מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
סימן יא
ב"ה יום ו' עש"ק י' אלול תרל"ה לפ"ק לבוב היושב בשמים יכתוב ויחתום לחיים. את כבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי צח השכל ונקי הרעיון ירא ד' כש"ת מוה' דוב טובי' נ"י מורה צדק לעדתו בק' שצעריץ יע"א:
מכתבו הגיעני ועמו הסליחה אשר אחרתי עד עתה מלהשיבו כי הייתי מוטרד בשו"ת אחרות. עתה באתי לעיין בדברי שאלתו באלמנה מניקת שהולד אשר הי' לה מקודם החזיקה מניקת עבורו רק שהיא היתה גם כן מסייעת להניק כמה שבועות. ומחמת זה לא הי' הולד בשלימות הבריאות וצווחה המניקת שלא תתן להילד להניק כלל כי חלבה מזיק להולד ופסקה אז מלהניק עוד. וכאשר נולד הולד האחרון לא הי' חלב בדדי' די סיפוקה ולקחה לה מניקת להניק הילד והיא בעצמה נתנה גם כן להניק והילד לא שקט והי' בוכה. ופעם אחת באה אשה אחת לביתה שהי' הילד בוכה ואמרה לה מפני מה לא תתן להניק והשיבה כי אין בדדי' כלום. ואח"כ נתנה הילדה להמניקת ביום ג' בסבת חמשה ימים קודם פטירת בעלה ובמשך החמשה ימים האלו הלכה שתי פעמים לבית המניקת לסייע להניק הולד. ובעש"ק אמרה לה המניקת כשאתה נותן הדד בפי הילד הוא כמו סם להילד והשיבה א"כ לא אתן עוד להניק וביום שבת קודש ראתה בדדי' שאין לה שום טפה חלב בדדי' ומחמת שראתה שאין לה שום טפת חלב להניק לא הלכה להמניקת להניק הולד. ובמוצאי ש"ק נפטר בעלה ושל"ח. גם צוה בעלה ואמר אם יחי' יחזיק מניקת להולד ואם ימות למה תהי' קשורה שתי שנים רק תתן הולד למניקת. גם אשה אחרת ראתה ביום ש"ק שלא הי' שום חלב בדדי' והגידה כן בפני ב"ד. עוד צוה בעלה ליתן לכל ילד ט"ו מאות רייניש והמותר יהי' שייך לה בעד הכתובה. ועתה אחר שמונה חדשים שמת בעלה ולא הניקה עוד מבקשת להנשא לאחר. ומעכ"ת האריך הרחיב בפלפול עצום ודברים נכונים למצוא לה פתח היתר וביקש ממני לעיין בזה. והנה מקור הדברים בש"ס יבמות דף מ"ב היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא וכו' אלא משום דחסא אי הכי דידי' נמי דידי' חייס עלי' הכי נמי חייס עליוי' אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא איעברא ומיעכר חלבה וקטלה לי' וכו'. והרמב"ם וסמ"ג כתבו הטעם דדחסא ותמהו כולם דהא טעם זה נדחה בגמ' ומסיק הטעם משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. וראיתי להגאון בעל נו"ב מהד"ת סי' ל"ח שכתב בזה דבר נחמד דהא דאמרינן דחייס על הולד שלא ידחסנו משום דלמה לו להרוג בחנם עבור של חבירו משא"כ לפי המסקנא דסתם מעוברת למניקה קיימא א"כ בכוון ידחוס את הולד ויהרגנו כדי שלא יצטרך לגרשה לכשתלד ע"ש. ולהכי שפיר לפי המסקנא אפשר לקיים טעמא דדחסא. ע"ש בדבריו כי נעמו. מיהו עדיין צריך ביאור מי דחקו להרמב"ם לומר כן ואמאי לא קאמר כפשטת לשון הגמ' דמעוברת אסורה משום דלמניקה קיימא. ולפענ"ד נראה להביא ראי' גדולה לדעת הרמב"ם דטעמא דדחסא הוא גם לפי המסקנא דבש"ס ריש פ"ד דיבמות פליגי ר"י ור"ל בחולץ למעוברת והפילה דלר"י חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה ור"ל ס"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה וקאמר הש"ס דפליגי בסברא אי אמרינן איגלאי מלתא למפרע דההיא דמיעברא אפולי מפלה ובת חליצה ויבום הוא. ור"ל ס"ל דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע ע"ש היטב. ולכאורה (ח"ב) דלת קשה טובא לר"י דהרי התוס' בסוטה דף כ"ו ד"ה מעוברת הביאו בשם הספרי דאם קינא לה כשהיא מעוברת ומת הולד או הפילה אינה שותה ויליף לה מקרא. ואם נאמר דטעם איסור מעוברת משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. א"כ כשהפילה, אח"כ אמרינן איגלאי מלתא למפרע דההיא דמיעברא אפולי מפלה לסברת ר"י ומעולם לא היתה קיימא להנקה ולא היתה אסורה מעולם ואמאי אינה שותה ולפענ"ד נראה בזה דהנה הנמוקי יוסף ר"פ החולץ שם כתב בטעם סברת ר"ל דל"א איגלאי מלתא למפרע אע"פ דבהרבה מקומות אמרינן איגלאי מילתא למפרע שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עיבור כמאן דליתא דמי וחליצה שחלץ לה כשרה אלא שאינו כן דר"ל חייש דילמא באותה שעה שחלץ ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאחר כן גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לא כלום הוא ע"ש בנמוקי יוסף. מדבריו נראה דר"י ור"ל פליגי אם חיישינן שמא נולד בין החליצה להפלת הולד איזה דבר שגרם לה להפיל דר"י לא חייש להכי ומש"ה ס"ל דאמרינן איגלאי מלתא למפרע ור"ל ס"ל דלא אמרינן בזה איגלאי מלתא למפרע דשמא אחר החליצה נולד דבר שגרם לה להפיל ובשעת החליצה היתה עומדת לילד ולד של קיימא ומש"ה לאו חליצה היא. ובזה זכיתי להבין דברי הגמ' בהחולץ שם דאמר אביי בביאה כ"א לא פליגי דלא פטרה כי פליגי בחליצה ורבא דחי לי' דכיון שאינו עולה לביאה אינו עולה לחליצה. והנה מלבד דסברת אביי אינה מובנת כלל. וע"ש בתוס' ד"ה כי אלא דגם לרבא קשה דלמה לי' לאקשויי דכל שאינה עולה לביאה וכו' הלא בפשיטות קשה ממנ"פ אם אמרינן איגלאי מלתא למפרע גם הביאה מהני ואי לא איגלאי מלתא למפרע גם חליצתה לא כלום הוא ומה סברא היא לחלק בין ביאה לחליצה בזה. ולפמ"ש ניחא דדוקא בחליצה ס"ל לר"י דמהני משום דלא חיישינן שמא נולד אח"כ דבר שגרם לה להפיל ומש"ה אמרינן איגלאי מלתא למפרע ומועיל חליצתה משא"כ בביאה מודה ר"י דל"א איגלאי מלתא למפרע דאפשר שהוא דחס את הולד להורגו בשעת ביאה כדי שלא יצטרך לגרשה כשיולד משום אשת אח שיש לו בנים והיכא דאיכא סברא שנולד איזה דבר שגרם לה להפיל גם ר"י מודה דל"א איגלאי מלתא למפרע ומש"ה בביאה לא פליגי ומודה ר"י דביאת מעוברת לא שמה ביאה. ועי' תוס' יבמות דף כ' ד"ה יבא. וגם רבא שפיר מסתבר לי' לחלק בין ביאה לחליצה מטעם זה ומש"ה הוצרך להקשות משום דכל דאינו עולה לביאה אינו עולה לחליצה. ומעתה מיושב היטב מה שהקשיתי לעיל לר"י אמאי בנשא מעוברת חבירו והפילה אינה שותה נימא איגלאי מלתא למפרע שהיתה עומדת להפיל וממילא לא שייך לומר סתם מעוברת למניקה קיימא. ולפמ"ש א"ש דכיון דטעמא דדחסא קאי לפי המסקנא א"כ הרי נולד דבר בשעת הנשואין מה שגרם לה להפיל דהיינו שדחס הולד והורגו כדי שלא יצטרך לגרשה כשתולד משום מניקת חבירו כמ"ש בנו"ב ובזה מודה ר"י דל"א איגלאי מלתא למפרע ושפיר הוכיח הרמב"ם דטעמא דדחסא לא אידחי ודוק היטב:
ומעתה נבא לענין דינא הנה בש"ע סי' י"ג סי"א הביא לשון הרא"ש דהיכא דיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מניקת בחיי בעלה או שנתנה בנה למניקה ג"ח קודם מיתת בעלה והיא לא הניקתו כלל תוך הג"ח מותרת לינשא. ובפירוש הדברים האלה נחלקו הב"י והב"ח הב"י מפרש דושכרו לה מניקת בחיי בעלה קאי אדלעיל דבצמקו דדי' או פסק חלבה בעינן ג"כ ששכרו מניקת בחיי בעלה. אמנם הב"ח גורס או שכרה מניקת ולדברי הב"ח משמע דבחדא מהנך תלת מותרת או צמקו דדי'. או פסק חלבה. או שכרה מניקת בחיי בעלה ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הב"ח דהנה בהא דהביא הרמב"ם הטעם דדחסא. ותמהו כולם אמאי לא הביא מסקנת הגמ' דמעוברת אסורה משום דסתם דסתם מעוברת למניקה קיימא. והביא הכ"מ בשם מהרי"ק לתרץ משום דבכמה נשים לא שייך האי טעמא דלמניקה קיימא כגון בצימוק דדים ומש"ה הביא הרמב"ם הטעם דדחסא דכולל ג"כ צימוק דדים ע"ש. ואם נאמר דבצמקו דדי' ג"כ אסורה משום מניקת ובעי' דוקא שכרו מניקת בחיי בעלה כגרסת הב"י א"כ עדיין קשה דגם מעוברת בצימוק דדים אסורה משום דלמניקה קיימא ולמה לי' להרמב"ם להביא טעמא דדחסא. ועי' בב"ש סק"כ. ואין לומר דמעוברת שצמקו דדי' לא קיימא למניקה משום דבודאי ישכרו לו מניקת להולד. דהא כמו דמותר למעוברת שצמקו דדי' להנשא משום דלא קיימא למניקה דבודאי ישכרו מניקת. גם לאחר שילדה ג"כ מותרת לינשא מה"ט גופי' דבודאי לא תניק הולד וישכרו מניקת וע"כ דס"ל למהרי"ק דבצמקו דדי' לבד מותרת לינשא אף בלא שכרו מניקת וא"כ מעוברת שצמקו דדי' לא קיימא למניקה כלל ומותרת לינשא ושפיר הביא הרמב"ם טעמא דדחסא לאסור במעוברת אף בכה"ג. וכיון שהוכחתי דצמקו דדי' לבד מותרת א"א לפרש בהרא"ש דושכרו מניקת קאי אדלעיל על צמקו דדי' או פסק חלבה דהא בהנך מותרת אף דלא שכרו מניקת וע"כ כגרסת הב"ח דגרס או שכרה מניקת. גם הראי' שהביא מע"כ לדברי הב"ח מדברי הנמוקי בחידושי כתובות פ' אע"פ הוא ראי' נכונה. והב"ש בס"ק כ"ו השיג על הב"ח דאם נאמר דשכרו מניקת בחיי בעלה מותרת למה כתב הרא"ש בשם הגאונים להתיר אם נתנה למניקה ג"ח בחיי בעלה ולא הניקתו תוך ג"ח תיפוק לי' דבנתנה למניקת לבד מותרת. עוד הקשה הב"ש דהא בצמקו דדי' או פסק חלבה ע"כ הולד אצל מניקת וא"כ אפילו בלא צמקו ג"כ מותרת מחמת שנתנתו למניקת ודוחק לחלק בין שכרה מניקת למניקת בחנם עכ"ל. ולפענ"ד אפשר לומר דכבר נודע דעת הר"ש דבגרושה לא שייך איסור מניקת משום דאיכא אב שימסמס לי' בבצים וחלב. ור"ת דחה דבריו דהרי היא אסורה לתבוע אותו בב"ד אלא ע"י אחר והיא בושה בכך עי' ברא"ש ור"ן פ' אע"פ. מוכח מזה דאם איכא אחר שיש עליו חיוב הנקה או לזון הולד בבצים וחלב לא שייך איסור מניקת. וא"כ בשכרה מניקת ונתנו לה שכר הנקה הרי מוטל החיוב על המניקת להניק הולד ואף אם תחזור בה מחויבת היא להחזיר שכר ההנקה שקיבלה ויכולין הב"ד למסמס הולד בבצים וחלב עבור דמי ההנקה. א"כ אפשר שזה טעמו של הרא"ש שהתיר בשכרה מניקת בחיי בעלה לבד. משא"כ במניקתו בחנם דליכא על המניקת שום חיוב ויכולה לחזור בה כל שעה בזה לא התיר הרא"ש רק בצמקו דדי' או פסק חלבה או נתנתו למניקת ג"ח בחיי בעלה ומטעם כיון דסוף סוף אמו אינה יכולה להניקו א"כ אין להולד ריוח כלל במה שאמו אסורה להנשא וכמ"ש הפוסקים ומעתה בנ"ד לדעת הב"ח וגרסת הטור מותרת היא מטעם שכירת המניקת בחיי בעלה. אלא דגם לדעת הב"י דתרתי בעינן פסק חלבה בחיי בעלה ושכירת מניקת ולדבריו הסכימו הט"ז והב"ש מ"מ יש להתיר בנ"ד דהרי ביום ש"ק פסק חלבה והבעל מת במו"ש א"כ הרי פסק חלבה בחיי בעלה וגם שכרו לה מניקת. והא דכתב הרא"ש בשם הגאונים דבעי' נתנתו למניקת ג"ח בחיי בעלה זה דוקא היכא שפסק חלבה מחמת שנתנתו למניקת דאפשר שיחזור לה החלב אח"כ בזה בעינן ג"ח דוקא כמ"ס הרא"ש דקים להו דע"פ הרוב נפסק החלב אחר ג"ח. משא"כ אם פסק חלבה מחמת עצמה סגי בפסק יום אח' בחיי בעלה כמ"ש הח"מ סק"י והב"ש ס"ק כ"ו:
וראיתי למעכ"ת שנתעורר בזה מלשון הרא"ש שכתב שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מניקת בחיי בעלה. מזה משמע קצת שמקודם פסק חלבה ואח"כ שכרו מניקת ובנ"ד הי' להיפך שמקודם שכרו מניקת ופסיקת חלבה לא הי' רק ערך יום א' קודם מיתת בעלה. ולא מצאתי טעם נכון לחלק בכך. וראיית מעכ"ת מתשובת הגאונים שהתירו בנתנה למניקת ג"ח בחיי בעלה משום דבודאי פסק חלבה אח"כ א"כ מוכח מזה דאף אם נתנתו למניקת קודם שפסק חלבה ג"כ מותר. ומכ"ש לפמ"ש בשו"ת שב יעקב סי' ט' דאם אין חלב האם לבד מספיק לספק הולד הוי כפסק חלבה. ואם כן בנ"ד אף מקודם שפסק חלבה לגמרי היתה צריכה לשכור לה מניקת לסייע להניק וא"כ הוי כפסק חלבה ואח"כ שכרה מניקת וכיון דפסק חלבה במשך ימי הנקתה לא בעינן בזה ג"ח בחיי בעלה כמו שהבאתי בשם הח"מ והב"ש: