אור ברסלב

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

סימן יח

סימן יז

ב"ה יום ה' ב' אלול תרמ"ב לפ"ק כפר בראטקאוויץ. אורך ימים ושנות חיים לכבוד הרב החריף השנון זית רענן. אחריתו יהיה מנון. מופלג בתורה ויראה מוה' אלעזר יעקב פאדהאריצער נ"י:

מכתב שאלתו הגיעני. בשמעון שקנה מראובן מאה מדות חטים והתנה שיהי' משקל מדת החטים כך וכך ונתן להמוכר כל דמי המכירה גם שכר מהמוכר החדר שהחטים מונחים שם ונתן דמי שכירות החדר עבור ד' חדשים שאז יקחם משם. וכאשר בא הקונה ליקח החטים לביתו ראה שנתקלקלו הרבה מאכילת זבובים קטנים. ומקודם צריך לעיין אם קנה הלוקח דהרי מעות אינו קונה. ואם מטעם ששכר המקום שהחטים מונחים שם וקנה החטים מתורת חצר אף אם משתמר מ"מ אינו מועיל לדעת הש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' וסי' קצ"ח סק"ז דהיכא דהמטלטלין מונחים מכבר בחצר והקנה לו שניהם כאחד לא קנה. ומלשון השאלה כאן נראה שהחטים היו מונחים בהחדר קודם ששכר ממנו ובכה"ג לא קנה לדעת הש"ך הנ"ל. וגם מטעם אגב לא מהני בנ"ד לדעת הרמ"א בסי' ר"ב סעיף ב' דבעינן דוקא שיאמר לו בהדיא קנה אגב קרקע אף אם המטלטלין מונחים שם. הן אמת שדברי הש"ך תמוהים כאשר האריכו בזה האחרוני'. וגם אנכי הארכתי בזה בכמה תשובות. וגם יכול המוכר לומר קים לי כדעת הרמב"ם והמחבר בסי' ר"ב סעיף ב' דבצבורין לא בעינן אגב וע"פ מה שפירשו דבריו הכ"מ והפרישה דלאו מטעם חצר ס"ל להרמב"ם דקונה רק מטעם אגב. והא דמסקינן בגמ' קדושין דף כ"ו דבעינן דוקא שיאמר לו אגב היינו דוקא באינן צבורין אבל בצבורין קונה מטעם אגב אף אם לא אמר בפירוש אגב. ועוד דהרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' מכירה הל"ז וז"ל וכן השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה וכו' ע"ש. ואם נאמר דכוונת הרמב"ם דקנה הוא מטעם חצר וכמ"ש הכ"מ שם א"כ הרי מבואר להדיא ברמב"ם דלא כהש"ך דהרי על אותו דין עצמו כתב הש"ך סי' ר"ב דבכה"ג לא שייך קנין חצר משום דלא אמרינן חצרו ומתנתו באים כאחד. ואם כוונת הרמב"ם שם דקונה מטעם אגב א"כ מוכח דס"ל להרמב"ם דבצבורין קונה מטעם אגב אף אם לא אמר אגב בפירוש אף היכא דאינו מועיל מטעם קנין חצר דהרי לדעת הש"ך אינו מועיל קנין חצר בכה"ג ואפ"ה מועיל (ח"כ) ואו מטעם אגב אף אם לא היו צבורין וכפירוש הכ"מ והפרישה בכוונת הרמב"ם. וגם ממקומו הוא מוכרע דהרי דעת הרמב"ם דבצבורין לא בעינן שיאמר אגב. ואם נאמר דכוונת הרמב"ם הוא מטעם קנין חצר וכמו שפירשו הר"ן ס"ק דקדושין והב"י סי' ר"ב א"כ מבואר להדיא בהרמב"ם דחצר קונה בכה"ג אף בקנה החצר והמטלטלין ביחד ודלא כהש"ך. ואם כוונת הרמב"ם דצבורין מהני בלא אגב הוא לא מטעם חצר רק מטעם קנין אגב וע"כ כמו שפירשו הכ"מ והדרישה. וא"כ בנ"ד ממנ"פ יכול המוכר שהוא המוחזק לומר קים לי שקנה הלוקח כבר החטים דלדעת החולקים על הש"ך פשיטא דקנה הלוקח מטעם חצר. ולדעת הש"ך דבכה"ג דקונה החצר והמטלטלין לא מהני קנין חצר. מ"מ כבר הוכחתי דלדעת הש"ך ע"כ צ"ל דהרמב"ם סובר דמועיל בצבורין לקנות מטעם אגב ושלא מטעם חצר וכפירוש הכ"מ וא"כ קנה הלוקח בנ"ד מטעם קנין אגב כיון דהי' צבורין אף אם נאמר דקנין חצר לא מהני בזה וכדעת הש"ך וכמו שהוכחתי. דלדעת הש"ך ע"כ צריך לפרש כוונת הרמב"ם כפירוש הכ"מ והדרישה וזה נכון מאד לדינא בס"ד:

וראיתי למעכ"ת שהביא בשם התוס' ב"מ דף ס"ד ע"ב ד"ה האי דהמוכר יכול לתת לו חטין אחרים. ולפענ"ד לא דמי כלל דהתם מיירי בנתן מעות ולא משך כמ"ש התוס' שם ד"ה אי בתירוץ השני וכ"כ הגהמ"ר שם. וכיון דאין כאן קנין כלל דמעות אינו קונה רק דמוטל החיוב על קרקפתא דגברי לקיים דיבורו כדי שלא לעמוד במש"פ ומש"ה יכול המוכר לאכול אותן חטים כיון דבאותן החטין אין ללוקח שום קנין ורק דהמוכר מחויב ליתן לו חטין אחרים כדי לקיים החיוב המוטל עליו. משא"כ בנ"ד דקנה הלוקח אותן חטים המונחים בהחדר או מטעם קנין חצר או מטעם קנין אגב לדעת הרמב"ם א"כ פשיטא דאסור לו להמוכר לאכול אותן חטים הקנוים להלוקח בקנין גמור. ואם נתקלקלו החטין ההפסד ללוקח ונסתחפה שדהו. והך דפוסק על הגדוש ודאי מיירי במעות לחוד ומש"ה יכול המוכר ליתן לו חטין אחרים וכמ"ש. אמנם אם יתברר הדבר שהיו זבובים בהחטין בשעה שמכר לו הוי מקח טעות ומעות חוזרים. ואם הדבר ספק הממע"ה כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעיף ט"ז כנלענ"ד. ולרב הטרדה אנכי מוכרח לקצר. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה