתעוררו דדברי מהרי"ק והמחבר בסעיף י"ח וסעיף כ' סותרים זא"ז הי' נראה לי דבר חדש דהתוס' בב"מ דף ו' ד"ה והא הקשו אמאי בתקפו כהן אין מוציאין מידו והלא הבעלי' יאמרו ליתנו לכהן אחר ותירצו דאינו יכול לתבוע רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון ע"ש ועי' תוס' ב"ק דף ק"ט ע"ב ד"ה ומה. מדבריהם למדנו דהיכא דאין להבעלים שום זכות בגוף הדבר רק טובת הנאה אם קדם הכהן ותקף אין מוציאין מידו ואף למאן דס"ל תקפו כהן מוציאין מידו הוא משום דהבעלים נגד חזקת חי ועד חזקת א"א מזה יש סברא לומר דחזקה לאו כלום הוא עד הגדת שני עדים והוי כאילו און כאן חזקה כלל והוי' מה"ת ספק השקול משא"כ בנ"ד אה עדים מעידין על ארה אחד ששמו משה חיים או יאשי וכדומה אין כאן שוה דהבעלים אומרים שאין זה זה בכור כלל וגוף הבסמה שלהם. אבל אם בודאי הוא של כהן יכול כל כהן שירצה להחזיק בו ואין מוצאין מידו. ומעתה ניחזי אנן בכלי הקדש של כסף אף אם הבעלים לא הקדישו אותן למסור לצבור מ"מ פשיטא דאסור להשתמש בו תשמיש חול דלא גרע מתיק של תפילין דהיכא דאזמני' וצר בי' אסור להשתמש בו ועי' בסי' קנ"ד סעי' י"ו וא"כ אין להבעלים שום זכות בזה רק טובת הנאה שיכולים ליתן את הכלי קודש לכל צבור ולכל ס"ת שירצו ואף דיכולים למכרו מ"מ בקדושתייהו קאי וגם הבעלים השניים לא יהי' להם רק טובת הנאה ומש"ה יכולים הצבור לתפשם שישארו בחזקת הקדש וכמ"ש התוס' לענין תקפו כהן דאין מוצאין מידו. משא"כ גבי ס"ת דאם לא הקדישו למסור לצבור גוף הס"ת של בעליו הוא ללמוד בה ומש"ה שפיר יכולים הבעלים להוציא מיד הקהל ומש"ה אתיין שפיר דברי המהרי"ק והמחבר דגבי הכלי הקודש דע"כ יתנו אותם הבעלים לאיזה צבור דאין להבעלים שום צורך בזה וכמ"ש דמי שפיר למתנות כהונה דע"כ הבעלים יתנו אותם לכהן איזה שיהי' ומש"ה, אם תקפו כהן אין מוציאין מידו ולהכי פסקו דאין מוציאין מהקהל משא"כ בס"ת דאפשר דהבעלים יחזיקו הס"ת בביתם ללמוד וכדומה ומש"ה פסק המחבר בסעי' כ' דאין הצבור יכולין להחזיק בו וזה נכון ודוק. ומעתה יש לעורר במ"ש לדעת המהרש"ל דחזקת הקדישו אותו הבעלים דמ"מ יכולים הבעלים לומר דלא הקדישו לביהכנ"ס זו דוקא רק ליתן לאיזה מקום שירצה וע"פ האמור הא ליתא דמאחר שהקדישו הבעלים הס"ת ואסור להם ליקח הס"ת לביתם כמ"ש מהרש"ל להדיא וע"כ יתנו הס"ת לאיזה צבור א"כ תו אין להם בהס"ת רק טובת הנאה וא"כ אין יכולין להוציא מהקהל שתפסו את הס"ת כמ"ש התוס' לענין תקפו כהן. אמנם באמת בלא"ה י"ל דמהרש"ל מודה בנ"ד דכאן ליכא אומדנות המוכיחות כמו בעובדא דמהרש"ל שהי' שם הוכחות גדולות שהבעלים הקדישו הס"ת למסור לרבים ובפרט לפמ"ש המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב דבזה"ז הוי כהתנה בפירוש שלא תחול על הס"ת קדושת רבים ויכולין הבעלים למוכרה ע"ש ומכ"ש שיכולים למסור הס"ת לצבור אחר על כן נלפע"ד דהדין עם היחיד ומחויבים הקהל להחזיר לו הס"ת והוא יתן אותה לאיזה ציבור שירצה:
דברי ידידו: