מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן יד
ב"ה יום ג' י"א תשרי תרל"ח לפ"ק לבוב. במיתי שתא חדתא. תיתי ברכתא טבתא. לכבוד ידידי הרב המופלג בתורה. וביראת ד' טהורה. ותיק וחסיד. כש"ת מוה' ניסן הכהן נ"י דומ"ץ בק' צעשינוב:
מכתב שאלתו הגיעני. באחד שנשא אשה והאיש מתנהג במעשה נערות והולך הנה והנה וחושב מחשבות ולפעמים מדבר בשעת הילוכו דברי שטות אך כששואלין אותו משיב כהוגן על הן הן ועל לאו לאו. וקודם החתונה וגם אחרי כן הי' לפעמים כועס מאד עד שיצא מדעתו בעת כעסו. וזה הי' כמעט בכל יום בערך שעה או יותר ואח"כ חזר לקדמותו. וכעת עברו ערך ארבעה חדשים אשר אינו כועס כל כך רק כשאדם מקניטו אזי כועס כדרך כל אדם רק התנהגותו הנ"ל עדן לא סר ממנו. והרופאים אומרים שזה אין שגעון רק שנולד במוח ודעתא קלישתא. ושאל מע"כ אם שוטה כזה יכול לגרש אשתו והעתיק לפני תשובה מאת הגאבד"ק להתיר מטעם כיון שהוא לעולם כן ובתולדה אמרינן כשם שכנסה בדעת זו כן יכול לגרשה וכדאמרינן ביבמות דף קי"ג ע"ב לר"א דהיכא דלא הוי עתים חלים ועתים שוטה אמרינן כקידושין כך גרושין. אלא שעורר על זה לפי מה דאמרינן בחולין דף י"ג בהעלום חש"ו דיש להם מעשה. ולשיטת רש"י שם דמעשה עם הדיבור חשיב מעשה ודיבור בלא מעשה חשיב מחשבה גרידא. ואם כן הקדושין הועילו משום דהוי דיבור ומעשה אבל הגירושין אף דנתינת הגט חשיב ג"כ דיבור ומעשה. מכל מקום לדעת הפוסקים דבעי' שליחות בכתיבת הגט א"כ מינוי השליחות חשיב דיבור בעלמא ומחשבה גרידתא ולא שייך לומר כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ובגמ' ביבמות דאמרו כקידושין כך גרושין אפשר דמיירי דהבעל כותב בעצמו. ואף שכתב הב"ש סי' קכ"א ס"ק ט' דחרש יכול לעשות שליח לכתיבה דכיון דלאו קדושין גמורים הם א"צ שליחות גמור ומקילין בזה ע"ש זה דוקא בחרש דמה"ת לאו בר דעת היא כל ומש"ה מקילין במצוה לסופר לכתוב משא"כ בנ"ד דאית לי' דעתא קלישתא ומועיל עם מעשה דוקא לשיטת רש"י. וגם לדעת התוס' י"ל דקדושין דא"א לתלות המעשה בענין אחר ובכה"ג מועיל עם דיבור משא"כ מינוי השליחות דהוא דיבור לחוד ומחשבה גרידתא לא מהני זה תורף דבריו. ולא זכיתי להבינם דהא בחולין שם אמרינן דמעשה מועיל גם בחש"ו אף דאינם בני דעת כלל מ"מ במעשה ודיבור עמו מהני וא"כ גם בחרש הועילו הקדושין מה"ת דנתינת הקדושין חשיב מעשה ואפ"ה יכול לעשות שליח לכתיבת הגט כמ"ש הב"ש וא"כ גם בנ"ד אף אם נאמר דמחמת שדעתו קלושה הוי כשוטה. מ"מ לא עדיף מחרש גמור דדינו כשוטה לכל דבר ואפ"ה בקידש כשהוא חרש יכול לעשות שליח לכתיבת הגט ואמאי לא יועיל גם בנ"ד. ולא מצינו לחלק בהא דיש להם מעשה לחש"ו בין שוטה גמור או לא. הן אמת דלפ"ז דברי הב"ש הנ"ל צריך להבין דאמאי יועיל בחרש מינוי השליחות לגרש דהוא דיבור בעלמא כיון דבשעת קדושין הוי מעשה גמור'. וגם בלא"ה דברים הללו מרפסין איגרי דבש"ס יבמות אמרינן דחרש תקינו לי' קדושין דרבנן ע"ש ר"פ חרש וברש"י שם דמה"ת אין קנינו קנין. ולדבריו מועיל קדושי חרש מה"ת משום דהוי דיבור ומעשה ואמאי חש"ו פטורין מכל המצות הא אם יאמרו בפירוש שעושין לשם מצוה עם מעשה המצוה מועיל דהוי מעשה ודיבור. ולכן נלפענ"ד דלא דמי כלל להך דחולין דהיכא דמועיל בפיקח מחשבה בעלמא בלא מעשה כגון שמצא קליפת אגוז וחישב עלי' לקבלה דמקבל טומאה מיד דכל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ועי' ברש"י חולין דף י"ג שם ד"ה ואין. בזה אמרינן דבחש"ו אף דמחשב' אין להם מ"מ אם צירף מעשה עם דבור שפיר מהני. וכן בהכשר אוכלין דבגדול סגי במחשבה בעלמא דאם ירד על הפירות טל ושמח הר"ז בכי יתן ומש"ה מועיל בקטן מעשה ודיבור משא"כ במקום דגם בגדול בעי' דוקא מעשה ומחשבה אין זה מועיל בקטן. וראי' גדולה לזה מדברי רש"י חולין שם דף י"ב ע"ב ד"ה אמר שפירש האי דאמר בש"ס ותיבעי לי' מעשה כגון דקיימא עולה בדרום ואמר הריני מביאו לצפון לשחטו לעולה שאינה כשרה בדרום ע"ש. ולמה לי' לרש"י כולי האי ולא פירש שהעולה עמדה בצפון והקטן אמר ששחטה לעולה וכן עשה דהוי מעשה דהיינו השחיטה עם הדבור שאמר ששחטה לעולה דמועיל לשיטת רש"י. וע"כ דמעשה השחיטה לא חשיבא להוכיח על הכוונה שהרי מעשה זו היא מחויבת להיות גם בגדול ולכך פרש"י שהעולה עמדה בדרום והקטן הביאה לצפון שאז עשה מעשה יתירה שמוכיח דכוונתו לקדשים ששחיטתן בצפון. ונראה שלזה כוון רש"י שם דף י"ג ד"ה ותיבעי שכתב דאם שחט ופירש לשם עולה אין המעשה מוכיח על המחשבה שכל השחיטות שוות עכ"ל. והיינו דהשחיטה המחויבת לעשותה אינה מוכחת על הכוונה רק אם עשה מעשה יתירה כגון דקיימא בדרום והביאה לצפון והטעם לזה דאף דחש"ו אין להם דעת מ"מ לפעמים עושים מעשה קוף בעלמא כמו שרואים הגדולים עושים ומש"ה אם העולה עמדה בצפון ושחטוה חש"ו אין כאן מעשה מוכיח על הכוונה דאפשר שראו גדולים שוחטים קרבנות ויעשו גם הם כן. ומש"ה בעינן דוקא דקיימא בדרום והביאה לצפון. וא"כ בקדושין מה שנותן הטבעת לידה לא חשיבה מעשה להוכיח על הכוונה דאותה מעשה היא מחויבת להיות וגם בגדול איתא ומש"ה לא הוי קדושין רק מדרבנן. אלא דקשיא לי' להב"ש כיון דעכ"פ מועיל הקדושין מדרבנן היאך יכול לעשות להסופר לשליח דהרי לא מצינו לחז"ל שתקנו שליחות לחרש מדרבנן ולזה תירץ דהקילו בזה כיון דלא הוי קדושין גמורים. וא"כ בנ"ד דיש עליו חשש שוטה א"כ גם בלאו דברי הב"ש יכול לעשות שליח דממנ"פ אם הי' שוטה גם קדושין דרבנן ליכא כדאמרינן ר"פ חרש דבשוטה לא תקינו רבנן קדושין כלל ולכן יפה הורה הגאבד"ק דיכול לגרשה דכקודושין כך גרושין. ועי' בב"ח סי' קכ"א שכתב שמי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אע"פ שדלה וחלושה קדושיו קדושין גמורים וכן גירושיו והיינו ממש נ"ד ועי' בפר"ח סי' קכ"א ס"ק ו'. ונראה מדברי הב"י והפר"ח דבזה מודה הרמב"ם דלא מיקרי שוטה דהרמב"ם מיירי דוקא בשוטה גמור לדבר אחד דבזה ס"ל להרמב"ם דמיקרי שוטה דהני ד' דברים המוזכרים פ"א דחגיגה לדוגמא נקטינהו וה"ה בשוטה בדבר אחד משאר דברים אבל בדעתא קלישתא אם משיב כהוגן ומבין על בוריו מה שמדברים אליו אינו בכלל שוטה לכ"ע. וגם בלא"ה דעת המהרי"ט ח"ב ח' אהע"ז סי' ט"ז דהרמב"ם מיירי לענין עדות דוקא. ולכן נלפענ"ד דבנ"ד אם אינו עתים חלים ועתים שוטה רק תמיד במעמד אחד יכול לגרש. דברי ידידו: